בניין הבית של הבן הנודד

מְחֵה דִמְעָתִי בְּדִבְרֵי נֶחָמָה, יְחִידִי –
נַפְשִׁי מָרָה.
שְׁנֵינוּ יָדַעְנוּ: הַבֵּן הַנּוֹדֵד
לֹא יִרְאֶה עוֹד אֶת שְׁמֵי הַמְּכוֹרָה
רחל, קח את ידי

כורח הוא לנפש להתפלל על ביאת המלכות
פרנץ רוזנצווייג, כוכב הגאולה, עמ' 216

א.

"עולא ורב חסדא היו מהלכים בדרך. כשהגיעו לפתח ביתו של רב חנא בר חנילאי, התמוגג רב חסדא ונאנח. אמר לו עולא: למה אתה נאנח? והלא אמר רב: אנחה שוברת חצי גופו של אדם, […] ורבי יוחנן אמר: אף כל גופו של אדם […] אמר לו: ואיך לא איאנח? בית שהיו בו שישים אופות ביום ושישים אופות בלילה, ואופות לכל הזקוק; ולא הוציא ידו מכיסו, שהיה סבור: שמא יבוא עני בן טובים, ועד שתגיע היד אל הכיס – ייבוש; ועוד: ארבע דלתות היו לו, פתוחות לארבע רוחות השמים, וכל שהיה נכנס רעב היה יוצא שבע. וחיטים ושעורים היו מושלכות מחוצה לו בשנות בצורת, שכל שהוא בוש לקחת ביום יבוא וייקח בלילה; ועתה נפל והיה לתל חרבות – ולא איאנח? אמר לו: כה אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו, שנאמר: 'באזני ה' צבאות! אם לא בתים רבים לשמה יהיו, גדולים וטובים מאין יושב'" (ברכות נח ע"ב; תרגום)

זו אמירה כואבת מאוד. אני שומע כאן קול שאיני יודע אם קיים במפורש במקור, אך אני בכל זאת שומעו: נגזרה גזירה. לעולם לא יהיה בית, אפילו (או שמא: במיוחד) לצדיקים, עד שיבוא המשיח. מחיר הצדקות הוא הבית. אין אדם יכול לשאוף לבית ובמקביל לבקש להיות צדיק. אין להם, לצדיקים, מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ביקש יעקב לישב בשלווה – קפץ עליו רוגזו של יוסף. והצדיקים כים נגרש אשר לא יוכלו השקט.

ב.

ממשיכה הגמרא: "ואמר רבי יוחנן: עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישובן, שנאמר: 'שיר המעלות לדוד הבוטחים ביי' כהר ציון' מה הר ציון עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירו לישובו, אף בתיהן של צדיקים עתיד הקב"ה להחזירן לישובן. ראהו שאין דעתו מיושבת, אמר לו: דיו לעבד שיהא כרבו".

כאן, לפחות, מובטחת גאולה. אומנם כך הוא המצב בימינו, אך לא לעד; ולפי מה שנרמז בדבריו הקודמים של רבי יוחנן, גם לא מני אז – רק מיום שחרב בית המקדש נגזר על בתיהן של צדיקים שייחרבו. אלמלא נגזרה גזירה יכולים היו הצדיקים להיות יעקבים ולשבת בשלווה.

הואיל ורואה אדם שכך, פעמים שיצרו פוחז עליו והוא מבקש להיעשות משיח.

ג.

ושוב מתעורר הרצון הכבול. בני הנביאים מתעוררים, והצדיקים מבקשים לבנות את בית עולמים, מתוך ההפיכה. 

לא אחת, במו מעשיהם הם מחריבים את בתי-העראי שלהם. כשהם נושאים תפילה, בורא עולם בקניין השלם זה הבניין, הופכים הצדיקים לבנים נודדים, והם שוב מוצאים את עצמם חסרי בית.

הקול הזה עולה שוב ושוב בספרות דור המייסדים. כך בשירה של רחל, שצוטט בתחילה, כך כנראה גם בעוד שירים שלה וכך גם אצל סופרים ומשוררים אחרים רבים בני הדור, כמו אברהם שלונסקי או יוסף חיים ברנר, איש איש בדרכו. לשם ההגינות, יש לומר בפירוש: אין כאן בהכרח חרטה על הבחירה לעזוב את הבית הישן; היא אכן מוצדקת, גם בדיעבד, אבל צדקת הדרך אינה מכהה את הטעם המר של הנדודים, הרוחניים וגם הגשמיים.

עד כי יבוא שילה.

יום יבוא ושוב ייענה אלוהים לתפילת-שלמה. "פעם אחת ירד אלוהים ויסד את מלכותו, והנפש מתפללת על הישנות הנס לעתיד לבוא, על השלמתו של הבניין שכבר נוסד, ולא יותר. זועקת הנפש: 'לוא קרעת שמים, ירדת'? (ישעיהו סג, יט)".[1] ושוב ייבנה הבית, והפעם יהיה בנוי עדי עד.

ד.

אבל גם קול אחר עולה לאורך ההגות היהודית, והוא פולח ועובר בה לכל אורכה, עד להפליא, מאז הנביאים ועד רבי נחמן מברסלב. והוא אומר: לעבד ה' אין בית. התורה ניתנה במדבר, וללוויים ולכוהנים – מלמדים אותנו התורה, וגם יחזקאל – אין מקום בעולם. ה' הוא נחלתם, ואין להם חלק בגשמיותה של ארץ ישראל.

"ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש, מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו" (רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, יג, יג). כך המליץ הרמב"ם לכל חסיד "להפרד ולהתבודד, ולא יתחבר עם אדם רק לצורך הכרחי" (מורה נבוכים ג, נא). דברים דומים כתב גם רבנו בחיי (במגוון מקומות בחובות הלבבות. ראו שער ח, פרק ג, אופן שבעה עשר). אפילו ריה"ל, שרגילים לראות בו תמיד את מעדיפה הגדול של השייכות על פני האינדיבידואליות, מתאר לכאורה את ההתחברות עם העניין האלוהי כאלטרנטיבי לחברת בני אדם.[2]

הוגים אחרים, אומנם, מדברים על חברתם הפנימית של החסידים. כך למשל רמח"ל (ראו תחילת מסילת ישרים סדר ויכוח, וכן באורחות חייו של רמח"ל עצמו), ובכל זאת – גם אם חברה יש לחסידים, ספק אם יש להם בית. לא לחינם נכתב 'בית ישראל' ו'בית אהרן' אך לא 'בית יראי ה": ליראי ה' אין בית.[3]

ה.

אך אלוהים הוא גם בונה-הבית המובהק. 'ויהי כי יראו המיילדות את האלוהים – ויעש להם בתים'. למעשה, אפשר שכלל אין ביכולתנו להעלות על הדעת בניין בית בעולם מבלי אלוהים. והלא אין אדם מוצא לעצמו בית אלא במקום שהוא יכול להשליך אליו את עצמו. כל עצמו של הבית הוא המקום המקבל את המושלכות. דבר שאדם אוחז בו, בין במעשה ובין במחשבה, אינו יכול להיות לו לבית – גשמי או רוחני, בהתאמה; הוא מוכרח להישען על אחר. 

על האחר באחרותו. אמת, זה מביא את האבנים וזה מביא את הטיט. אך אם הידיעה מתיימרת לא רק להביט באחר אלא לאחוז בו, לא רק לדעת אותו אלא גם להטרים אותו, להוות לו הנחת יסוד – לא יוכל האחר להיות לבית. הנה מוטלת מכשלת-ארכימדס לרגלי מבקש הבית. רק באשר הנחת היסוד לאחר אינה האני כי אם אלוהים, רק משום שהאני אינו מטרים את האתה, אינו מהווה לו הנחת היסוד כי אם הניצב-כנגדו, יכול האחר להיות לבית. רק אלוהים מושיב יחידים ביתה. איש ואישה שזכו – שכינה ביניהם.

רק המניע הראשון מאפשר את החיים. כי על כן, כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים. קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צבאות. השמחה במעונו של אלוהים היא, ומבלעדיו לא תהיה כל שמחה בעולם. אלמלא נתן חיים בעולם לא היה כל ייחוד אפשרי. 'בין הרעיון לבין המציאות / בין התנועה לבין המעש / נופל הצל / כ י  ל ך  ה י א  ה מ מ ל כ ה'  (ת"ס אליוט, "הגברים החלולים").[4] רק אלוהים יכול לאפשר את האחדות, רק אלוהים יכול להאחיד. רק בורא עולם בקניין יכול להשלים את הבניין.

אלוהים, נדמה, בונה בתים ומחריבם. ואיני יודע לצאת מן הסבך.

ו.

אולי דווקא הרכנת הראש הזו מול הסבך, מול כוח אלוהים הפועל בעולם, שאין איש מבין מאין בא ואין איש מבין לאין ילך, היא זו שמאפשרת את הבניין. רק אחרי שהנפש נמלאת בקוראה, הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, היא יכולה להתפלל: להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום.

ז.

"אמר רב מרי: האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל, שנאמר: 'גבר יהיר ולא ינוה' (חבקוק ג, ה). מאי 'ולא ינוה'? – בנווה שלו. אמר רב יהודה אמר רב: כל המתגאה אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה. כתיב הכא: 'ולא ינוה', וכתיב התם: 'אל נוה קדשך' (שמות טו, יג)" (בבא בתרא צח, ע"א)

שוב נכרכו כאן בית המקדש – של מעלה, אומנם, אך הלא 'מקדש מעט' הוא כינוי לאלוהים במקורו (יחזקאל יא, טז)[5] – וביתו הפרטי של אדם. הן רב מרי והן רב יהודה, אני חושב, מפרשים את ה'נווייה' כמגורים, והם מורים: אין לנוות מבלי להיכנע.

ואולי זו עצמה תשובתו של עולא בסיפור שנזכר בתחילת הדברים: דיו לעבד שיהא כרבו. רק אחרי שהעבד מוכן להצטער בצער רבו, לשאת גם הוא את צער העולם, הוא יכול למצוא לו מנוח.[6] ולו זמני. ולו עכשווי. אבל הוא יכול, דווקא ממקום שבתו הנמוך, להישען באלוהיו. 'וכשיאמר "עוזר דלים" יכוון לעשות עצמו עני עם השכינה הנקראת דלה בהיותה למטה, בהיכל הרצון דבריאה, כדי שבעלותה יזכה שיהיה עילוי לנפשו' (בן איש חי, שנה א, פרשת שמות, ח). 

ח.

'בכלל', כתב אדמו"ר האמצעי, 'נשמה דיא הערינעש'. נשמה-שמעיות, כפי שתרגם הרב הנזיר. אלבר ממי אמר פעם שביתו של היהודי הוא הספר. איני יודע אם אני שלם עם האמירה הזו, אם די לי בספר, ובכל זאת אני רוצה לחשוב שבהכנעת הלב, ובנכונות להקשיב, להטות אוזן ולשמוע דברי אוסרים ודברי מתירים, דברי מזכים ודברי מחייבים, יש משום צעד ראשון של הנפש בדרכה לבנות לה בית בעולם.[7]

אבינו, אב הרחמן, 
המרחם,
רחם עלינו.
ותן בליבנו בינה,
להבין ולהקשיב, 
לשמוע, ללמוד וללמד,
לשמור ולעשות ולקיים
את כל דברי תלמוד תורתך 
באהבה.
והאר עינינו בתורתך, 
ודבק ליבנו במצוותיך,
וייחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך.

ולא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל לעולם ועד.
כי בשם קדשך, הגדול, הגיבור והנורא, בטחנו,
נגילה ונשמחה בישועתך.

—