אתיקה. עד הקצה

[תגובה למאמרו של בנימין שפירו, השיח של השמונה באוקטובר]

א.

"בעט ברזל". הטקסטים הללו החלו להיאסף כבר למחרת השבת השביעי באוקטובר. היום השני למלחמה. האסופה הראשונה הופיעה בדפוס ביום הארבעים. עוד כשלא היו מילים בכלל. עוד כשלא ידענו מה קרה ומה קורה ולאן אנחנו הולכים וכבר כולם היו על מדים ובדרך דרומה. מי האמין אז שנגיע ליום השבע מאות. והיה בה הכל מהכל – לייב רוכמן והָרַבָּה אנג'לה בוכדל, עמנואל לוינס והרב חיים סבתו, חנוך בן פזי וק"ס לואיס, שירים ואיורים וצעירים וצעירות מוכשרים. כל מי שתרם מילים או מבע להבקיע את האלם. כרך גדול ומגוון. והייתה גם "תפילה על המוסר" של בינה סבג-פינקלשטיין.

ב.

את התפילה הזו הבנתי ועודי מבין כתפילה על עצם המוסר. כרצון למצוא את המוסר. לגלות אותו מחדש. כשאלה האם המוסר שלנו אכן מוסרי, או שמא אחזנו במראית עין של מוסר. כזעקה הנובעת מייסורים פנימיים של מי שהחזיקה במוסר מסוים ולפתע נגלו בקיעים בתוצאותיו. האם אין זה אומר דבר מה עמוק יותר. ותפילה שיהיה מוסר. מוסר נוקב ואמיתי ונכון. שנהיה טובים.

x.

מטייל עם אשתי קרוב לבית. מקבל הודעה מחבר "שלחו לך כבר את המאמר שכתבו עליך?". מתחיל לקרוא. מה קורה פה. חיפשו אותי או שהטקסט היה קשה מנשוא. דברים מלוקטים מפה ומשם. שברי יומן נאספים למסה קריטית. אני גם לא לבד: שני כותבים נוספים לצדי על המוקד, ואל האש נגררים גם כל כרכי "בעט ברזל" וכל מה שנעשה במרכז "קדם".

x.

כתבתי טקסט יומני-פואטי שנע בין תיאולוגיה, היסטוריה, מועקה, חרדה וזעקה. לא מאמר פוליטי ולא מסה פילוסופית. העליתי שאלה נוקבת שהיא לדידי שאלת יסוד: עם ערבים או בלי ערבים. איך החיים שלנו התארגנו ואיך הם יתארגנו מכאן ולהבא. זה לא שמאל וימין (ולא, זה לא רצח עם). אלא שאלה שאי אפשר עוד להדחיק וצריך להתייצב מולה. לחשוף את הקרע ולמתוח את הדיון אל הקצוות שלו. אנחנו כאן הם כאן ומה אלוהים רוצה. ויש לה שני צדדים ושתי אפשרויות והיא פתוחה. והטקסט הזה מוצג עכשיו כפמפלט פוליטי וכעמדה שהיא חד משמעית, אלימה ושטוחה. למה בעצם.

x.

מדלג על הלילה. נותרתי ער. שריטה ותיקה. עוד מעט חודש אלול, גם ככה זמן להרהורי תשובה. שמא באה תקלה על ידי. עוד מעט השביעי באוקטובר, גם ככה זמן לשריטות.

ג.

למה הדיון הזה התעורר עכשיו. איפה הוא היה שנתיים. האם ייתכן שכבר שכחנו והפצעים מגלידים. גם זו תכונה יהודית עתיקה: לעטוף את הכאב ולהמשיך הלאה. טבח, פוגרום, שואה – עם קשה עורף ממשיך. צולע ופיסח העיקר להמשיך. יש לו עודף קרישיות בדם. ייצור מוגבר של כדוריות לבנות. צריך להמשיך. נדמה שמהר מדי חזרנו להפטיר כדאשתקד. לסנוט זה בזה בשפת היום יום. והסימון המהיר מדי של תהיות מסוג זה כ"התרת רסן" משכיח את ההקשר הנורא. את המשבר הגדול. האם זו עדות לעודף רגישות – או דווקא למחסור חמור בה?

x.

בדרך לעבודה תוך כדי האזנה לרדיו תוהה. היכן נעלמה ההגנה הקדושה על חופש הביטוי האמנותי. כך הורונו המורים. חוצפה ווולגריות הן שמרחיבות את גבולות הקיום שלנו ומונעות מהם להיסגר. חוסר עכבות וחתרנות הם השומרים אותנו חדים. מי שענה ליונה וולך בהנחת התפילין הוא יעננו. מי שענה לחנוך לוין בקומו מתוך האמבטיה הוא יעננו. האם לזעקות שבר ליריות אין מקום כאשר הן מופנות כלפי האתיקה? אם מותר לכעוס על אלוהים או לחרף את העם היהודי – למה לא להטיח באתיקה?

ד.

נדבך חשוב ממה שיצר את השביעי באוקטובר היה המצפון שלנו. המוסר שלנו. האתיקה. גם הם נדרשים לעמוד למשפט. 'האם על מצפון זה לא פקוחה עינו של שום מצפון?'. אך אנחנו מסרבים להעמיד אותו למשפט. דורשים מהדתיים לוותר על הזיות משיחיות. אבל לא דורשים לוותר על הזיות מוסריות. מי ייתן דין וחשבון על ההדחקה הזו?

x.

ניסיתי לכתוב את ההתפרקות. את כל מה שהתרסק בשביעי באוקטובר. את מה שקודח עד העצם. וכתוצאה ממנו אנחנו מתקלפים מכמה וכמה סיפורים מכוננים. ורוצים להתחיל מחדש. ובדרך צריך להשיל קליפות. ומשהו תקוע.

x.

חברים מתקשרים כדי לשוחח וכדי לקבל הבהרות. הדיון הזה חשוב. קשה שהוא צף. טוב שהוא צף. אחרים רק מבקשים הרגעה. איך לא אמרתם את מה שציפינו מכם להגיד? למה לא הייתם צפויים? וזה מוזר. חובבי רדיקליות שכמותנו. היידגר ובאטלר זה אחלה. כהנא ושטרן לעולם לא. מדפים מלאים בספרי רסלינג ומכוסים בריזוֹם של דלז-לוסקי. קורסים אם לוחשים לידם על פאות.

x.

'מי שמשחקים את המשחק הביקורתי צריכים לדעת לקבל גם את התוצאות הלא צפויות והלא רצויות של מהלך המחשבה שאליו נקלעו; אם יש משהו שהם מבקשים לקדש ולהעמיד מחוץ להישג ידה של הביקורת עדיף שיודו בכך ויעזבו. יש להם משחק אחר לשחקו, משחק שמעורבות בו קדושה ואולי גם אמונה, אהבה וחרדה' (עדי אופיר, בין זיכרון להבנה מאוחרת: פרגמנטים).

ה.

יש מבקשים שכר כ'על-אדם' ועושים מעשה 'האדם האחרון'. קוראים בראיון ב'הארץ' כי 'חתרנות היא אפקט שאינו ניתן לחישוב' ומהנהנים. נהנים מן הזוהר האינטלקטואלי האמיץ, גם אם לא מסכימים. טוב שהשאלות נשאלות. שהפרובוקציה ניערה אותנו. אבל תמיד חתרנות רק מסוג מסוים. חתרנות מסוג אחר מפחידה מדי. נמצא גם אותו הנהון כלפי החתרנות מחושב לפרטיו הקטנים.

x.

ועם כל זאת החשש מובן. מתנהלת מלחמה קשה וקשוחה. לרבים אבד האמון בהנהגה ובאתיקה של ההנהגה. והתרת הרסן עלולה לחולל שמות. השאלה היא היכן אנחנו עומדים אחרי כמעט שנתיים. מהי תמונת המציאות. האם התהווה בישראל אותו 'גדוד של חיות-טרף בלונדיניות, גזע לוחמים-אדונים, המטיל ללא היסוס את טפריו האיומים על אוכלוסייה'. השאלה היא אם אנחנו החלטיים מדי או הססניים מדי. השאלה היא אם מישהו בכלל יודע לאן אנחנו הולכים. ואולי השאלה היא האם הדיון על האתיקה אינו צריך להתנהל בכל מקרה.

x.

חולף עוד יום. מתיישב לקרוא שוב את הביקורת. מוטרד מהשאלה מהי תמונת המוסר העולה מן הטקסט. מהי אותה אתיקה, ממה היא מורכבת? איזו תרכובת מסתורית מתקבלת כשמערים לתוך אותה קערה את הליברליזם העכשווי, את עמנואל לוינס, את הסלידה משיתוף תיאולוגיה ופוליטיקה ואת המידות הטובות של חז"ל? התחושה שרק הולכת ומתחדדת היא שאין לנו הבנה מהי האתיקה. וזה בסדר. כי אתיקה היא הרבה דברים ולא דבר אחד. וזה לא נורא להישאר עם מושגים עמומים. רק לא ברור איך יוצאים עם עמימות שכזו לציד מכשפות.

ו.

את ההאשמה בנוגע ללוינס אני דוחה. יש לי איתו יחסים אינטימיים, ולו רק בגלל האדם היקר שהנחה אותי בכתיבת התזה והדוקטורט. ההבנה שלי אותו היא אחרת. יהודית יותר. את האתיקה שלו אני מסווג כדתית ואף מיסטית. אני יודע לזהות אתיקה מיסטית כאשר אני פוגש אחת. מה שמוליך אותי למחשבה נוספת שתדרוש בירור רציני יותר. במרחב הציבורי בן זמננו מתנהל שיח מוסרי שצורתו אינה פילוסופית אלא דתית. יסודות שמקורם עמוק במסורת כמו חמלה, קדושת החיים או הזדהות עם "האחר" תופסים מקום מרכזי מבלי להישען על ניתוח רציונלי של תועלת, צדק מערכתי או אחריות ציבורית. התוצאה היא שיח ציבורי טעון שבו "להרגיש נכון" או "להאמין נכון" מחליף לעיתים קרובות את "לחשוב נכון". כך התהווה גם הקרנבל האופנתי סביב לוינס והוגים אחרים. כאשר אתיקה כזו פועלת מחוץ למסגרת דתית קוהרנטית, היא יוצרת סכנה של עבודת אלילים אתית: יסוד רוחני יחיד הופך למוחלט ומוקרב לו כל ערך אחר.

ז.

גם מבט חטוף יאשר שהדיון כיום איננו פילוסופי אלא דתי: כל ניסיון להסיט אותו לעבר טיעונים אתיים "מקובלים" מתקבל במבטים זועמים ובחזרה על מנטרות. זה לא שיח רציונלי אלא דרשה בבית כנסת: פסוקים, שברי רעיונות וקדושה. הנימוקים מוחלטים, ההוקעות הן של כופרים וחוטאים. במובן הזה, הקביעה שהדיון הוא דתי היא מכבדת ואפילו מרגיעה. אין צורך עוד להעמיד פנים. זה ויכוח פנימי בתוך משפחה מאמינה, שבו כל הצדדים מערבים תיאולוגיה, פוליטיקה ומוסר. ואף אחד מהם לא יודע עדיין לנסח משהו ברור.

x.

אגב, שנים אומרים לנו שהיהדות היא של כולם. שאין לה בעל בית. ובצורה מעניינת דווקא לאתיקה נדמה שיש בעל בית. הולך ונוצר מעין טאבו סביב השאלה למי שייך המוסר ומי רשאי לדבר בשמו. אבל אם לכל אחד מותר לנהל דיאלוג אינטימי עם אלוהים אז לכל אחד מותר לנהל דיאלוג אינטימי גם עם המוסר. ואת הדיון הזה חשוב לשמר ולו רק כדי שלא ליפול לאורתודוקסיה אתית נוקשה. אתיקה של הכל או לא כלום. של אחד ואפס. כי מתוך אותה קשיחות אתית מבצבצת לה תיאולוגיה פוליטית דיכוטומית של אויב-ידיד. הל"אחר" שלנו אתה אם לצרינו.

x.

תוהה לעצמי בחיוך האם לא יכולה להיות אתיקה של אמצע. אתיקה של גם וגם. מסורתי באתיקה, שהוא לא מחמיר אלא מכיל ועגול ומשפחתי ופרגמטי. שמקבל את הקונספט אבל יש לו עוד ערכים.

ח.

קרל שמיט. הו, קרל שמיט. נדמה שהשמאל החדש חי בתוך דיכוטומיה תיאולוגית־פוליטית משלו: לא אויב-ידיד אלא שמיט-לוינס. שלילת האחר המוחלטת מול קבלתו המוחלטת. אבל מה עושים כשמתגלה אויב. אויב אכזרי, ממשי, מובחן. לא ניגוד בינארי שהונח מלכתחילה כדי לבסס את הפוליטי. התביעה להכרעה "שמיט או לוינס" מותירה את האתיקה חסרת שיניים מול האויב. חסרת הכרה מול הקרע שנפער בממשות (כן, הממשות. הקשה, הבוגרת, המחייבת). חסרת אונים לעמוד מול השבר שהתגלה בה עצמה. הסד הצר הזה איננו מאפשר לשהות בשאלה הפתוחה. לברר את אותה מצוקה שאין לה פתרון פשוט. 'הכול יסכימו ברצון כי חשוב ביותר שנדע האם אנו מרומים על ידי המוסר'. כי האויב הוא שמבקע את גבולות המוסר ותובע את הבירור מחדש.

ט.

שמא בשעה זו הפואטיקה עשויה להיות ידידתה הטובה של האתיקה. לא תמיד זה כך, אבל לעת ערב ובשעות קשות. היא איננה הצעה פוליטית סגורה אלא מגע ישיר בעצבים החשופים. הוצאה לאור של שאלות יסוד קיומיות ואתיות שהדיון האקדמי נוטה לחסום או אינו מסוגל לשאת. אתיקה של כאב. של קצוות וגבולות. של בקשת דיוק. אתיקה שמתארגנת מחדש מול הכוח והאחריות. מול אלוהים והיהודי.

י.

בסופו של יום אנחנו מממשיכים לברר את אמונת הייחוד. זו שאברהם אבינו הותיר אחריו, ושכל המסורות שיונקות ממנו עודן מתבררות מולה. בירור מתמשך של האמונה באלוהים, של המוסר הכרוך בה, של הפוליטיקה הנולדת ממנה, ושל יחסן זו לזו.

x.

אחרי שבוע מתיישב לקרוא מחדש את הטקסטים שלי. מההתחלה. הם נכתבו מזמן. מאז היהודי שבנו המשיך להתעצב, לכאן ולכאן. אנשים מחפשים את השורש ואת הגרעין, יש טלטלה של הסיפור. משהו בנו וביהדות שלנו נהיה קשוח. מחובר למסורת הדורות, וגם מסיר מעצמו קליפות שונות. ועדיין, לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. קרוע בין קצוות. וכדי שייצא משהו מאוזן צריך לאפשר לעצמנו להמשיך ולהיקרע. לא לצנזר, להרהר בדברים בכל הכיוונים, לחפש משהו מכוונן ומדויק יותר. קילוף אחר קילוף. הקפה אחר הקפה.

x.

ובסופו של יום יש כאן קריאה לחשבון נפש.