בין דם לדם

א.

נוראים הימים. נוראים ואיומים.
ואלוהים כה-רחוק, כה-רחוק.
רחוק מאתנו כי רחקנו מאתו…
בחוצות ירושלים משוטטים אנשים מוכי-חרדה.
התמהון על פניהם והיאוש בעיניהם.
היום – פצועים.
עוד דם הרטיב את האדמה.
נשפך. כמים המוגרים ארצה.
הלילה – שקט.
אולם: בעמק מה? ובגליל? ובשומרון?
אני עם האחים על המשמר.
ליבי עם הלבבות החרדים בצריפי העץ.
גופי עם הפצועים וההרוגים.
כי אני ואתה, היום ומחר – חד הוא.
אתה – היום, ואני  מחר!
רק דמעות-אמא חונקות בגרון ואנחות-אבא
שוברות את הגוף. מוחצות את הנשמה.
השאר – לא איכפת.
על מנת כן יהודי אני.
לא אני ראשון ולא אחרון הקרבן אשר נפל אי-שם בשבילי-מולדת!
המוות אינו נורא כלל. חלש הוא מכדי להכריענו.
שרינו עם המוות ועם חרבו – ונוכל.
כל נהג עברי צוחק לו.
בפנים הרציניים מסתתר הצחוק.
הצחוק הנצחי. הלעג הנצחי.
הנצח – שלנו הוא.
עליו גאוותנו.
מתוך גופות הקדושים, מתוך כתמי הדם, מציץ אלינו הנצח,
מציץ ויוצק בעורקים דם-חיים,
שפע-חיים…
ויש אשר מחר יציץ הנצח מעל ראשך,
מחר ישים ידו עליך – ונקדשת…
—
רצינו לגלות את הנצח בחיינו, אולם אם שומה עלינו לגלותו במותנו –
מאת ד' הייתה זאת!

ב.

צו לביתך כי… חי אתה!
צו את החיים.
את אשר גדלת הרגו, שחטו, טרפו – ואתה תקום ותגדל מחדש!
את אשר נטעת עקרו, כרתו, השפילו – ואתה תצא ותיטע מחדש!
את אשר בנית, החריבו, הרסו, בזזו – ואתה תעמוד ותבנה מחדש!
– מי אשר גידל בן והרגוהו;
– מי אשר נטע כרם ועקרוהו;
– מי אשר בנה בית ושרפוהו;
– אל ילך ואל ישוב לביתו כי חיה יחיה במלחמה,
איש-אחר איש-חדש, יצמח ממנו – מן האב השכול.
מן הנוטע הגדוע ומן הבונה הנהרס.
כי הנה ימים באים, נאום ד':
"ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פרים…
לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה".
לא יבנו ואחר ישרוף.
לא יטעו ואחר יעקור.
כי כימי העץ ימי נוטעו, ביתו יבנה וזרעו יבורך.

מצרו"ת לצרות ימינו – אחרית דבר – צִלה בראלי

שנת צרו"ת (1936) הייתה שנת מאורעות קשה בחיי היישוב בארץ. כנופיות הערבים בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י מיקשו דרכים, ניתקו נקודות התיישבות, חיבלו בנפש וברכוש, הרסו ושרפו. מודעות אבל במסגרות שחורות הטילו צל כבד על שגרת החיים שהייתה רוויה מתח ודאגה. חיים בצל מאורעות ומחיר דמים כבד מלווים היו בתחושה של משבר, והעמידו במבחן את החוסן הלאומי ואת כושר העמידה של היישוב. הכאב והחרדה עוררו בקרב בני הנוער תגובות קשות ושאלות קיומיות.

באותם ימי מורא התגייס אבי, הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל – אז צעיר נמרץ בן 23, תלמיד ישיבת "מרכז הרב", מורה דרך רוחני ב"בני עקיבא" וחבר ה"הגנה" – לאבטח את "חצר שטראוס" בשכונת מוסררה בירושלים מפני פלישת פורעים ל"מאה שערים". כמנהיג ומכוון בתנועת הנוער הדתית נרתם גם לאתגרי השעה. באהבתו לחניכיו ליווה אותם בתפילה שלמרות מהמורות שבדרך – יהיו מוגנים בנתיב הנצח: "הנה תהום פעורה לרגליהם, והם במשעול צר צועדים והולכים על סכנות ומוקשים, ומלאכי ההשגחה העליונה שומרים עליהם לבל יפלו בנופלים, מנפנפים בכנפיהם – נצח ישראל לא ישקר" (זרעים, תשרי-חשון תרצ"ז). שיחותיו וכתוביו העצימו את חוסנם האמוני, והיו בעבורם עוגן רוחני.

לצערנו, עומדים אנו שוב בחזית מלחמה מול בני עוולה חומסים-אכזריים הפועלים מתוך רוע בלתי-נתפס – ושוב מתבקש מענה לשברי-לב. של כולנו. כתובי אבא בימי פרעות תרצ"ו – כוחם יפה אף עתה לחזקנו ולעודדנו בשעתנו הקשה. ברשימותיו תיאר את השבר: "רק תמול נפלה קרן אור על אופקנו. ההצלחה האירה לנו פנים: עולים לרבבות, בניין ונטיעה, שפע עבודה ויצירה, והיום: העיבו שמינו. עטפו קדרות. שעת שפל" (זרעים, כסלו-טבת תרצ"ו) .

קו-שבר חד מ"אתמול" מאיר ל"היום" חשוך עלול לעורר תחושות של ייאוש וסופיות. שוּרות-השיר שלפנינו מביעות הזדהות גמורה ומכאיבה עם קורות ה"עכשיו"  – אך למרות הקושי לשאתם מציצה מהם חיוּת של נצח:

הנצח – שלנו הוא.
עליו גאוותנו.
מתוך גופות הקדושים, מתוך כתמי הדם, מציץ אלינו הנצח,
מציץ ויוצק בעורקים דם-חיים,
שפע-חיים…
ויש אשר מחר יציץ הנצח מעל ראשך,
מחר ישים ידו עליך – ונקדשת…
(זרעים, תמוז תרצ"ו)

שפע חיים טמון היה ברגבי אדמת הקודש, וחלוצי ישראל נטעו והפריחו שממה בארצם. פורעי ערָב התגייסו בפראותם להרוס כל חלקה טובה:

עוקרים וגודעים, משלחים אש בקמה, משחיתים ומחריבים. אם יש צורך בהוכחות כי לא להם הארץ, כי לא להם אדמת הקודש – הרי אלו הן. עַם ד' בעלותו לרשת את ארצו נצטווה: 'לא תשחית את עצה', ואת גרזינו לא הניף על עץ. איש המידבר אשר לא ידע העמקת שורש מהי, רק הוא מסוגל לעקירה. לפיכך ידוע נדע: לא לו תהיה הארץ, לא בעקירה יירשה. האומה הקדושה שנצטוותה בדבר אלוקים 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ' – היא אשר תכה שורש. 'הבאים ישרש יעקב – יציץ ופרח ישראל'. – עשרות אלפי עצים רעננים יכלו הליסטים לעקור, אולם את עצם מפעל הנטיעה לא יוכלו לעקור. מעשי התחייה, מאמציו החלוציים של עם ישראל – הם גנוזים באוצר הנצח, מקום אשר יד זרים לא תשיגם. כזאת היא מלחמת ישראל, מלחמת קודשו מדור דור. מלחמת קיום שניצחונה הוא עצם הקיום וההקמה. יחריבו המחריבים – בזה כוחם. חילם להרס, ואנחנו נוסיף ונבנה. בזה כוחנו. חילנו לבניין. (זרעים, שם)

מלחמת הקודש עוררה צורך להפיק לקחים, והתובנות רוממו את הרוח האמונית:

ימים אלה משמשים לנו לא ימי ייאוש ואכזבה, כי אם ימי חשבון נפשה של התחייה, של מפעל היישוב בארץ ישראל. הם לימדונו לדעת כי הגוף לא יחזיק מעמד בלי הנשמה. הזכירונו כי כוחנו – ברוח ה' צבאות אשר נהרות לא ישטפוה. כוחנו – ברוחנו אשר שום רוצח וחומס לא יקחהו מאתנו. — אלוקי ישראל מדבר אל עמו בקול גדול, אדיר וחזק, מתוך שריקות כדורים ולהבות אש. — אל נקבל את הפורעניות כגזרה ואין להשיב. עוד גואלנו חי, אלוקי ישראל אל רחום הוא אשר לא יעזבנו ולא יטשנו. לכו ונלכה באור ה', נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליו. (זרעים, שם)

מהלך התשובה מואר היה בצו אלוקי. "חיינו הקשים לא מקור אכזבה הם לנו, כי אם ניסיון גדול", כתב בדפי פנקס: "לא חמדת החיים מניעה את גלגלי יצירתנו, רק הצו הגדול עומד ומכה על ראשינו. חייבים אנו לחיות כי ד' ציווה לנו את החיים. נימי חיים אלו גדולים וקדושים. לחיות בצל המוות, לשאוב כוחות מתוך מצוות החיים, לעשות מתוך מצוות העשה הגדולה. חיה ועשה את אשר בראך אלוקים לעשות".

סיוע ממרום נדרש לעשיה בצל-מוות:

אפפונו חושך, שחור,
קדרו, אפלו שמי הדור.
אי אשר יקום יגזור:
כה אמרתי: יהיה אור!
בני העוני, למודי צער
מצפים לאות גאולה.
הוי, ריבון!
נא פתח השער,
זו הדלת הנעולה.

הציפייה לאיתות מגבוה נשענה על ההכרה שליקוי המאורות הוא נדבך במהלך אלוקי המוביל לבשורת גאולה. וכך כתב בפנקסו:

אנו יצוקי כבשן הדור
ילידי חרבוני תקופת ישימון
אנו נושאים בשורת הדרור
יום גאולים לאימא ציון.

הכרה במעשה התחייה כְּשלב גאולִי העלתה בקודש את הנופלים:

כל קדוש במולדת –
אור זרוע לעם.
עץ נטוע בארץ.
האדם – עץ השדה.
הקדוש – עץ החיים.
עץ החיים החי לעולם.
לא יעקר ולא יגדע.
שתול בלב עם וארץ
ברגשת לבבות יפריח.
"והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה"
"כי מימיו מן המקדש המה יוצאים"
(מתוך חוברת זיכרון "אשל", תרצ"ט)

החרב המתהפכת במחנה ישראל ומאורעות הדמים לא כלאו חזון קודש של אחדות ושלום שעלה מדפי פנקס:

"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". שלומנו יונק מן השלום העליון. שלום החול יונק משלום הקודש. בחול, מקום הניגודים והסתירות, אין יסוד עצמי לשלום. רק כשהוא מתעלה בקודש, שם הוא יכול להתאחד, להשלים. בקודש יש דרגות – אבל לא סתירות. "המבדיל בין קודש לקודש". מבחינים בין קדושה קלה לחמורה, אולם שלום אמת ביניהם עדי עד. כשהקודש שופע על החול, הוא מאחדו בזרמיו ובשפעיו. "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". (כ"ז בסיוון תרצ"ז)