על יהדות ותרבות, אמונה ישירה והפנמה דתית

ד"ר אביחי צור
מסה זו עוסקת בפער שבין חיי האמונה הפנימיים לבין חיי המעשה הגשמיים והממשיים. חלקה הראשון מתמקד בזרם (החילוני, בדרך כלל) הרואה בפער זה עניין רצוי שאותו יש לקדם; אדרבה: בכל ניסיון לסגור את הפער זרם זה יזהה וולגריות וסכנה של פונדמנטליזם. סגירת הפער אכן עלולה להוביל לפונדמנטליזם, ועדיין, חלק זה ידייק בסוגיו השונים ומתוך כך יבקש להצביע דווקא על הסכנה הטמונה לחיי האמונה היהודיים בפרט, ואף לטעם החיים עצמם.
חלקה השני של המסה, שיתפרסם בגיליון הבא, ידון בניסיונות (הדתיים־מודרניים) הכושלים לסגור פער זה – בכוונת הלב ובמעשה ההלכתי – בסיבה העקרונית לכישלונות הללו, בקרבתן המתבקשת לזרם המבקש לשמור על הפער, בתוצאותיהן, ובכיוונים אפשריים לתיקון.
ד"ר אביחי צור הוא חוקר משנתו של ר' צדוק הכהן מלובלין ומלמד תורה וחסידות במסגרות שונות.

א.

לפני כמה שנים נתקלתי בדברים הבאים על ל"ג בעומר:

בשבוע הבא נעמוד שוב קרטופלאך ומרשמלו בידינו ליד מדורות רבות מדי של ילדינו, מדורה לכל גן ולכל כיתה. המדורות יזהמו את אויר השכונה ויזיקו לאטמוספרה כבכל שנה, הזיקים יאיימו על עיני הילדים ואנחנו רק ננסה לחזור הביתה בשלום ולכבס את כל הבגדים (שיספגו שוב את ריח המדורות על חבל היבוש). לא זו בלבד אלא שתוכן החג, שנתקבע בראשית ימי המדינה ולא נתחדש מאז, מעמיד כגיבור תרבות את בר־כוכבא הרוכב על אריה, שעמד ביחד עם רבי עקיבא, תלמיד חכם עצום אבל לאומן קיצוני, כמנהיג פוליטי ויחד הנהיגו את מרד בר־כוכבא בו נהרגו שארית הפלטה שעוד נשארה מימי המרד הגדול. האם זה הסיפור שאנחנו רוצים להנחיל לילדינו? אני מציעה להניח לבר־כוכבא על מדפי התרבות העברית ולהעמיד במקומו גם בציבור הישראלי הכללי את הגיבור האחר של ל"ג בעומר – רבי שמעון בר יוחאי האיש שהתבודד 13 שנים במערה, שניזון בחרובים ומי מעיין ויצר את ספר הזוהר. דמותו של בר יוחאי מורכבת ויחסנו אליה מורכב, ובכל זאת השיח סביב דמותו ודרך חייו פורה הרבה יותר מזה שמתרחש, או לא מתרחש סביב דמותו של בר־כוכבא. כפי שיאמרו מאות אלפים על הר המירון, בואו נאמר גם במרכז הארץ: "בר יוחאי נמשחת – אשריך!".

נכוחים הדברים: אכן מעיק החג המזהם והמסריח כפשוטו; אף מטרידה הלאמתו לטובת המיליטנטיות הציונית.

נעימים הדברים: כי הנה במקום הבלאגן והלכלוך, הצעה לסדר: במקום האידאולוגיה הנוקשה של בר־כוכבא ור' עקיבא, העדינות הטמונה במיסטיקה ובעולם הפרשנות של רשב"י.

ערבים הדברים.

מדוע אפוא עלה בי חוסר נחת?

 

ב.

האם היהדות היא תרבות? לכאורה, זוהי שאלה טריוויאלית: בוודאי שהיא תרבות, ככל התרבויות האחרות. כליו של חקר התרבות (על שלל ההגדרות שניתנו למושג)  אכן ראויים לה כמו לכל קבוצה אנושית. לא רק חקר האדם בכלל, אלא היהדות עצמה תצא נשכרת מחקירה שכזו.

מצד אחר, ניתן לזהות זרם בתוך המרחב הרוחני היהודי, שאיננו רק מתבונן בה כתרבות ומעמיק בהבנת מנהגיה ותפיסותיה, אלא מגדירהּ ככזו, ולכתחילה. אמרו מעתה: לא עוד (או רק) יהדות כדת ו/או כלאום, אלא – יהדות כתרבות! (עם סימן קריאה כחלק מההגדרה). התרבות עבורו אינה כלי הסברי אלא מהות: ציוויליזציה שלמה הכוללת מסורות ומנהגים, היסטוריה משותפת וזיכרון קולקטיבי, ערכים רחבים שחלקם אף מנוגדים זה לזה ועוד, בהגדרתה ככזו היא רחבה יותר מאשר הגדרותיה האחרות.

האם היהדות היא אכן "יהדות כתרבות!"?

אם ניתן לנתח את היהדות כתרבות, מדוע לא להגדירה ככזו?

 

ג.

בסעיפים הבאים לא אדון בפן התאורטי של זרם "יהדות כתרבות!", שכן ניתן לאתר בו עמדות ותת־עמדות שונות (הידועה שבהן היא זו של אחד העם),  אלא שאין הן עולות בקנה אחד בהכרח. נוסף על כך, דיון תאורטי תמיד יזמן את הטענה בדבר הפער בין השלמות התאורטית לבין ביצועה הלקוי, שביצוע אחר יכול לתקנו. דיון כזה מחמיץ בסופו של דבר את המציאות בפועל, שבה הולך זרם זה ותופס מקום משפיע, ולא עוד אלא שנראה שאת עיקר מהותו ניתן לזהות לא בראוי ובתאוריה אלא בניתוח פנומנולוגי ושיחני של המצוי, של ביטוייו בפועל של זרם זה.

ל"יהדות כתרבות!" קיים מאפיין נוסף ועיקרי. מסגרות ומוסדות שונים (כותבת הדברים שהובאו בפתיחה היא מהמייסדים של כמה מהם) מציגים את היהדות ופרטיה כרעיונות שניתן להזדהות עימם לאור הערכים המובילים בימינו. מושגים שונים מקבלים אינטרפרטציה "תרבותית", הווה אומר, מודגש בהם – ולעיתים נכפה עליהם – היסוד האוניברסלי, ההומניסטי, הליברלי, המודרני או הפוסט־מודרני, וכן על זה הדרך. היהדות תוצג אולי כמי שהמציאה את אותו יסוד – ואולי לא – אך בכל מקרה ההקשר ה"ציוויי", קבלת העול, יוכחש ויועלם, וההשלכות למעשה תהיינה במקרה הטוב עצה קיומית טובה או צו מוסרי אוניברסלי. כך למשל תוצג השמיטה כבסיס לשוויון סוציאלי ואפילו סוציאליסטי, ובהמשך הדרך כמקור לטבעונות המאמצת שוויון עם בעלי החיים ואולי גם עם הצומח והדומם; היסוד של "שבת לה' ", כבסיס לאותם רעיונות סוציאליים וטבעוניים, שמחייב גם אם לא יהיה מה לאכול וגם אם אותם רעיונות כלל לא יצאו אל הפועל – נעדר באופן בולט.

המדרשים הנלמדים ביותר בהקשרי יהדות כתרבות יהיו אלו המעצימים את כוחו של האדם. סוגיית תנורו של עכנאי היא הדוגמה הידועה ביותר, כשהוראתה תשמיט בדרך כלל שדווקא חכמים, עם מחויבותם הבלתי מתפשרת לדבר ה', הם שיכולים לומר "לא בשמים היא", ולא כל אדם המשתתף בסדנת יהדות פלורליסטית. בהקשר זה קמים ארגונים המציעים "טקסי חיים אלטרנטיביים", שבהם היהדות משמשת כהשראה בלבד, והאדם העומד במרכז הטקס הוא היוצר את עצמו ואת הטקס. לא ייפלא שאחד מארגונים אלו – שעבורו ברכת "יוצר האדם" בחופה מייצגת את היסוד ההומניסטי של האדם היוצר את עצמו כאמת המידה לכול – בחר לעצמו את השם "הויה", במעין התרסה כנגד הקדושה שבשם הוי"ה. ההתרסה הזו היא למעשה קבלה קונפורמיסטית של הערכים המערביים־אוניברסליים המקובלים בדורנו, המתעטפת בנונקונפורמיזם של המדרש הידוע (בראשית רבה לח, יג) על אברהם השובר את פסילי אביו בנונקונפורמיזם שסיכן את חייו. למדרש זה נשוב בהמשך.

 

ד.

אז מה? גם אם מדובר בהגשה שטחית ובלתי מחייבת של המקורות, האם אין טובה גדולה בכך שלימוד המקורות מתחדש ולכל הפחות מציל יהודים רבים מבורותם? האם נעדיף בורות וניכור, או גרוע מכך – גרסאות פרימיטיביות ופונדמנטליסטיות של היהדות?

בפסקאות הבאות אנסה להצביע על הסכנה הטמונה בהגדרת היהדות כתרבות, לפחות באופן שבו הדבר מתבטא אצל רובם של הזרמים המגדירים אותה כך ובמוצרי התרבות שלהם. אף שלתפיסתם, הגדרת היהדות כתרבות מרחיבה אותה מעבר להגדרתה המצמצמת כדת, אבקש לחשוף כמה הנחות המוטמעות בתפיסה זו, שלא רק שאינן מרחיבות אותה, אלא למעשה מצמצמות ואף מרוקנות אותה ממשמעותה ומממשותה.

זאת ועוד: הסכנה אורבת לא רק מהם, אלא גם לאלו המגדירים את היהדות בראש ובראשונה כדת – בוודאי לזרם המכונה "דתיות ליברלית", אך אפילו לזרמים "התורניים" יותר (כפי שיורחב בחלקה השני של המסה).

///

{המאמר המלא – בגיליון א של כתב העת רליגיה}