- חיפוש -

אין מילים

הָרַבָּה אנג'לה בוכדל

נאום מכונן זה של הָרַבָּה אנג'לה בוכדל (Buchdahl), הרבה הבכירה של בית הכנסת הרפורמי Central Synagogue שבמנהטן, נישא כחמישה ימים לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל. הרבה בוכדל היא בת לאב רפורמי ואם קוריאנית, ולאחר ביקור בישראל בגיל 16 החלה במסע שהוביל לגיור רפורמי וללימודי דת ורבנות.

בנאום זה הציגה הרבה בוכדל טענות תקיפות כלפי קבוצות דתיות, מוסריות ורוחניות בהן ראתה מורים וחברי-דרך: אנשי אקדמיה, אנשי דת ופעילים חברתיים שסירבו לקרוא לרוע בשמו, ולגנות אותו בחומרה. לדבריה, ההפרדה כעת בין האור והחושך ברורה, ואסור להיכנע למילים שקריות, לטשטוש או לשתיקה.

מאנגלית: יאיר מימרן

אין מלים.

אין מלים.

זה היה הפזמון ששמעתי שוב ושוב ממשפחה וחברים ישראלים, כאשר יצרתי איתם קשר בימים שאחרי מה שהתברר לנו בדיעבד, היה טבח היהודים הגדול והאכזרי ביותר מאז השואה.

אין מלים.

איך מלים לכשעצמן יכולות לתאר את הברבריות של מאות מחבלי חמאס, המסתערים על ישראל בלי שום מטרה אחרת מלבד לצוד ולרצוח יהודים – בבתיהם, בתחנות אוטובוס, בפסטיבל מוזיקה – בעודם משדרים באושר את ההשתוללות שלהם, בשידור ישיר, לקהל צוהל?

אילו מלים אפשר לומר לאבא הרואה וידאו של בתו בת העשרים, צורחת אחוזת אימה בשעה שמחבלי חמאס גוררים אותה על האופנוע שלהם אל תוך התהום?

אילו מלים יכולות להעביר את האימה שבמחבלי חמאס המסתערים לתוך מקלטים, שוחטים הורים לעיני ילדיהם וגוררים את הילדים למנהרות שמתחת לעזה. 

מחבלי חמאס תפסו קשישים, ניצולי שואה, הציתו אנשים, רצחו תינוקות. אין שום מעשה מושחת ואכזרי שאפשר להעלות על הדעת שהם לא עשו.

אין מלים.

אין מילים. כשההשתוללות הרצחנית הזו התחוללה, בשבת, יהודים ברחבי ישראל שעדיין לא ידעו בדיוק מה קורה, גללו את התורה בשמחת תורה, קראו מתוך חומש דברים, החומש האחרון, את הפרשה המתארת את מותו של משה רבנו, והתחילו שוב – מבראשית – את סיפור הבריאה. בהדהוד קוסמי נוראי למה שקורה למשפחה הישראלית שלנו, מחזוריות התורה נעה מחומש "דברים", שפירושו המילולי הוא "מילים", אל עולם שהיה "תוהו ובוהו". חסר צורה. ריק. עם חושך על פני תהום. ישראל והעולם היהודי נעו מ"דברים" – לאין מלים.

ואז, פרשת "בראשית" מתארת כיצד אלוהים התחיל את הבריאה: "ויאמר אלוהים יהי אור – ויהי אור". אלוהים בורא את האור, בורא את כל העולם, עם ציווי. עם מלים. כיהודים אנחנו מבינים את כוחן של המלים ליצור מציאות. מלים מחשקות אומות, בונות גשרים, מביאות רפואה.

אבל מילים יכולות גם להפוך למחסומים, קללות וכלי נשק.

יהודים מעולם לא ייחסו חשיבות לאותו חרוז-ילדים "מקלות ואבנים ישברו בי עצם, מילים לעולם לא יפגעו בי". אנחנו יודעים כמה מילים הן חזקות. ואנחנו גם יודעים עד כמה השקט, העדר המלים, יכול לאפשר רשע, תוהו ובוהו.

כשישבתי השבוע דואבת וכואבת, כמו רבים כל כך מכם, שבורה מהאלימות הקטלנית בישראל, הזדעזעתי מהמילים שהופיעו כל הזמן בתגובה להתקפות הללו. מילים כמו "התנגדות", "דה-קולוניזציה", או "לוחמי חופש". מילים שהעניקו תוקף לטרור חמאס ואף חגגו והיללו אותו.

מילים שמצאו בצורה מעוותת ודוחה דרכים להאשים את ישראל בהתקפות המפלצתיות הללו; עיוותים שאנשים עסקו בהם כדי להאשים ילדים חסרי הגנה, בני נוער בפסטיבל מוזיקה או ניצולי שואה ברצח שהביאו על עצמם. כל אלו נבגדו בפשיטת רגל מוסרית ובצביעות שלא יכולתי להאמין שהיא אפשרית.

מאכזבות ומרגיזות באותה המידה, היו השתיקות או ההצהרות העמומות, מאותם אנשים שראינו אותם כהנהגה המוסרית. נשיאי אוניברסיטה שלא יכלו להביא את עצמם להצהיר מפורשות על אותן האמיתות הפשוטות ביחס להתקפות האלו: מבצעי הפשע היו טרוריסטים, והקורבנות שבחרו לעצמם היו יהודים.

אני שייכת לקבוצת מנהיגים בין-דתית המייצגת את רוב הכנסיות, בתי הכנסת והמסגדים הגדולים בניו-יורק. השבוע, מנהיגים בתוך הקבוצה הזו ניסו לנסח הצהרה בתגובה למתקפת החמאס. אבל הנוסח שלהם הוגבל לאמירות נדושות כגון "אנחנו עומדים בסולידריות עם אנשי האזור" או "אנחנו קוראים לעצור את האלימות בארץ הקודש". אחרי עוד קצת דין ודברים, הקבוצה לא פרסמה הצהרה כלל.

מנהיגי קהילת האמונה של מנהטן (Manhattan Faith Community) לא יכלו להביא את עצמם לומר את המלים: "אנחנו מגנים את הטרור והטבח שבצע החמאס". עוד קבוצה בין-דתית שרצתה לגייס כסף לאזור, כתבה מייל המבכה את מעגל האלימות ואת הטראומה הבין דורית.

הקשבתי למלים האלו ואני אומרת – לא!

המתקפה הנתעבת הזו לא הייתה סתם "חלק ממעגל האלימות"! אף "טראומה בין דורית" לא יכולה להצדיק רצח המוני וחטיפת אזרחים!

אותם המנהיגים הרוחניים והאקדמיים שנסמכנו עליהם עשו את הקריירה שלהם ממלים והם יודעים את הכח שלהן. במקום לנקוט עמדות עקרוניות – שוב ושוב ראינו אותם בוחרים במלים שיצרו השוואה שקרית המאשימה את הקורבנות היהודיים, והטילו עמימות מוסרית היכן שאין שום עמימות. היה מצמרר לגלות את עיוורונם של כמה אנשים – לעתים קרובות האנשים שתמיד חומלים על קורבנות דיכוי ואלימות – כאשר הקורבנות הם יהודים.

מעולם לפני כן לא הרגשתי כמה מילים הן משמעותיות כדי ליצור מציאות. וכמה מחרישה יכולה להיות השתיקה למול הזוועה. כששמעתי את הנשיא ביידן מוסר את הנאום המרגש שלו, ואת הגינוי החד-משמעי והלא-משתמע לשני פנים שלו לחמאס כארגון טרור הדומה לדאעש; כאשר כינה את הזוועות רוע טהור וקבע בבירור "אני עומד לצד ישראל. אנו עומדים לצד ישראל" – התחלתי לבכות. אפילו לא הבנתי כמה אני צריכה לשמוע את הנשיא שלנו אומר את המילים האלה. אבל המילים חשובות. כי האמת חשובה. ומכיוון שמילים כל כך חזקות, בואו נדאג כולנו להשתמש במילים הנכונות. 

אל תשוו את חמאס לעם הפלסטיני. בניגוד לאויבינו, אני אתאבל על מותם של חייהם של החפים מפשע, ישראלים ופלסטינים, במלחמה הזו. עבורנו, לאבד את נקודת המבט הזו משמעה לאבד חלק מהאנושות שלנו. השוואת התקיפות של חמאס עם ההתנגדות הפלסטינית היא עלבון לפלסטינים רבים השונאים את החמאס, ממגיש החדשות הישראלי-פלסטיני שגינה בפומבי את המעשים שלהם, עד לפלסטינים רבים שהפכו את האקטיביזם הלא אלים למשימת חייהם.

התקיפה הזו לא הייתה התנגדות פלסטינית. זו לא הייתה לוחמת חירות. בנוגע לתקיפות האלו אנחנו אומרים את המילה – טרור. רצח המונים. פשע כנגד האנושות. ואנחנו לא יכולים לתת לאויבי ישראל לבחור מילים כדי ליצור תדמית שלילית של ישראל.

די לקרוא לישראלים קולוניאליסטים. אל תפלו לזה. זוהי האסטרטגיה המפורשת של חמאס לצבוע את ישראל כהתנחלות חסרת שורשים וקולוניאליסטית. זהו שקר. ההיסטוריה היהודית והריבונות על הארץ הזאת חוזרות אלפי שנים אחורה, ורוב הישראלים המודרניים הם פליטים יהודים מהמזרח התיכון, אירופה, אפריקה ומסביב לעולם שחזרו לבית היהודי היחיד, היחיד, שיש לנו.

אין שום דמיון בין היהודים שבישראל לקולוניאליסטים הצרפתים באלג'יריה או הבריטים בהודו. כל אלו יכלו לעזוב את הבית לצרפת או לאנגליה. יהודים ישראלים לא יכולים לחזור לאף מדינה. ישראל היא הארץ שלהם, וכיהודים – ישראל היא הארץ והמדינה שלנו, ואנחנו לא הולכים לשום מקום.

אני חושבת שאתם כבר יודעים שאני תמיד מנסה לראות את הצדדים השונים שבכל נושא. בדרשת ראש השנה שלי הפצרתי בכם להשאר מחוברים לישראל, תוך כדי שביקרתי את הממשלה שלה. אני בדרך כלל מפצירה בכם להתעמק במורכבות ובניואנסים.

אך יש רגעים שנותנים בהירות. כמו בבראשית, כשה' ברא את האור, הוא הבדיל בין האור ובין החושך. היום, כאשר ישראל נדחקת בכוח לבראשית חדשה, לעולם חדש – כי אל תטעו, המצב לעולם לא יחזור להיות כשהיה – האור הופרד מהחושך. אין שום תחום אפור כאן. העולם ראה כיצד נראה רוע טהור. רוע – זה הטבח הברברי שחמאס ביצע על אדמת ישראל. רוע – זה השימוש של חמאס במיליארדי דולרים, שיועדו מראש לעזרה, לא כדי ולבנות בתי ספר ומוסדות לשפר את מצבם של העזתים, אלא כדי ליצור מיליציה ולבנות מנהרות שמטרתן להרוג ישראלים. רוע – זו השבירה של כל חוק מלחמה בין-לאומי על ידי החמאס, וההתמקמות שלהם באזורים אזרחיים, כי מותם של עזתים חפים מפשע היא טקטיקה אסטרטגית בג'יהאד שלהם.

לישראל יש הכרח מוסרי להגן על האזרחים שלה ולחלץ את החטופים. המלחמה להבסת ומחיקת החמאס, שמטרתו הרשמית היא להשמיד את ישראל, היא צודקת ומוסרית. מלחמה שלא בחרנו, אך איננו יכולים לחמוק ממנה.

בשיא החשכה ראינו ניצוצות של אור, אתרים מרכזיים ברחבי העולם הוארו בכחול ולבן כהבעת תמיכה בישראל. תנועת המחאה בישראל שינתה צורתה בין לילה לרשת המספקת שירותים סוציאליים למשפחות העקורות והפצועים. חיילי המילואים, שעד לא מזמן הצהירו שלא יתייצבו לשירות, הופיעו בלמעלה מ100% התייצבות. אנשים שאפילו לא קראו להם התייצבו ונידבו את עצמם לשירות. הקהילה היהודית האמריקאית המפולגת כל כך, לעתים קרובות ביחסה לישראל, מרגישה את הכאב של האחיות והאחים שלהם ומגיבה בנדיבות שלא תיאמן ובתמיכה בכמויות שלא יאמנו.

אין מלים.

אין מילים. אך בהיעדר מילים נפנה אחד לשני, אחד כלפי האחר. כאשר אנו נוצרים מחדש, אנו פונים אל התפילות של עמנו שנתנו לנו שפה, כאשר לא הצלחנו למצוא שפה משל עצמנו. עבורנו, יש רק דרך אחת לסיים את הלילה הזה. נקום יחד כקהילה אחת מאוחדת לשיר את מילות "התקווה", אותן המילים שאפשרו לעם שלנו לשרוד את הבלתי נתפס ולהיוולד מחדש.

© הזכויות על תרגום זה לעברית שמורות ל"מרכז קדם"

קץ הפילוסופיה ומטלת החשיבה

הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, שחי בין השנים 1889-1976, היה אחד מהפילוסופים החשובים ביותר של המאה ה-20, שפיתח כיוונים חדשים בפילוסופיה

שירה ותפילה

את המאמר "שירה ותפילה" פרסם ר' הלל צייטלין ב"לוח אחיאסף" לשנת תרס"ד (1904), ובדומה למאמרים אחרים שלו מאותה התקופה, הוא רווי

אובססיבי לאלוהים

בתאריך 7 ביוני 1964 התקיים במונטריאול שבקנדה סימפוזיון לכותבים יהודיים בשפה האנגלית. בסימפוזיון השתתפו המשורר היידי, העורך והמבקר מלך רביץ'

דת וחירות

בנאום זה, שנישא בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת נוטרדאם ב-11 לאוקטובר 2019, עומד ויליאם בר על חשיבותה של הדת למוסר