יהדות איננה דת

הרב אורי שרקי
בחדות אופיינית מציג הרב אורי שרקי את טענתו ולפיה המונח 'דתי' איננו תואם את אופייה הלאומי של היהדות. לדבריו, האבחנה שבין 'דתי' ל'חילוני' היא נוצרית־אירופאית במהותה, ויש לבקר את אימוצה השגוי בידי יהודים. מושגי-יסוד דתיים דוגמת 'חזרה בתשובה', 'קיום מצוות' או 'תפילה' מוצגים בשיחה זו באור מפתיע ושונה.
הרב אורי שרקי מלמד ב"מכון מאיר" וראש ארגון "ברית עולם – המרכז העולמי לבני נח"

 

א.

'דתי' הוא בסך הכול עניין סמנטי. כל אחד יגדיר את המונח 'דתי' איך שהוא רוצה: יהיה מי שיגדיר רוחני, אחר יגדיר מטפיזי, שלישי יגדיר מוסרי, ורביעי יגדיר מעשי. מבחינתי 'דתי' הוא עניין סוציולוגי גרידא: התנהגות מעשית מסוימת שמאפיינת קבוצות אנושיות מסוימות. בישראל זו הקבוצה ששמה כיפה על ראש הגברים. בין זה ובין יהדות אין קשר, כי היהדות איננה דת; היהדות היא זהות לאומית, וכזהות לאומית הקב"ה כרת איתה ברית.

מושג ה'דת' שרבים מאיתנו גדלו עליו עומד בזיקה לפרט: האדם הדתי הוא זה שהובטח לו שאם יתנהג באופן מסוים או שיאמין בדברים מסוימים יזכה לאושר, בעולם הזה או בעולם הבא. זהו התוכן השגור של הדת, וקהל היעד שלו הוא יחידים. אפילו הרבה יחידים, מיליוני יחידים, מיליארדי יחידים, אבל בסופו של דבר מדובר על היחיד, שהמסגרת הקולקטיבית, הפוליטית או הכלכלית, איננה שייכת אליו במהותה.

מה שמיוחד בעם ישראל הוא שהקב"ה אמר לאברהם לעזוב את העיסוקים הדתיים שהוא עסק בהם לפני כן, ולהתחיל לעסוק בפוליטיקה. "ואעשך לגוי גדול", "הארץ אשר אראך". 'גוי' ו'ארץ', כלומר אומה וארץ; ובמילים אחרות, מדינה. המאפיין של הזהות היהודית הוא שהיא מדינית. כך כתב גם ברוך שפינוזה, שהמצוות לא חלות מחוץ למסגרת של המדינה היהודית, כי כל הקורא את התורה באופן אובייקטיבי רואה שזו החוקה המדינית של העם העברי בארצו. אמנם הוא צדק למחצה וטעה למחצה, כי חז"ל אמרו שצריך בכל זאת להמשיך לקיים מצוות בחו"ל על מנת שלא לשכוח אותן, אבל זאת בעצם אותה צורת חשיבה.

הנצרות הייתה ריאקציה להבנה הזו. היא הסתייגה מהממד המדיני, ולכן ישו הבחין בין 'הקיסר' ובין 'האלוהים'. זה מעניין, אבל זה לא יהדות. זהו ויתור על הממד הלאומי, שבו שנים עשר השליחים עומדים במקום שנים עשר שבטי ישראל. התרגלנו במהלך הגלות לראות את עצמנו בתור קהילה דתית, למרות שמצד האמת היינו קהילה לאומית – עד כדי כך שכאשר הגיעה התחיה הלאומית, זה נראה בעיני הדתיים ׳חידוש׳, ומשהו שצריך להסתדר איתו.

גדלתי במדינה אירופאית, שם המושגים של דתי וחילוני היו קיימים. ידענו אותם בשפה המדוברת, אך היה לנו ברור שמדובר במושגים ששייכים לגויים. אצל היהודים היו אמנם דרגות שונות של הקפדה דתית, ואפילו בתי ספר שונים בהתאם לכך, אבל מעולם לא שמענו שיש קו שחוצץ ביניהם. בית הספר החילוני היחיד שהיה קיים ליהודים היה בית הספר של הסגל הדיפלומטי הישראלי… זו הזהות הישראלית שמכירה את עצמה בתור לאומית בלבד, ושהיסוד הדתי בה נתפס כדבר לא הכרחי. בחו"ל הזהות הדתית היא התחליף של הזהות הלאומית מן העבר; היא שריד קדום שקיבל צורה דתית, ולכן לא היה שייך לדבר על הפרדה בין יהודי דתי ליהודי חילוני.

 

ב.

עד המהפכה הצרפתית, עד האמנציפציה, היהודים לא נחשבו אזרחים של המדינות שבהן הם חיו. אבל הם כן נחשבו – מבחינת המשפט של הגויים עצמם – אזרחים של ממלכת יהודה שחרבה, בעלי דרכון של מדינה וירטואלית, לא קיימת, שהם היו אזרחיה הלגיטימיים. מאז המהפכה הצרפתית, נדרשו היהודים לוותר על זהותם הלאומית כדי להפוך לאזרחים של המדינות שלהם. אז היהדות הפכה להיות ׳דת׳ במובן האירופאי של המילה. תוספת אישית לעולמו הפנימי של האדם.

בסופו של דבר הקיום היהודי בחוץ לארץ שכח את מקורו הלאומי. הרב אשכנזי היה נוהג לומר כי אין משמעות היום לגיור בחוץ לארץ, משום שזהו אקט לא מוסרי: אתה לוקח בן אדם, ששייך לאומה מסוימת, והוא בן חורין במסגרתה, ואתה הופך אותו לגולה, לשריד אנכרוניסטי של זהות שאבד עליה הכלח.

ולעומת זאת, גם הניסיון החילוני לכונן זהות לאומית בארץ ישראל מועתק בצורה שגויה מאירופה – שם לזהות החילונית יש שורשים מחוץ לכנסייה. יש ארץ, יש שפה. כשרצו למרוד בכנסייה החליטו להפסיק לכתוב בלטינית, ולהתחיל לכתוב בשפה המקומית. כאשר אתה מנסה לייסד זהות לאומית בעם היהודי, יש לך ארץ ושפה – הארץ היא ארץ הקודש, והשפה היא לשון הקודש. לכן הניסיון החילוני הזה נמצא במלכוד. יש לו נוסחה בלתי פתורה, ויש שאלות שאסור לשאול עליו. האמנה החברתית הישראלית מבוססת על כך שלא מעוררים שדים, ולא מדברים על הבעיות האמיתיות.

 

ג.

הגדרת היהדות כלאומיות נוגעת גם לעניינן של המצוות. האם מטרתן של המצוות היא אושרו של היחיד, או השראת השכינה בציבור? כאן צריכה לבוא נקודת מפנה ביחס למה שהציבור הורגל בו עד כה. כשדורשים משהו בנוגע לשבת הציבורית, איננו באים לכפות בשם הדת, שנוגעת למגזר מסוים, אלא בשם הברית שכרת הקב"ה עם העם כולו. הקב"ה איננו יו"ר המועצה הדתית.

ואכן, אפשר לראות שהחקיקה הדתית במדינת ישראל קיימת אך ורק בתחומים שבהם ההבחנה בין דת ללאום לא נשחקה לחלוטין. יש חוק החזיר, למשל, ואין חוק הארנבת. מדוע? החזיר הוא סמל לתרבות לאומית יהודית בגלל ספר החשמונאים. גם השבת נחשבת למשהו ציבורי, כי ביאליק דיבר על זה. מה שאיננו שייך לרגש הלאומי, כמעט שאין עליו חקיקה.

יש להגדרה זו גם השלכה נוספת: אם שמירת המצוות היא הקריטריון ליהדות, אזי הנטייה תהיה לבחון את יהדותו של האדם על פי סוג מסוים מאוד של מצוות: כשרות בדרגה זו או אחרת, כיפה, שבת וכיוצא בזה; זה פחות או יותר מה שמגדיר את הדתי. אך אין לכך כל קשר עם התורה. משה רבנו גדול מכולם, והוא דיבר על "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

זאת הסיבה לכך ש'חזרה בתשובה' היא פעמים רבות ירידה בדרגה. טייס קרב, בעל מסירות נפש למשימתו – הוא כבר נמצא בעולם של ׳תשובה׳, כי הוא עוסק בציבור, בתשובה הכללית. אם הוא מפסיק לטוס כדי שיוכל להניח תפילין ולשמור שבת, הוא ירד מהתשובה הכללית לתשובה הפרטית. חזרה בתשובה אמיתית תהיה אפוא העמקת המשמעות של אותה מסירות נפש, וההבנה שהיא מקפלת בתוכה גם את החיוב לשמור שבת ולהניח תפילין. גם המצוות בעלות האופי הדתי, שלבשו לבוש דתי במהלך ההיסטוריה, חוזרות כעת לממד הלאומי שלהן. שמירת השבת אינה עוד מעשה דתי, אלא אקט של נאמנות האומה לאלוהיה. אנשים מבלבלים בין אלוהים לבין הדת. כפי שאמר פעם פרנץ רוזנצווייג "אלוהים לא ברא את הדת, הוא ברא את העולם".

'תשובה כללית' משמעותה שייכות לשיבה של עם ישראל לארצו. "ושבת עד ה' אלהיך… ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים". 'תשובה פרטית', לעומת זאת, היא ההטבה של כל אדם את אורחות חייו, והקידוש שלהם על ידי עשיית המצוות. לכן אפשר לומר שהיום אנחנו נמצאים בתהליך החזרה בתשובה הגדול ביותר בהיסטוריה.

ודוק: הדברים שעל בסיסם היהדות דורשת להידבק באלוהים הם המקדש והממלכה. כשיש ממלכה ומקדש, יש גם משמעות לתפילה של כל יחיד – אבל יש לשים לב לכך שהתפילה הפרטית לא מופיעה בתורה כחובה קבועה, מה שאין כן עבודת הקרבנות. "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים", נאמר על השראת השכינה. התפילה היא רק תולדה של מצב מסוים: מכיוון שהשכינה שורה, אדם יכול להתפלל. זה שהיום אנחנו מתפללים זה רק שריד של הכישרון הנבואי, שהוא פועל יוצא של השראת שכינה – "גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו". השכינה לא שורה עליי מכוח זה שאני מתפלל, אלא מכוח זה שכבשתי את ארץ ישראל, ובניתי בה מקדש.

אותו טייס לא מגדיר אמנם את העשייה שלו כדתית, או כמשהו שקשור לריבונו של עולם, כי הדתיים לקחו לו את השם הזה. אלוהים של הדת לא היה נוכח בחייו, אבל אלוהים של האומה כן. יתרה מזו; אלוהים הזה הוא אולי אף קרוב יותר לאלוהים המקורי, של הנביאים.

///

{המאמר המלא – בגיליון א של כתב העת רליגיה}