היינריך (הארי) היינה, מגדולי המשוררים והסופרים הגרמנים במאה התשע-עשרה, גדל בבית יהודי שהושפע מרוחות ההשכלה, ועבר תנודות רבות בגופו וברוחו: מן ה"חדר" בדיסלדורף ועד לאולמות האקדמיה בברלין, שם שמע בין השאר את הרצאותיו של הגל. מתוך שאיפה להסיר את המגבלות שעמדו בפני יהודים ולהשתלב בחברה הגרמנית, הוטבל היינה ב-1825 בכנסייה הלותרנית, אך נוכח עד מהרה כי צעד זה לא הקנה לו את הקבלה שלה ציפה. ב-1831, על רקע הצנזורה והלחץ הפוליטי בגרמניה ובהשפעת מהפכת יולי בצרפת, עבר לפריז, שבה חי עד מותו והיה לאחד ממבקריה החריפים של התרבות והפוליטיקה הגרמנית. בשנותיו האחרונות, לאחר שמחלה קשה הותירה אותו מרותק ל״קבר המזרן״ שלו, שב היינה לעסוק ביתר שאת באלוהים, במקרא וביהדות, ולאחר שנים של קרבה לפנתאיזם הפילוסופי החל לדבר במפורש על שיבתו לאמונה באל אישי.
הקטע שלפנינו לקוח מאחרית הדבר ל"רומנצרו", קובץ שיריו המאוחר של היינה שראה אור ב-1851 ונכתב ברובו בשנות מחלתו הקשה, כאשר חלקים מיצירתו כבר נאלץ להכתיב למזכירו. הקובץ נע משירים היסטוריים אל קינות ושירים על סבל, מוות ואמונה, ונחתם בחטיבה "מנגינות עבריות", המוקדשת במידה רבה ליהדות ולדמויות מן המסורת היהודית. אחרית הדבר משמשת מעין מפתח רעיוני לקובץ כולו: היינה מתאר בה את התרחקותו מן ההגליאניות ומן הפנתאיזם הפילוסופי, שאת האל שלו הוא מצייר כישות הכלואה בתוך העולם ולכן חסרת רצון ויכולת להושיע, ואת אכזבתו גם מעולם האסתטיקה והיופי (ונוס ממילו), שקצרה ידו מלהושיע את האדם הסובל. כנגד שניהם הוא מצהיר על שיבתו לאל אישי וטרנסצנדנטי, בעל רצון ויכולת לפעול. עם זאת, אין זו חזרה פשוטה אל הדת: היינה מדגיש כי אמונתו נותרה חופשית מכנסייתיות וכי הוא לא ויתר על עצמאותו, על תבונתו, ועל פי סגנון כתיבתו – גם על האירוניה המשועשעת והדקה.
א.
אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל הֵגֶל. מָה הֱשִׁיבַנִי הֲלוֹם, הַיִּסּוּרִים? וְאוּלַי סִבָּה לֹא עֲלוּבָה כָּל כָּךְ. כִּסּוּפֵי שָׁמַיִם יָרְדוּ עָלַי וְהֵרִיצוּ אוֹתִי הָלְאָה הָלְאָה, דֶּרֶךְ יְעָרוֹת וּתְהוֹמוֹת, דֶּרֶךְ מִשְׁעוֹלִים מְסַחְרְרִים שֶׁל הָרֵי הַדִּיאָלֶקְטִיקָה. בְּדַרְכִּי מָצָאתִי אֶת אֱלוֹהֵי הַפַּאנְתֵּיאִיסְטִים אַךְ לֹא הָיָה לִי לְמוֹעִיל. יֵשׁוּת מִסְכֵּנָה חוֹלְמָנִית זוֹ טְווּיָה וּשְׁזוּרָה בְּרִקְמוֹת הָעוֹלָם, כְּאִלּוּ כְּלוּאָה בְּתוֹכוֹ, מְצִיצָה בְּךָ בְּמַבָּט חֲסַר־אוֹנִים וַאֲפֵס־רָצוֹן וּמְפַהֶקֶת. אֵין בַּעַל רָצוֹן אֶלָּא מִי שֶׁבַּעַל אִישִׁיּוּת הוּא, וּכְדֵי לְגַלּוֹת רָצוֹן זֶה דְּרוּשִׁים מַרְפְּקִים שֶׁהֵם חָפְשִׁיִּים לָנוּעַ. וּמִי אֲשֶׁר יִשְׁתּוֹקֵק לֶאֱלוֹהִים אֲשֶׁר יוּכַל לַעֲזֹר — וַהֲרֵי זֶה עִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר — אֵין בְּרֵרָה אֶלָּא לְקַבֵּל אוֹתוֹ כְּאִישִׁיּוּת שֶׁהִיא מֵעֵבֶר לָעוֹלָם, וּלְקַבֵּל אֶת תְּאָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, אֶת חַסְדּוֹ הָעֶלְיוֹן, תְּבוּנָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה, צִדְקוֹ הָעֶלְיוֹן וְכוּ'…
ב.
אֵין אֲנִי יָכוֹל לְהִתְפָּאֵר בְּהִתְקַדְּמוּת מְיֻחֶדֶת בְּעִנְיְנֵי הַפּוֹלִיטִיקָה: נִשְׁאַרְתִּי נֶאֱמָן לְאוֹתָם הָעֶקְרוֹנוֹת הַדֵּמוֹקְרָטִיִּים, שֶׁסָּגַדְתִּי לָהֶם בִּימֵי נְעוּרַי, וַאֲשֶׁר לַהֲטִי לָהֶם לֹא שָׁקַע, כִּי אִם אַדְּרַבָּא גָּבַר וְהָלַךְ מֵאָז. לֹא כֵן בְּעִנְיְנֵי תֵּאוֹלוֹגְיָה, שֶׁנֶּאֱלָץ אֲנִי לְהַאֲשִׁים עַצְמִי בִּנְסִיגָה, כַּאֲשֶׁר, כְּפִי שֶׁהוֹדֵיתִי כְּבָר לְעֵיל, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל הָאֱמוּנָה הַדָּתִית, אֶל הָאֵל הָאִישִׁי. דָּבָר זֶה אֵין לְמַשְׁמְשׁוֹ עוֹד, כְּפִי שֶׁמְּנַסִּים לַעֲשׂוֹת זֹאת אֵי אֵלֶּה יְדִידִים נְאוֹרִים דּוֹרְשֵׁי־טוֹבָתִי. לְעֻמַּת זֹאת חַיָּב אֲנִי לְהַכְחִישׁ בְּכָל תֹּקֶף אֶת הַשְּׁמוּעוֹת כְּאִלּוּ נְסִיגָתִי זוֹ הֱבִיאַתְנִי אֶל סַף כְּנֵסִיָּה כָּלְשֶׁהִי אוֹ לְחֵיקָהּ מַמָּשׁ. לֹא, דֵּעוֹתַי וְהַשְׁקָפוֹתַי הַדָּתִיּוֹת נִשְׁאֲרוּ חָפְשִׁיּוֹת מִכָּל כְּנֵסִיָּתִיּוּת: לֹא צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים פִּתַּנִי, לֹא נֵר־מִזְבְּחוֹת סִנְוְרַנִי. לֹא שִׁעֲשַׁעְתִּי רוּחִי בְּסִימְבּוֹלִיקָה וְלֹא הִרְחַקְתִּי מִמֶּנִּי לַחֲלוּטִין אֶת הַתְּבוּנָה. לֹא קִלַּלְתִּי דָּבָר וְאַף לֹא אֶת אֵלַי הַקְּדוּמִים, הָאֱלִילִיִּים, אֲשֶׁר אָמְנָם פָּנִיתִי לָהֶם עֹרֶף, אַךְ נִפְרַדְתִּי מֵהֶם בִּידִידוּת וְאַהֲבָה.
ג.
הָיָה זֶה בְּמַאי 1848, בְּאוֹתוֹ יוֹם בּוֹ יָצָאתִי פַּעַם אַחֲרוֹנָה מִפֶּתַח בֵּיתִי, בּוֹ בַּיּוֹם נִפְרַדְתִּי מִפְּסִילִים נַעֲרָצִים, אֲשֶׁר בִּימֵי אָשְׁרִי סָגַדְתִּי לָהֶם. בְּקֹשִׁי שֵׂרַכְתִּי רַגְלִי עַד לַלּוּבְר, וְכִמְעַט הִתְמוֹטַטְתִּי תַּחְתַּי, בְּהִכָּנְסִי לָאוּלָם הַגָּדוֹל, בָּהּ עוֹמֶדֶת עַל כַּנָּהּ הָאֵלָה הַבְּרוּכָה שֶׁל הַיֹּפִי, גְּבִרְתֵּנוּ מִמִּילוֹ הָאֲהוּבָה. שָׁעָה אֲרֻכָּה שָׁכַבְתִּי לְרַגְלֶיהָ וְכֹה הִרְבֵּיתִי לִבְכּוֹת, שֶׁאַף אֶבֶן יָנַע לִבּוֹ לְרַחֲמִים. וְאַף הָאֵלָה הִבִּיטָה בְּרַחֲמִים רַבִּים עָלַי, בְּרַחֲמִים וּלְלֹא־נִחוּמִים כְּאַחַת, כְּאִלּוּ רָצְתָה לוֹמַר: הַאִם לֹא תִּרְאֶה כִּי אֵין לִי יָדַיִם וְלַעֲזֹר לֹא אוּכַל?