רוזנצווייג: הכוכב, היהודי והאורתודוקסיה

ד"ר רחל אלזה פרוינד
רחל אלזה פרוינד (1898–1981) נולדה בדרנגפורט שבפרוסיה (Drengfurth; כיום הכפר Srokowo בפולין) למשפחה יהודית שומרת מצוות, ואת השכלתה רכשה בקניגסברג, ובהמשך באוניברסיטת "פרידריך וילהלם" שבברסלאו. תוך כדי לימודיה, בשנת 1929, שמעה פרוינד על פטירתו של פרנץ רוזנצווייג והחלה להתעניין בחייו ובמשנתו. דמותה הייתה חריגה בנוף האקדמי – אישה דתייה, נשואה ואם לילד, שבמקביל לעיסוקיה האקדמיים סייעה בהפעלת העסק המשפחתי. בפילוסופיה של רוזנצווייג, שהייתה אז לדבריה בלתי ידועה, מצאה פרוינד בשורה פילוסופית־דתית. היא פנתה לאוניברסיטה בבקשה לחקור את ספרו של רוזנצווייג "כוכב הגאולה".
בשנת 1932 הגישה פרוינד את עבודתה, "Die Existenz philosophie Franz Rosenzweigs [=הפילוסופיה הקיומית של פרנץ רוזנצווייג]" שבגינה קיבלה תואר דוקטור לפילוסופיה. שנה לאחר מכן הופיעה העבודה כספר שנדפס בדפוס פליקס־מיינר בלייפציג. ברם לא הייתה זו שעת הכושר להוצאת הספר: אף שהחיבור היה רצוף מראי מקום לפילוסופיה הגרמנית (ואף השוואות לכתביו של מרטין היידגר), הנאצים אסרו את הפצתו בגרמניה. פרוינד, שמלאו לה באותה עת 35 שנים, ארזה את מיטלטליה ועלתה עם משפחתה ארצה. לא הייתה זו החלטה קלה. לימים תאמר כי "היה עלינו לא רק לבנות את בתינו ופרנסתנו, אלא את כל חיינו מחדש". היא הבינה שאין בארץ צורך רב בפילוסופים (ועוד פחות מכך בפילוסופית) ועל כן פנתה לעשייה חלוצית – הקמת משק חקלאי ועשייה חינוכית. היא ואישהּ קבעו את מושבם בפרדס חנה.
אך פרוינד לא הותירה את עולמה הפילוסופי מאחור, ובשנות השלושים המשיכה לפרסם רשומות בעיתונים יהודיים בגרמניה. חבר מלומדים ירושלמי – שכלל גם מיודעים קרובים לרוזנצווייג: שמואל הוגו ברגמן, מרטין בובר, עקיבא ארנסט סימון וגרשם שלום – התבטא על עבודתה בהערכה רבה, והיא עמדה עם כמה מהחברים בחוג זה בחליפות מכתבים.

הפילוסופיה היהודית של פרנץ רוזנצווייג

כשאנו שואלים לבחינה היהודית שב"כוכב הגאולה", נתעלם תחילה מכך שהמחבר הוא יהודי. יהודים ההוגים בפילוסופיה אינם עדיין פילוסופים יהודים. הרמן כהן אילו יצר את שיטתו האידיאליסטית בלבד, לא היה עדיין פילוסוף יהודי. שפינוזה, כשהתיך את תמונת העולם המדעית־טבעית של זמנו במסכת של רעיונות פילוסופיים לא נתן עדיין פילוסופיה יהודית, ואדרבה הוא כבא כוח של רוח זרה. "האלוהים הוא הטבע" שלו, אלוהיו המסוגר בעולמו, שאינו יודע לא עשייה ולא תנועה, הוא כניגוד גמור לאלוהי ישראל, שהוא יוצר הטבע וממילא הוא כבן חורין לגבּהּ.

הצד היהודי שבפילוסופיה של רוזנצווייג אינו גם בעניינה, בשיטתה ובשמה. אומנם, הוא התפלסף על היהדות ודרך הפירוש שפירש את עם ישראל, חייו וייעודו היא ודאי מן הדברים העמוקים והיפים ביותר שנאמרו על היהדות. יתר על כן, דווקא במרומי המחשבה ודרכה, מדבר רוזנצווייג בשפת המקרא, ואף שֵם שיטתו נקרא לפי צורת המגן דוד. בדמות המגן דוד נסתמל לו פרי הגותו הפילוסופית. אף על פי כן, עלינו לבקש את הצד היהודי במקום אחר. גם קאנט והרדר התפלספו על היהדות מבלי שנעשו משום כך פילוסופים יהודים. העניין, דרך התיאור והדיון, והסמל הם בשולי הפילוסופיה. היא עצמה אין להעריכהּ אלא לפי מוצאה ותכליתה, לאמור לפי עקרונהּ.

וזה העיקר: עקרונה של הפילוסופיה אשר לרוזנצווייג הוא יהודי, כי המקור שהיא ניזונת הימנו הוא אמונת האלוהים היהודית, האמונה בגילוי. זוהי עמידת הרוח הקדמונית של עמֵנו, מאז עמד במעמד הר סיני ושמע קול אלוהים ושאותו הגילוי היה כמקור חיים בכל חליפות הגורל שבתולדותיו ושנאמן לו במסירת נפש וקידשו בעינויים ובמוקדי אש. אמת יהודית זו, היקרה ללִבּנו, נעשתה אומנם, בגלגולי צורה שונים, גם כיסוד לעֵדות אחרות, אולם בראשוניותה ובמלוא היקפה נשארה נכס עצמי שלנו – והיא היא העיקרון שבכוכב הגאולה. רוזנצווייג הוא שהעז לראשונה מאז ימי יהודה הלוי והרמב"ם לבנות פילוסופיה של גילוי השם, אף על פי שהיה בקי וחוקר באידיאליזם. סוד תהפּוּכה זו, טפיחה זו בפני הפילוסופיה המהלכת בקתדראות, אי אתה יכול לבטלה באמירה שמחשבת רוזנצווייג עשויה בדרך מסתורין או בדרך הדוגמטיזם – אלו אמירות מפורסמות שבית המדרש האידיאליסטי רגיל להיעזר בהן כשהוא מבקש לפסול יריביו. אדרבה, חובה היא שנהיה בודקים את הקרקע שמתוכה נצמחת החשיבה החדשה הזו, אותה קביעת־הבעיה השונה בתכלית שהיא לה כמוצא, ורק מקרן־הסתכלות זו ראוי ואפשר להבינהּ ולדון עליה. אפשר יתבלט יותר החדש שבפילוסופיה של רוזנצווייג, ככל שנברר יותר את הישן שאותו חדש עמד עליו להחריבו.

קאנט והאידיאליזם שלו ראוי לראותם בדין כגולת כותרת של מחשבת המערב, שהיא כאילו דין חשבון על הדרך הארוכה והמסועפת הנמשכת והולכת "מיוניה עד יינה". קאנט שאל לטעמה ולצידוקה של ההכרה, ותשובתו היא כי ההכרה שכוחה יפה ככלל ולכלל – שורשיה נעוצים במזיגה היוצרת של ה"אני", של הרוח המכיר. וכך הובנה הפילוסופיה כמדע ועיקרה היה בבירור חוק החשיבה והעשייה. השכל האנושי קובע חוקים לטבע ומחייבו על ידי הניסיון להשיב תשובות לשאלותיו. וכשם שקיים חוק עליון להכרת העולם, כך קיים חוק עליון לעשייה המוסרית, הקובע את צורת העשייה. חוק מוסר זה – עיקרו בכוחות היוצרים של האדם, וקיומו של אלוהים תלוי בו. וכך נעשו העולם ואלוהים כיצירות ה"אני", מה שמצא ביטוי ברור ושלם בשיטתו של הגל.

אולם כאן מניח האידיאליזם הנחה משונה. הוא טוען כי העולם עלול לחשיבה. מן המחויב שהעולם תהא בו צורת המושג, שאלמלא כן לא היה יכול להיעשות מושג בחשיבת האדם. ודאי שמן המוכרח הוא שהכול הוא רוח, כי בדרך זו בלבד הוא עלול להיעשות כרוח באדם. היה זה פלא, אולם הפלא הזה לא נתקבל בתהייה. ללא ערעור הייתה ההנחה: החשיבה היא סוברנית, הכול נוצר בה או לפחות כפוף לה. אין לך כגדוּלה זו שאדם יכול היה ליטול לעצמו; העולם היה ככפוּת לרגליו. דומה כי כל אי־מנוחה, כל בעיה, נמצאו להם פתרונים. הייתה זו פילוסופיה של ימי טובה ואושר, ימים כתיקונם, כשהפרט היה כמהלֵך במסלול הנקבע מראש, כשאי־המנוחה ניטל עוקצהּ והספק ניטלה חריפותו. הוודאות הרואה עצמה נעלה ושרויה בשלווה – זו ודאות של ציבור מלפני מלחמת העולם – מצאה ביטוי לעצמה בהשקפת עולם זו. רוזנצווייג עצמו היה נתון ועומד בתוך האידיאליזם, שהוא בלבד היה עוד זה מקרוב עניין הוראה יחידי בכל האוניברסיטאות, וספרו החשוב "הגל והמדינה" הוא כמתן תודה לאסכולה זו.

דרך שאלה אחרת

שאותו דבר תודה היה גם דבר פרידה נתחוור כשהתחילו החיים מקפחים ודאותם ונתערער מסלול המישרים הצפוי מראש, ורוזנצווייג ניתן לתוך המציאות רבת הזוועות של מלחמת העולם. האומנם הייתה הנחת־האב, שעליה הונח הבניין הגא של האידיאליזם – ההנחה שהכול ניתן לחשיבה – הנחה נכונה? האומנם היה המוות, שתבע יום יום קורבנותיו, מחשבה, מחשבה בלבד? האומנם היו החיים, שנתבעו בכל רגע ורגע למעשים ולהחלטות, מחשבה? האומנם די לך שאחיך הדורש מידך עזרה וקרבן – אתה נענה לו בחוק המוסר, המחייב את המעשה הממשי שלך?

המצוקה, מרירות החיים, חומרת ייסורי האדם – לא ניתנו למסמוס בתוך המחשבה, כשם שלא ניתנו לשליטה בכוחה של המחשבה. עלתה ונדחקה דרך שאלה אחרת. לא השאלה לחוק ההכרה והמעשה, אלא למשמעות חיי האדם ומותו; השאלה "האדם מהו?". חשיבה, ששאלתה כך, מן המחויב שתקפח את אמונה בעצמה, כמי שכוחו יפה תמיד ובכול; כי משנפסלה הנחת־האב, שהכול ניתן לחשיבה, גם העיקרון, האני החושב, נתערער ביותר. לאמור, החשיבה מן המוכרח שתסתלק מתביעת שלטונהּ ואדרבה חייבת היא לצפות מחוצה לעצמה ולמצוא שם יתר חזקה, שתוכל להיאחז בה. אולם עיקרון שהוא מחוץ לחשיבה היכן?

משיצאה הפילוסופיה לתוּר אחיזה חדשה, נגלה לה כי מששינתה דרך השאלה – מששאלה: האדם מה הוא? חייו ומותו מה הם? – שוב אין עמידתה בודדת. על קרקעה של שאלה זו נמצאה לה ידידה, כלומר התיאולוגיה. גם התיאולוגיה מוֹצָאה מן הבעיה האנושית. גם היא עניין לה באדם שאינו מניח לה למנוחה ולהרמוניה המדומות של העולם שירגיעו אותו באשליה, אלא יודע הוא כי החיים הם מלאים מצוקה ותהומות והאדם רב חטא וכבד עוון.

המחשבה שתחומיה נתחוורו לה, והאמונה – שורשן באותו מחוז עצמו, במחוז של ההכרה החריפה והחמורה של שטחיות ערך ההוויה האנושית. לא בכדי מדבר רוזנצווייג על היחס האחוותי שבין הפילוסופיה והתיאולוגיה. אולם האמונה מקדימה ברווח־מה את המחשבה. האמונה יודעת תשובה לאותה שאלה: מעל לעולם הזה, לא מקוּלע בתוכו, אלא בן חורין ואין חקר, יעמוד אלוהים, שאין אנו יכולים אלא לדעת על מציאותו, כי נתגלה לנו באהבה, ואין הוא מחשבת האדם אלא הוא שברא את האדם ומחשבתו. גם אלוהים נתן חוק, אך לא בצורה ריקה, אלא כייעוד מסוים המלא תוכן: ואהבת את אלוהיך, ועל כן: ואהבת לרעך כמוך. העולם מלא מיתות וייסורים, אולם האהבה גוברת על המוות. על כן לֵך וגאל את העולם במעשה האהבה שלך. כל אחד ואחד מוטלת עליו האחריות לייסורים; כל אחד ואחד יישא בהם בחלקו. באחווה רבת־העזרה של הכול תיכחד הענוּת. ובזה ניתנה משמעות לחיי אדם. האדם יתקן את עולם הבצע והשנאה במלכות שדי ויישא את האהבה, שתחילתה בגילוי האלוהים, לעולם.

התשובה, שאלוהים הוא היוצר והמגלה, ועל כן שלטת משמעות מעל לחיים, לעולם, ומעל חיי אדם – היא תשובת האמונה לשאלת המחשבה. צריך להדגיש כי לא המחשבה היומרנית של האידיאליזם היא ששואלת למשמעות החיים האנושיים; פרובלמטיקה כזו אינה בתחומה כלל. שאלה זו נשאלה מפי המחשבה הענוותנית, שהכירה בגבולותיה ומהרהרת במוות ובחיים. מחשבה זו, המחפשת נקודת אחיזה חדשה, מוצאת את הגילוי.

///

{המאמר המלא – בגיליון ב של כתב העת רליגיה}