להיות פילוסוף מאמין בעולם חילוני

אלסדייר מקינטאייר
שרטוּט מחודש של מרחבי המחלוקת בין מאמינים לאתיאיסטיים – זוהי המשימה שאליה נקרא הפילוסוף הסקוטי אלסדייר מקינטאייר במאמר שלפנינו. מאמינים ואתיאיסטים לא רק מתווכחים ביניהם; הם גם לא מבינים באותו אופן על מה בדיוק הם אינם מסכימים – כך טוען מקינטאייר. מרחבי המחלוקת עצמם אינם מוסכמים על שני צידי המתרס, אולם הוויכוחים בזירה הציבורית מתנהלים דווקא מתוך הנחות היסוד האתיאיסטיות בדבר אופיים של הוויכוחים והיקפם. הדבר מוביל לדחיקת הדת והאמונה אל המרחבים שהתרבות המחולנת מגדירה ומתחמֵת בעבורם. תפקידו של הפילוסוף המאמין הוא להפוך את הקערה על פיה – ולהעמיד לדיון את הנחות היסוד האתיאיסטיות, המַבנות את המרחב הציבורי ואת תפיסות היסוד שלו.
מקינטאייר (נולד ב־1929) מוכר לקורא העברי – ולא רק לו – בעיקר בזכות ספרו "מעבר למידה הטובה", שבו מתח ביקורת חריפה על התרבות המודרנית ועל התפיסות האתיות והפוליטיות העומדות בבסיסה. אך היבט חשוב לא פחות של הגותו – שבא לידי ביטוי הן בחייו האישיים, הן בכתיבתו הפילוסופית – הוא ההיבט הדתי. בשנות החמישים לחייו הפך מקינטאייר לקתולי אדוק, ומאז נשענים פיתוחיו התיאורטיים, באופן מובהק ומוּדע, על יסודות תיאולוגיים נוצריים כגון אלה של אוגוסטינוס ותומס אקווינס.
לפנינו תרגום להרצאה שנשא מקינטאייר באוניברסיטת נוטרדאם בנובמבר 2011. תרגם מאנגלית: דוד ויצ'נר.

 

צ'ארלס טיילור הצביע על שלוש דרכים שבהן חברה יכולה להיות מחוּלנת: ראשית, בכך שכנסיות וארגונים דתיים אחרים מאבדים את אחיזתם במוסדות חילוניים, בייחוד של השלטון; שנית, בהוצאת אמונות ומעשים דתיים מתחום החיים הציבוריים; ושלישית, בכך שהאמונה הדתית באלוהים הופכת להיות רק אפשרות אחת שבה ניתן להאמין, ואף אפשרות בעייתית למדי לעומת כמה מן האפשרויות האחרות. להיבט שלישי זה מוקדש בעיקר ספרו רחב היריעה של טיילור על החילון. איש לא יוכל להתווכח עם הדגשתו את חשיבותם של כל השלושה; ובכל זאת, אני מבקש לטעון כי המאפיין המובהק ביותר באתוס התרבות המחולנת שלנו צריך להיות מתואר באורח שונה למדי. חִשבו על כמה מתכונות היסוד של תרבות זו:

ראשית, בתרבותנו שוררת הסכמה רחבה לגבי העובדה שהדבר שעליו נחלקים מאמינים ואתיאיסטים הוא קיומו של אלוהים – הא ותו לא. לגבי כל דבר אחר, לגבי כל מה שמרכיב את הטבע – כלומר כל דבר חוץ מאלוהים – אין סיבה, כך מקובל להאמין, שלא להסכים. אני מנגיד השקפה זו לְמה שאני תופס כהבנה של המחלוקת מהצד המאמין – ככוללת כמה אספקטים של "כל דבר". להיות מאמין משמעו להבין כל דבר, בקיומו הסופי והמוּתנה, כמצביע לעבר אלוהים. הרי זה להאמין כי אם ננסה להבין דברים סופיים במנותק מן הקֶשר שלהם לאלוהים, בהכרח נבין אותם באופן שגוי. הרי זה לחשוב שכל ההסברים וההבנות שאינם מַפנים אותנו לעבר אלוהים, הן כסיבה ראשונה הן כתכלית אחרונה, הם בלתי שלמים, וכי הדברים הסופיים שלגביהם כל זה נכון יותר מכול הם בני האדם.

עמדה שנייה של התרבות המחולנת שלנו היא שטיעוני המחלוקת בין אתיאיסטים ומאמינים אינם ניתנים לפתרון רציונלי – שום צד אינו יכול לספק טיעון מכריע – וכי משום כך האמונה באלוהים, כעניין של קביעה פרטית שאיננה בהכרח רציונלית, איננה צריכה לקבל שום הכרה משמעותית בתחומי החיים הציבוריים. "משום כך" ו"משמעותית" חשובים פה. ה"משום כך" קושר יחד שניים משלושת המאפיינים של המחולן אצל טיילור, כאשר הוא הופך אחד מהם להצדקתו של השני. כיוון שהאמונה באלוהים הפכה פרובלמטית, אַל לה למלא תפקיד משמעותי בחיים הציבוריים.

שימו לב כי אמונה תיאיסטית באלוהים מובנת כאן כביטוי של דבר־מה הנקרא "דת". "דת" היא תווית חשובה בחברה חילונית, המקבצת יחד את האנימיזם הפרימיטיבי, הפוליתיאיזם היווני־רומי וההינדואיסטי, התיאיזם היהודי, המוסלמי והנוצרי, ואת ג'וזף סמית ומרי בייקר אדי – כך שהניגוד הוא בין ה"דת" על שלל הופעותיה המגוּונות, לבין ה"לא־דת" החילונית. בעבור הלא־מאמינים האגרסיביים, "דת" במובן זה הוא שמו של פח זבל כללי; מן העבר השני, כמה מאמינים (חִשבו על שליירמאכר ואוטו) וגם כמה בלתי מאמינים (חשבו על פויירבך) תרו ללא לאות אחַר "מהותה" של "הדת". אולם אין זה האופן שבו מאמינים אמיתיים חושבים על העניין.

בעבור מאמינים דתיים, הניגוד היסודי הוא בין עובדי אלוהים לבין אלה שמושא הדבקות העליון שלהם הוא אובייקט או מצב סופי מסוים. על פי הסיווג הדתי הזה, אנימיסטים פרימיטיביים, פוליתאיסטים יוונים־רומיים, יחד עם פרופסורים ועיתונאים אתיאיסטיים בני המאה ה־21, ומושאי הדבקות הסופיים שלהם, שייכים כולם לקבוצה אחת – שיש להנגידהּ ליהודים, נוצרים ומוסלמים המקיימים את מצוות דתם. מכאן נובע שמאמינים אלה אינם אמורים לגלות עניין מיוחד בהגנה על הדת באשר היא, ויש להם סיבות טובות לחוסר נחת כאשר הדיון הציבורי ממוסגר במונחים של הנגדה בין הדתי והלא־דתי. אני זונח לרגע את קו המחשבה הזה, אף שאשוב אליו בהמשך.

במקום זאת הרשו לי לציין עד כמה אופייני בעבור החברה המחולנת שלנו להאמין בכך שהטיעונים במחלוקת בין מאמינים ואתיאיסטים הם יסוד העניין. מה שהאתיאיסטים מניחים שהמאמינים צריכים אך אינם מסוגלים לספּק הוא טיעונים מכריעים – שהכול עומד על הצלחתם או כישלונם בוויכוח על קיומו של אלוהים. זאת בניגוד לאמונה הדתית שלפיה ברמה היסודית ההבדלים בין מאמינים ואתיאיסטים הם מסוג שונה לגמרי. בעבור מאמינים דתיים, הדבר החשוב ביותר איננו קיומו או אי־קיומו של אלוהים, אלא הניגוד בין נוכחותו לבין היעדרו, בין הפעמים שבהן הוא מתגלה בתוך (ועל ידי) דברים בעולם, לבין אותם לילות חשוכים של הנשמה שבהם הוא מסתלק מאיתנו. בעבור מאן־דהו המתפלל נוכח אלוהים, בין אם מדובר ביהודי חסידי, נוצרי איגנאציאני או מוסלמי סוּפי, המחשבה שאולי אלוהים אינו קיים היא מחשבה בּטֵלה; בהחלט לא משהו שצריך להגיב לו באמצעות טיעון פילוסופי, יותר מאשר לרעיון הבדיוני שחבר שהוא שומע ממנו לעיתים רחוקות בלבד מעולם לא התקיים.

כמובן, כמה פילוסופים עשויים לומר כי אילו באמת קיים דבר כזה, מוּדעות אמיתית לנוכחותו של אלוהים, אזי השאלה אם אלוהים קיים צריכה הייתה להיות מיושבת לשביעות רצון כולם כבר מזמן. התגובה היחידה האפשרית לטענה זו היא תשובתו של צ"ס פּירס (C. S. Peirce) כנגד הטענה שהופנתה אל התיאיזם האישיותי שלו, כי "אם יש אל פרסונלי, אנחנו חייבים… להימצא בתקשורת אישית עמו. אם זה המצב, עולה השאלה כיצד ייתכן שקיומה של הישות הזאת הוטל אי־פעם בספק על ידי מישהו". לכך השיב פירס כי "עובדות הניצבות לנגד עינינו ונועצות בנו את עיניהן, רחוקות מלהיות, בכל מצב שהוא, אלו שקל ביותר להבחין בהן". כדי להבחין בהן איננו זקוקים לטיעון. עלינו להיות פתוחים לעובדות אלו כפי שניומן היה פתוח אליהן, כאשר תפס את קיומו שלו ואת קיומו של אלוהים כ"מבהיק במובנותו מאליו" ("luminously self-evident").

אינני מתכוון לרמוז שטיעונים פילוסופיים על אודות קיומו של אלוהים הם חסרי תועלת, וזו כמובן גם לא הייתה כוונתם של פירס או ניומן. אולם התועלת שבטיעונים אלה, ככל שהדבר נוגע למאמינים, איננה בחיזוק ביטחוננו שלנו בקיומו של אלוהים אלא בהצגה לעין כול עד כמה האתיאיזם הוא חסר ביסוס. המאמינים טוענים – ואני סבור שזהו טיעון טוב – כי אם אלוהים לא היה קיים, היו רק דברים סופיים ומותנים; אולי שרשרת אינסופית שלהם. אולם לא ייתכן שיתקיימו רק דברים סופיים ומותנים, שכן אז שום דבר לא יכול היה לקיים אותם, בין שיהיו חלק מסדרה סופית בין שיהיו חלק מסדרה אינסופית בקיום מתמשך. כלומר אם אלוהים לא היה קיים, לא היה שום דבר. אם אלוהים לא היה קיים, לא היו אתיאיסטים שיוכלו לומר זאת. אינני נזקק לזיכרון חד כדי לדקלם את תשובתו של האתיאיסט לטיעון זה; תשובה שמוכוונת יותר לו או לה ממה שהיא מעלה או מורידה למאמינים – מכיוון שבעבור המאמינים מעט מאוד תלוי בשאלה מה תהיה תוצאת חילופי הטיעונים הללו.

פחות מכך, מבחינת המאמינים, תלוי במקום שצריך להיות למעשים ולמוסדות דתיים בחיים הציבוריים. ניומן כהיסטוריון התייחס לעובדה שההתמסדות הפוליטית של הכנסייה תמיד הייתה רעה מבחינתה, ולעיתים קרובות אף רעה מאוד. אם נקבל טענה זו – כפי שאני עושה – לא רק בעבור הכנסייה, אלא גם בעבור כנסיות פרוטסטנטיות, מסגדים ובתי כנסת, הרי שיש לנו טעם דתי חזק לכך שבחברה פוליטית, אף לא אחד מהם צריך להתמסד מבחינה פוליטית. מאמינים יכולים – וצריכים – אפוא לתמוך במרחבים פוליטיים שבהם יש מקום למגוון קולות, דתיים ואחרים, הגם שמסיבות שונות מאוד מאלו של תומכי החילון.

עד כה תיארתי שתי אמונות כתכונות אופייניות של החברה הפוסט־נוצרית שלנו: אמונה בכך שמחלוקת בין מאמינים לבין אתיאיסטים נוגעת לאלוהים אך לא לטבע; ואמונה בכך שמחלוקת זו בין מאמינים ואתיאיסטים נעוצה באי־הסכמה לגבי טיעונים שונים. לגבי כל אחת מהאמונות הללו הצעתי כי המאמינים דוחים למעשה – או צריכים לדחות – אפיון זה של הוויכוח שלהם עם האתיאיסטים. כעת אני מעוניין לקחת את האמונה הראשונה צעד נוסף קדימה על ידי הבהרת טבע המחלוקת בין מאמינים לאתיאיסטים בנוגע לאופן שבו יש להבין את הטבע.

///

{המאמר המלא – בגיליון ב של כתב העת רליגיה}