את רֵעי אנוכי מבקש

בין ספר איוב וסוגית החטופים

כבר כמה שנים שאנחנו משתדלים ללמוד תנ״ך בקביעות מידי יום. לפעמים מפספסים יום או יומיים (ילדים, עבודה ושלל תירוצים אחרים), אבל לפעמים גם מצליחים להעמיק בלימוד. בחודשים האחרונים למדנו את ספר איוב. זה ספר מורכב ועם שפה קשה, אך מבין הפסוקים שעוסקים בתיאולוגיה ובשאלת הרוע בעולם, מצאנו את עצמינו עוסקים בסיפור-משנה ששזור בו: סיפור על חברות ורעות. ופתאום, הפסוקים על  רֵעי איוב, על צרתו ועל עולמו שחרב, הרגישו קרובים כל כך, והדהדו לנו את היום יום במדינת ישראל של אחרי השבעה באוקטובר. בשורות הבאות נקרא את עלילת המשנה כמו שאנו רואים אותה, ומעבר לעיון האינטלקטואלי, גם ננסה לקשר אותה למציאות שלנו. אנו מקווים שהקריאה שלנו, הן את התנ״ך והן את האקטואליה תתרום במשהו לאופן בו מתנהל השיח והויכוח בחברה הישראלית סביב סוגיה רגישה זו.

א.

הזעקה על החטופים ממשיכה להישמע מכל קצוות הקשת הפוליטית. סבלם, כאבם ודמעתם מורגשים ונוכחים בכל פינה במרחב הציבורי. אולם, זעקתם אינה מגיעה כקריאת כאב בלבד, ובמרחבים רבים היא נושאת בחובה מסר תקיף וחד – ״עסקה עכשיו״, ״בכל מחיר״. על המסר הזה ניטש ויכוח קשה וכואב. הללו אומרים – אין ניצחון ללא השבת החטופים; והללו אומרים – אסור להסכים לעסקה שתמנע את הניצחון. אלו טוענים – יש לשקול את כלל מטרות המלחמה בעסקה; ואלו משיבים – החטופים הם המטרה העליונה והדחופה ביותר. 

הדיון הזה, למרות טיעונים כבדי משקל לכאן ולכאן, כבר גלש ממזמן למחוזות הפוליטיקה, האשמות, והטלת רפש הדדית. צד אחד נהפך למפקירי החטופים, והצד השני לשורפי המדינה. אלו ביביסטים ואלו קפלניסטים. כך, אפילו הנושא הרגיש ובעל הקונצנזוס הרחב ביותר, נקרע גם הוא לגזרים עד ששני הצדדים מרגישים ניכור עמוק זה מזה. 

אולם התיאור אינו סימטרי לחלוטין. זאת מכיוון שבצד אחד של הדיון עומדות משפחות וקהילות שחוו את בשורת איוב על בשרם וגופם ממש – חטיפה, רצח ועינוי של אהוביהם, פגיעה בקהילתם וגלות מביתם. הטלטלה שלהן איומה. ובהקשר הנוכחי, הניכור שהן חוות מלווה בכאב אישי גדול – מדוע קראנו ואין עונה? מדוע איננו מקבלים חיבוק מכל קצוות החברה? ובלשון ישירה – מדוע לא רואים כיפות סרוגות בהפגנות ובעצרות התמיכה? ל״כיפות הסרוגות״ יש תשובה מרכזית – איננו מזדהים עם המסרים העולים מהפגנות אלו. 

חשוב לציין כי אין בדברינו כוונה לבטל או להקטין את הכאב, העצב והשכול שנמצא גם בצד השני של המפה הפוליטית. הרוגים רבים, ואף משפחות חטופים, נמצאים בדעה אחרת מזו שמשמיע מטה משפחות החטופים. ועדיין, ראינו לנכון להפנות זרקור לדינמיקה המתוארת וליחסים המעורערים שנוצרו בין הקבוצות השונות.

באופן אישי, תקופה ארוכה רצינו להביע תמיכה, אך ההסתייגות מהאמירות השנויות במחלוקת הניאה אותנו מלעשות זאת. לו המשפחות היו ״מפרידות״ בין הבעת התמיכה לבין הבעת המסרים הקשים שלהן, כך חשבנו, אז היינו יכולים לבוא. אולם, הלימוד בספר איוב העניק לנו נקודת מבט שאתגרה את הגישה שלנו.

ב.

איוב, איש תם וישר, קיבל רצף נורא של בשורות איומות, ״עוד זה מדבר וזה בא״ – ממונו נשדד, ילדיו נרצחו, ובהמשך גם הוא נותר לבדו, עם פצעים ונגעים בכל גופו. זעקתו נשמעת מסוף העולם ועד סופו. בשלב זה מגיעים לנחם אותו שלושה חברים, רֵעים. הם יושבים איתו, בוכים עימו, קורעים את בגדיהם ומשתתפים בצערו. או אז איוב פותח את פיו ומקלל את יומו, ומתחיל בכך את לב הספר, ובו הדיון התיאולוגי בדבר הצדק האלוהי בעולם.

במבט ראשון, נראה שנושא הספר הוא תיאולוגיה ותאודיציה: שאלת הטוב והרע, שאלת צדיק ורע לו. אולם הלימוד היומי מאפשר להבחין שיש לספר נושא נוסף ולא פחות משמעותי – נושא החברות וההשתתפות בצער הזולת. מעבר לכך, לעיתים נראה שדווקא תמת החברות היא זו שמובילה את עלילת הספר בכלל, ואף את העלילה התיאולוגית בפרט.

החלק הפולמוסי בספר הוא בעל מבנה ברור. יש בו שלושה ״סבבי״ דיון, ובכל סבב כל רֵע מגיב לטענות איוב, ואיוב עונה לו בחזרה. בעוד שבהיבט התיאולוגי החידוש בטענות בין הסבבים אינו ברור; בהיבט החברי יש שינוי חד וניכר לעין. חלה הדרדרות והקצנה בין איוב לרֵעיו.

כאמור, המפגש התחיל בהשתתפות העמוקה עם צערו של איוב, באופן שממנו לומדים על הלכות אבלות. כאב עמוק, בכי, קריעה ושתיקה. אין מילים. כאשר איוב מתחיל לאתגר את תפיסת הצדק האלוהי, ואת אלוהים עצמו, הרֵעים מפסיקים לשתוק ומציעים נקודת מבט אחרת. חשוב לעמוד על כך שערעור התפיסה התיאולוגית משמעו ערעור הסדר הקיים ותפיסת הצדק האלוהי בעולם, וממילא ערעור האופן בו בני האדם פועלים בעולם. לסוגיה הפילוסופית יש השלכות כבירות משקל על תפיסת המציאות. לכן, החשש מ״דעות שגויות״ אינו רק מחשבתי, אלא קיומי ממש, וזוהי נקודת המבט בה יש להתבונן על הדעות המאתגרות שמציג איוב.

המענה הראשון של אליפז (פרק ד) מלווה בהמון רגישות כלפי מצבו של איוב, ובדיון לגופה של טענה ולא לגופו של אדם, כאשר הפניות אל איוב הן בעלות אופי מחזק:

וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר.
הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה, וַעְצֹר בְּמִלִּין, מִי יוּכָל.
הִנֵּה, יִסַּרְתָּ רַבִּים, וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק. […]
זְכָר נָא – מִי הוּא נָקִי אָבָד? וְאֵיפֹה, יְשָׁרִים נִכְחָדוּ?

רק לאחר הקדמה של שישה פסוקים, בהם אליפז מתאר את דרכיו הטובות של איוב, הוא ״מזכיר״ לו את הטענה שאלוהים לא מעניש לשווא – ״ זְכָר-נָא – מִי הוּא נָקִי אָבָד?״. שני פרקי המענה מנוסחים באופן ברור אך עדין, חולקים על דברי איוב לצד כבוד ורגישות למצבו. אליפז מציג את המסקנה לאיוב, עם הצעה רגישה לשיפור דרכיו.

איוב לא משתכנע מדבריו, וממשיך בדבקות ׳מעצבנת׳ בטענתו. הוא מודע לאתגר שהוא מציג, ומצדיק אותו בכך שהוא נושא עימו כאב גדול: 

וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר.
לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי  והיתי (וְהַוָּתִי), בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד.
כִּי עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד, עַל-כֵּן דְּבָרַי לָעוּ.

תגובת ההמשך של בלדד נושאת אופי תקיף יותר. גם במצב הקשה של איוב צריך לשים גבול: 

וַיַּעַן, בִּלְדַּד הַשּׁוּחִי וַיֹּאמַר.
עַד אָן, תְּמַלֶּל אֵלֶּה, וְרוּחַ כַּבִּיר אִמְרֵי פִיךָ?
הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט,  וְאִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק??

ההאשמה היא בגוף שני – ״עד אן תמלל אלה״, והגבול ברור – ״האל יעות משפט?!״. סוף כל סוף, יש גבול למה שניתן לומר, לא משנה עד כמה קשה מצבו של מי שאומר זאת. ועדיין, נימה נימוסית בדבריו.

איוב לא יישאר חייב ויחריף את הטון, והדיון ימשיך. רכבת האסקלציה כבר יצאה מהתחנה, וכאשר נפגוש שוב את אליפז, בסבב הבא, הנימה תהיה אחרת לגמרי (טו, א-ו): 

וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר.
הֶחָכָם יַעֲנֶה דַעַת רוּחַ, וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ? […]
כִּי יְאַלֵּף עֲו‍ֹנְךָ פִיךָ, וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים.
יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא אָנִי, וּשְׂפָתֶיךָ יַעֲנוּ בָךְ.

אליפז כבר לא מעודד את איוב. הוא מאשים אותו בדברי הבל, באמירת מילים שאינן ראויות למול אלוהים, ואף מציג את דברי איוב כאמירות שמסגירות את חטאו של איוב – ״יַרְשִׁיעֲךָ פִיךָ וְלֹא אָנִי״. המעבר מדיון בגופה של טענה לדיון בגופו של אדם מתהווה מול עינינו. פרשנים רבים יתלבטו האם אליפז מחדש משהו בנאום השני מבחינה תיאולוגית, אך אין חולק על ההחרפה בנימת דבריו.

איוב משיב באותה מטבע, ומבקר את ה״ניחומים״ של אליפז: ״שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת, מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם.  הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ?  אוֹ מַה יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה?״ (טז, ב-ג). העלבון ניכר בתגובתו, ומבעד לעוקצנות מסתתרת אמירה ברורה – גם אני יכולתי לומר את ״המילים הנכונות״ אם היינו במצב הפוך. הדיון ממשיך להיצבע בצבעים האישיים. 

היחסים ימשיכו להתדרדר, ובלדד שוב יסנוט באיוב באופן אישי. במענה כלפיו, איוב אומר באופן המפורש ביותר – אני צריך איתי חברים, לא יריבים לדיבייט. גם אם אני טועה רעיונית, זוהי טעות ששייכת לי. אני רק מעוניין בתמיכה. 'היו חברים, בבקשה!' (טז, א-ד):

וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר.
עַד אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי, וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים.
זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי, לֹא תֵבֹשׁוּ תַּהְכְּרוּ לִי.
וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי, אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי.

הבקשה הזו אינה נשמעת, ונטמעת בבליל הדיון התיאולוגי. והנה, הגענו לסבב השלישי. הנימה בדברי אליפז הופכת ממש לקיצונית. הטחת האשמות ללא בסיס, וללא התחשבות במצבו של איוב:

הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲו‍ֹנֹתֶיךָ!
כִּי תַחְבֹּל אַחֶיךָ חִנָּם, וּבִגְדֵי עֲרוּמִּים תַּפְשִׁיט.
לֹא-מַיִם עָיֵף תַּשְׁקֶה, וּמֵרָעֵב תִּמְנַע לָחֶם.
וְאִישׁ זְרוֹעַ לוֹ הָאָרֶץ, וּנְשׂוּא פָנִים יֵשֶׁב בָּהּ.
אַלְמָנוֹת שִׁלַּחְתָּ רֵיקָם, וּזְרֹעוֹת יְתֹמִים יְדֻכָּא 
עַל כֵּן סְבִיבוֹתֶיךָ פַחִים, וִיבַהֶלְךָ פַּחַד פִּתְאֹם.

כל מה שקרה לך, אומר אליפז, הוא בגלל מעשיך הרעים. ועוד אלו מעשים! פוגע ביתומים ובאלמנות, מתעלם ממצוקות האנשים המדוכאים והרעבים, ומתנהג ברודנות כלפי סביבתו. ראו עד כמה אליפז הרחיק בדבריו בשם ההגנה על הצדק האלוהי!

אליפז, הרֵע המסור שהגיע להשתתף באבלו של איוב, עובר מהפך ממש, הופך מאוהב לאויב, מאשים אותו בחטאים קשים. הוא אינו שועה לבקשה הפשוטה והרדיקלית של איוב – פשוט להקשיב לו, להזדהות איתו, בלי הפולמוסים. 

ג.

מתוך הפולמוס עולה קולו הצלול והכואב של איוב, המעוניין באמפתיה רדיקלית. הרדיקליות נובעת מהיכולת להבליג על אמירות מאתגרות ואף מסוכנות, לראות את הכאב הגדול שבהן, ואת הצורך הפשוט בחיבוק ובתמיכה שקיים מאחוריהן. איוב רצה חברים קרובים, שיוכלו לספוג את אמירותיו הקשות. אך המילים שאיוב אומר כל כך מאתגרות, כל כך מסוכנות לדידם, שהרֵעים לא מסוגלים לסגת מעמדתם המתפלמסת לעבר עמדה של הקשבה והזדהות. הם לא צריכים להשתכנע מאיוב, הם ״רק״ צריכים להפסיק להפגין אותה. לשתוק ולחבק. למרות חוסר ההסכמה המהותי.

ההיבט החברי בסיפור איוב, סיפור בו אדם שעבר ייסורים קשים מוציא מפיו אמירות מאתגרות, מציג תהליך כפול של הידרדרות. ראשית, הרעים זונחים את המטרה המקורית שלשמה הגיעו – הבעת הזדהות ותמיכה בכאבו של איוב – בשביל ״להגן״ מפני תפיסות מסוכנות. שנית, אותו ״כתב הגנה״ מוביל להתדרדרות בשיח, עד כדי הטחת האשמות ומעבר לדון בגופו של אדם. התהליך הזה מוביל בדיוק לתוצאה ההפוכה לשמה הגיעו, ובמקום עידוד ותמיכה איוב זוכה לקיטונות של ביקורת, בוז ואף האשמות שווא.

ובנמשל, לימינו אנו. משפחות החטופים הן איוב. איוב ממש. ואילו אנו, נמצאים בעמדתם של רֵעי איוב. איך ננחם? מה נענה? קל לשפוט את רֵעי איוב על יחסם אליו. עם חברים כאלה, מי צריך אויבים? אך אם נתבונן על עצמנו בכנות, נוכל למצוא קווי דמיון ברורים, ברורים מידי, בינינו ובין הרֵעים. החלפנו אמפתיה בהתנצחות, והמרנו את הדיון העקרוני לגופה של טענה (החשש הביטחוני), להאשמות אישיות לגופו של אדם (קפלניסט! שורף את המדינה!).

בפעמים הקודמות בהן למדנו את ספר איוב, לא יכולנו להבין איך רֵעי איוב התנהגו בצורה כזו. והנה גילינו לצערנו כמה קשה שלא לנהוג כמותם. כמה מאתגר לחבק אדם שעם כל הכאב שחווה, משמיע דעות שבעינינו מסוכנות לקיומנו הביטחוני. כמו רֵעי איוב, התחלנו בחיבוק, אך המחלוקת העקרונית פוררה אפילו את האמפתיה והאנושיות.

אם נרצה ללמוד משהו מספר איוב, נצטרך לקרוא את סופו ממש: ה׳ מתגלה גם לאליפז התימני, ונוזף בו: חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב (מב, ז). זהו אחד המסרים הברורים היחידים בספר: איך לנהוג באדם ששרוי בכאב. המסקנה התיאולוגית מעורפלת, עד כדי מחלוקת בין הפרשנים לגבי מי צדק מבחינה תיאולוגית. אולם, גם מי שסובר שאיוב טעה (הרמב״ם), מבין את הביקורת של הקב״ה כלפי הרֵעים, ש״לא דיברו נכונה״, כמוסבת על ההיבט האנושי-חברי. לא כך מדברים עם אדם אבל שחרב עליו עולמו, גם כאשר קיים חוסר הסכמה מהותי.

משום כך, דרושה כאן אמפתיה רדיקלית, שמסוגלת להתעלות מעל המחלוקות, מבלי לבטל אותן, ומבלי שהחיבוק החם יהפוך לכתף קרה. להמשיך לדון באופן ענייני לצד ראיה אנושית בלתי מתפשרת, לא פחות מדעותינו העקרוניות.

נחתום בתפילה כנה להצלחת המלחמה, ולשחרור כל החטופים במהרה. המקום ירחם עליהם ויוציאם מאפלה לאורה, השתא בעגלא ובזמן קריב.

–

איילת וניתאי הוד גרים במגדל עוז והורים לתינוק. איילת מורה לתנ״ך ומקצועות הומניים, וניתאי מפתח תוכנה באפל ומלמד הגות יהודית.