אובססיבי לאלוהים

לאונרד (נורמן) כהן
בתאריך 7 ביוני 1964 התקיים במונטריאול שבקנדה סימפוזיון לכותבים יהודיים בשפה האנגלית. בסימפוזיון השתתפו המשורר היידי, העורך והמבקר מלך רביץ' (זכריה חנא בֶרגנֶר); הסופרת, האינטלקטואלית והחוקרת רות וייס; הסופרת הקנדית עטורת-הפרסים אדל וייסמן; והמשורר והסופר לאונרד כהן. כהן, אז כבן-שלושים, היה כבר יוצר מוכר שמאחוריו שני ספרי שירה ("בואו ונשווה מיתולוגיות" ו"קופסת התבלינים של העולם") ורומן ביכורים ("המשחק הכי אהוב"). הוא התגורר באותה תקופה ביוון, תוך שהוא שומר על קשר עם הקהל בקנדה.
עמדתו בסימפוזיון מפתיעה ומאתגרת. הייתה זו התפרצות של מחאה דתית, המשולבת בדיון על ייחודו של הקיום היהודי. כהן עסק באלוהים בתקופות שבהן הדבר נחשב עדיין לא פופולרי, והתמיד בכך לאורך כל שנות יצירתו – תוך שהוא כורך אירוניה, ציניות ודתיות עמוקה.
להלן תרגום החלקים העיקריים של דבריו.
תרגם מאנגלית והמציא לידינו: נועם פרימר

א.

גבירותיי ורבותיי,

אני תוצר של חינוך יהודי גרוע מאוד, חינוך חילוני מאוד. אין לי הפריבילגיה להעסיק את עצמי בבחירת שפה, שכן יש לי רק אחת. למדתי צרפתית מסיבות פוליטיות, ויוונית כדי שאוכל להזמין מצרכי מזון, אבל שפת רוחי היא אנגלית.

מר רביץ' מבטא נוסטלגיה מעניינת ליידיש ועברית, אבל אם הוא מאמין שעתיד הרגש והרוחניות היהודית שוכן בשתי השפות האלה, עליו להחריג את כל החוויה היהודית הצפון־אמריקאית. העובדה היא שהחוויה היהודית, החוויה היהודית העכשווית, עבור המספר הרב ביותר של יהודים שחיים היום – היא אנגלית. אבל זה בין כך אינו משנה, משום שהטעות של מר רביץ' היא שהוא סבור שאין תוכן רוחני ללא שפה, ואילו הטענה העיקרית שלי היא שהשפה מסתירה את התוכן הרוחני, וקיימת רק ברובד השני של המפגש עם האינסוף והרוח.

מר רביץ' מפחד שכל החוויה היהודית תצטמצם לפלג קטן וחסר חשיבות שמקיים ריטואל מיושן. לדעתי, גם אם אותו פלג מורכב יהיה מל"ו אנשים – הוא עדיין יהיה שווה בערכו לקיומה הדתי של הפזורה היהודית כולה. מר רביץ', אף על פי שאין לי משהו שמתקרב לרקע שלך ביהדות אירופה, הייתי מזהיר אותך לדבר ביתר שימת לב על הנצחיות היהודית, מפני שהנצחיות היהודית אינה נמצאת בידיים של העוסקים בשפה זו או אחרת, אלא בידיים גבוהות יותר, כאלו שיכולות לבחור שיטת תקשורת אחרת לחלוטין כדי לגלות את תוכניותיהן.

לכן, בואו לא נמהר לערב את הגורל שלנו עם אלפבית כזה או אחר. אני חושב שהייעוד שלנו מתעלה על כל אלפבית…

הרעיון של "סופר יהודי אמיתי" בשבילי שווה ערך לאלה המתווכחים אילו אטליזים הם "כשרים באמת". מה שחשוב הוא התזונה, המותג הוא משני. העולם עוין לא רק לסופר היהודי. העולם עוין לסופר. העולם עוין למשורר. העולם עוין לכל אדם שמוכן להציב מראה בפני אותו סוג מסוים של כאוס קל־דעת שאיתו אנחנו מתמודדים. זוהי גדולת המשורר. זוהי גדולת הסופר. זוהי גדולתו של היהודי – שהוא שנוא. שהוא נע בגלות המראתית הזו, גלות המכוסה מראות. ובעודו עובר בין הקהילות ושוהה בהן, הוא משקף את מצבם ואת מצבו. בעיניי – הייעוד היהודי הוא גלות, והעיסוק שלו הוא להיות שנוא.

בזמנים מודרניים, שתי קבוצות אדם דיסקסו זהות ללא הרף ובלי סוף אל הכוכבים, תוך היסוס מתמיד להטות אוזניים לתשובה קוסמית כלשהי, שלא באה: היהודים והקנדים. להיות יהודי קנדי זה כבר ממש להסתכן…

אך היקום אינו נוטה להשתתף בדיונים וויכוחים, וגם אינו מגלה את עצמו בפני אותה חמדנות של היגיון נוח. הקנדים הפכו את ארצם לכורסת מטפלים אירופאית, ביתרו את החלומות שלהם וחבשו את הכאב בוועדות חקירה ממלכתיות, וכל התשובות דלות כמו פסיכיאטריה. עמוק בתוך הצל הזה, שהוא הלב הלאומי שלנו, מקננת המחלה, מחלה ייחודית. אבל אנחנו אף פעם לא מדברים עליה מפני שאין אנו חפצים בריפוי.

המחלה היא הידיעה של כל קנדי שאנחנו איננו מעוניינים להיות אומה. אנחנו רוצים דגל שייצג אותנו. תמונה של עלה אדום, עלה אדום שינחם אותנו, בזמן שאנחנו כל כך רחוקים מהחיוּת ומנטילת הסיכון שבצמיחה. אנחנו רוצים, מילולית, סטנדרט של קיום, לא חיים לאומיים. אנחנו רוצים ערים, בלט, שירה, כסף, יערות – אבל איננו רוצים בעלות עליהם. אנחנו רוצים שההפשטה תהיה בעלים עליהם – הפשטה ששמה אמריקה. הפשטה ששמה השקעות זרות. הנזיד הזה שכלכלנים עשו כל כך ערב לחיך שאף אחד אינו מעז להתנגד. איננו חפצים בבעלות על עצמנו תוך קבלת הסיכון שבבדידות לאומית. זו המחלה: הידיעה שאיננו רוצים להיות בעלים על עצמנו, ושלעולם לא נוכל. זו המחלה שאין אנו מסוגלים לבטא. זו שפה של סכנה וכנות שכואב מדי לדבר בה. לכן אנחנו באים ודנים על השפה עצמה, ומשלהבים את עצמנו עם פֶטישים של זהות.

היהודי המודרני מומחה במיוחד בסגנון הזה של משחקי-ניאוף אינטלקטואליים. אנחנו יכולים לתת לארץ הזו שיעורים על אומנות ההתאבדות בתוך סמלים ואבחון עצמי חסר תועלת. אנחנו יכולים ללמד את הקנדים ולאמן אותם בסימפוזיונים אינסופיים, משום שאנחנו סובלים מגרסה עתיקה וחשובה יותר של אותו כשל ואותו חוסר אומץ.

את ההערות הבאות אני מכוון לאנשים שמנסחים את הרגשות של הקהילה שלנו.

 

ב.

היהדות היא הַהַפְרָשָׁה שבה הקיף שבט מזרחי קדום גירוי אצילי; עימות ישיר עם המוחלט. זה קרה פעם אחת בהיסטוריה, ואנחנו מרגישים עדיין את החום של העימות הזה, עם כל מה שאנחנו מנותקים מהתנאים שלו. זה קרה מזמן. היום אנחנו חושקים בפנינה, אבל איננו מוכנים לתמוך בגירוי, בגרעין הבוער. ולחיים הרוחניים שלנו היום יש אותה עקביות כשל צִדְפָּה מטונפת, והיא מסריחה עד השמיים. איננו יכולים לעמוד נוכח השמיים. איבדנו את הגאונות שלנו אל המאונך. סופרים יהודים הם סוציולוגים, מְאֻזָּנוֹלוֹגִים, ושארית האנרגיה שנותרה מן ההתקף המאונך הגדול שאירע לנו לפני 4,000 שנה, את זה אנחנו מפנים כלפי עצמנו. אנחנו דופקים על דלתותינו שלנו, ומתפלאים שאף אחד אינו עונה. אנחנו יוצרים את התלמוד המטורף הזה של זהות שמוכרח להסתיים בפסיכיאטריה או ציונות, אך אף פעם לא בשיר הלל.

אולי החוש שלנו אל המוחלט היה עז מדי. לא יכולנו לשאת את האור. לא יכולנו לתמוך במחיקת העולם הטמונה באור. אולי איבדנו את האדמה מפני שכבר לא רצינו להחזיק בה. האור ייתר את הערים והמקדשים. אולי אנחנו מצליחים לחיות כל יום עם החורבן של יהדות אירופה בליבותנו, מפני שבאיזשהו אזור בלתי מושג בנפשנו אנחנו יודעים שהגלות נעשתה חסרת כל משמעות. בדיוק כשם שהגלות שלנו בקנדה נעשתה חסרת משמעות. זה לא קל עבורי להגיד את זה או לחשוב את זה. ואני מקבל את הגינוי של אלה מכם שסבלו, שאתם ודאי מכוונים אל אחד כמוני שלא סבל דבר מלבד חרדה רוחנית קטנה וזאת בנסיבות נוחות. אבל הריקנות של הגלות שלנו בקנדה דחפה אותי לגבהות לב ונעיצות סכין.

///

{המאמר המלא – בגיליון א של כתב העת רליגיה}