דרכי אירופה אבלות

פתח דבר – רבקה מרים

לפני שאני מתחילה לכתוב כמה מילות הקדמה לספרון של אבא אני מטמינה לרגע את פני בחלוק העבה והכחול שלו – זה שתפרה לו אמא – שואפת אל תוכי את ריחו המוכר, מרגישה שנשימותיו האבהיות מתנשמות בי ושואבת ממנו שוב, כמו אז, בקטנותי, את הידיעה שכולנו חיים מכוח אותו נהר סוד גדול, נהר סוד קמאי שנביעתו הביאה אותנו הנה ושזרימתו תמשיך ותתקיים גם כשלא נהיה פה עוד.

באחד הקטעים שכתב אבא ביומן שלו בזמן שהותו במחבוא, דברים שנתפרסמו מאוחר יותר כַּספר 'בדמייך חיי', הוא אומר:

גם אנו מודים לאלוהים על הניסים של היום הזה. כתולעים קטנות אנחנו לנוכח המאורעות הגדולים, זערוריים, אפסוסיים. המוח רפה ולאה מכדי שיוכל לחשוב על הנעשה עימנו.

אך מה מעודדת ומנחמת ההרגשה כי עין ההשגחה צופייה עלינו, נשגבה מבינתנו. ומה קשים הם הרגעים של תחושת עזיבוּת ובדידות במעמקי תהום. מה אומללים ואבלים היינו אילו אבדה אמונתנו, אילו ראינו את כל אלה כראות מקרים גרידא!

אכן, ניסים. פעמים רבות קורנים הם לעינינו כרגעי התגלות, והזיו והזוך נובעים פתאום מתוך הלב והמוח.

לא, לא מקרים, נפלאות אופפות אותנו. "עִמו אנוכי בצרה", אנו חשים זאת בכל רפרוף שבחלל, בכל זיע שבנפש. אנו חשים בתעלומה המלווה אותנו בצערנו, בשברנו הגדול כים, ואולי כבר אחת היא לאן יוליך כל זה.

את הדברים האלה כתב אבא כשהוא חבוי עם אמא ועם עוד שלושה צעירים, כולם יתומים ושכולים, כולם ספוגי מחזות אימה של ביזוי והשפלה, של הכחדת יחידים ועולמות, כשפחד המוות מרחף סביבם בכל רגע ורגע ולא ברור מה יילד יום.

איך יכול היה אבא – שגדל אמנם בבית חסידי ואחר כך בחצרו של הרבי מפוריסוב, אבל כבר לא היה באותה תקופה מה שקוראים 'שומר מצוות' – לכתוב בימי המוראות ההם, מבלי להתכחש לאימה ותוך שהוא מתאר אותה לפרטי פרטיה, את הצירוף המתמיה – 'אנו חשים בתעלומה המלווה אותנו בצערנו, בשברנו הגדול כים, ואולי כבר אחת היא לאן יוליך כל זה'.

///

אבא, לייב רוכמן – איש עמוק וחכם, מלא ניגון, שובבות והומור, איש רעים שאוהביו הקרובים נהגו לקרוא לו לייבו – נולד במינסק מזובייצק שליד ורשה בשנת 1918, ונפטר בירושלים בשנת 1978, בהיותו בן שישים. בגיל חמש הוא התייתם מאביו, וכנער ברח להתחנך בחצרו של הרבי מפוריסוב בוורשה ובאוטבוצק, בגיל שש-עשרה הוא הוסמך לרבנות ובגיל שבע-עשרה 'התפקר' והתחיל לכתוב בעיתונות יידיש.

ספרו הראשון, 'בדמייך חיי', או, בשמו היידי, 'און אין דיין בלוט זאלסטו לעבן' נכתב כיומן בעת שהותו במחבוא בפולין והופיע בצרפת מיד לאחר המלחמה. הספר תורגם לעברית בראשית שנות השישים של המאה העשרים. שני ספריו המאוחרים יותר – "בצעדים סומים על פני האדמה" (מיט בלינדע טריט איבער די ערד) ו"המבול" (דער מבול), הופיעו – תחילה ביידיש ואחר-כך גם בתרגומם העברי – הראשון בשנות השישים המאוחרות והשני בשנות השבעים. שני הספרים המאוחרים הללו נושאים אופי סוריאליסטי, מפתיעים בעזותם, החיים והמתים באים בהם זה בקהל זה ומתקיים בהם דיון נוקב, מורכב ולא חד משמעי על עצם הקיום.

///

הימים האלה הם ימי מלחמה שלא ידענו כמוה מאז ששבנו לחיות כאן – והגם שאי-אפשר להשוות את מה שקורה לנו היום למה שהתרחש בשואה – הרי ששוב צפות ועולות בנו תמונות שחשבנו שלא נראה עוד כמותן, שוב אנחנו חשים בחוסר האונים היהודי שחווינו מזה דורות, שוב אנחנו חשים שאדמת הבית רועדת תחתנו ושאחיזתנו כולה תלויה על בלימה.

עם המצב שבו אנחנו נתונים עלינו ללמוד להתעמת, כמו כל יחיד וכל דור, מתוך גופינו שלנו, אבל גם אם אין בדברים של אבא שבספרון הזה תשובות לשאלות המעמקים שצפות בנו, נראה לי שכולנו זקוקים לחברותא של שיח.

בחוברת הזאת מודפסים דברים שאמר לפני תלמידי-תיכון אחרי מלחמת יום הכיפורים, ונדמה שלא רק על השואה הוא מדבר פה.

///

דרכי אירופה אבלות – לייב רוכמן

בזכירה – סוד הגאולה

כשאני מדבר על מה שקרה, אני רואה לפני בן אדם העומד כאילו במרחק רב ממני, אדם שאינו יודע את השואה. במיוחד אני חושב על הדור הצעיר, הדור שנולד פה, בארץ ישראל, ורואה את עצמו כדור חדש שיש לו עתיד משלו, ומחשבות חדשות.

הדור החדש חושב, שהיהודים בגיטאות היו בני אדם שכאילו חלילה נולדו ונועדו, להשמדה. אך העם באירופה היה רב. היו בו יהודים מסוגים שונים, בדיוק כמונו. אלפי רופאים, עורכי דין, מהנדסים, פרופסורים וגם רבנים גדולים ותלמידי חכמים. גבוהים ובלונדיניים, שחורים ונמוכים – היו שם יהודים שהשתייכו למפלגות שונות, מן הימין ועד השמאל, ועד הקומוניסטים היהודיים שהתכחשו לעמם (ובכל זאת, הרוב דברו בשפת עמם, באידיש) וגם מומרים – כולם, דתיים ציוניים, וחלוצים – עם רב, תוסס ועשיר ברוח ובמעשים. ששה מיליוני יהודים שהושמדו.

לפעמים, כשאני מסתכל היום, ברחוב, בירושלים, והנה הם היהודים מן הגיטו. אני כמעט מסוגל לנקוב בשמו של כל אדם ולספר לו, מה היה שמו בגיטו ומה היו שם מעשיו. למרות שכל אדם נברא בצלם אלהים, הרי בעיני, כאילו ברא אלהים את האנשים סדרות סדרות, שאינן נעלמות. והראייה לכך; הגויים מבחינים בנו מיד. הם היודעים לזהות בלבם את היהודי, בכל מקום ומקום.

לפני שלשים שנה לא היו יהודים אחרים. ויש לומר, לא היו גם גויים אחרים. אותם גויים סבבו אותנו במשך אלפי שנות הגלות.

יש השואלים; למה לנו, לדעת על השואה, ולמה לנו לחזור ולספר את הצרות הנוראות שעבר עם ישראל בגלותו? – ויש הנותנים תשובה לשאלתם, ואומרים; שמא היהודים שישבו בגולה, הם שהביאו על עצמם את הנורא שבאסונות? – הייתי אומר, שעם שעבר את השואה, ניתנת לו, על כל פנים, זכות אחת ויחידה, הזכות לדעת. אפשר שהשמחה לחיות את חיינו כאחד מן העמים, ניטלה ממנו, אבל הידיעה הזאת, אולי תתן לנו את הכוח ואת האפשרות, לשמוח בכל שעה ורגע.

אני, גידלתי את ילדי, פה בארץ, על שני הערכים גם יחד; הידיעה ממה שעבר עלינו באירופה, ובשמחה – על היותם יהודים בארץ ישראל.

נולדתי לאחר מלחמת העולם הראשונה, וכבר בהיותי ילד קטן, אני זוכר את שיחות המבוגרים על הפוגרומים שנעשו בעירי נובו־מינסק. היו מספרים על צבא חיילים של אומות שונות העוברים את העיר, וקודם כל, עשו שפטים ביהודים, הרגו בנו, ככה סתם, בדרכם הלאה, במלחמות שעשו ביניהם.

שפת הגויים היתה פשוטה כל כך ולא רצינו להבינה. לכאורה, אנחנו עם חכם, שבע-ניסיון והיסטוריה, עם היודע מה שעלול לבוא, והיודע למה מתכוונים אויביו. ואף על פי כן, אין בעולם עם נאיבי יותר מהעם היהודי, עם מאמין באחרים, ואולי בנאיביות שלנו טמון סוד היופי הפנימי שלנו. הנה כי כן, היינו צעירים בעירנו שם, טיילנו ביערות, שטנו על נהרות, למדנו, שוחחנו על דברים העומדים "ברומו של עולם", צחקנו ועלזנו כדרכם של צעירים – החיים כולם היו פרושים לפנינו, ואיש בינינו לא רצה להאמין מה קורה מסביב ושמישהו מוכן להעביר אותנו מן העולם, רק משום שאנחנו יהודים. זה כאילו נאמר לנו: אתם כל הזמן לא רציתם להבין את שפת הפוגרומים, הגירושים והגזירות – אז ניתן לכם להבין. ואז, כאילו פתאום בא יום הפקודה, וגויים מכל העמים באירופה, קמו וגמרו עם ששה מליון יהודים את החשבון. וכשאני אומר גויים, לא לשם הקטנה – כי החשבון שלנו עם העמים, נמצא במישור אחר.

"בזכירה – סוד הגאולה" אמר הבעל שם טוב. אני מרבה לחשוב על פתגם זה ואני מוצא בו את מיצויו של הכוח הפנימי הגנוז בעם היהודי. כיצד יכול עם להתקיים באם לא ידע, לא ילמד וישכח מה שעבר רק תמול שלשום? –מהבחינה שלנו, שכחת העבר, פירושה, התרחקות מגאולה והתאבדות. יתר על כן, השכחה היא שעלולה, חס וחלילה, להביא אותנו שוב אל סף ההשמדה הפיזית. נחשוב, שרק פעם אחת בלבד יכלה להתרגש עלינו שואה שכזאת, ואין כל הגיון שתבוא שוב. ישנם רבים, המרחיקים מלבם את זכרה של השואה, מתוך תקוה שאולי היה זה סיוט חולף בתולדות עם ישראל, וסיוט זה, לא יחזור שוב. לכן, אני חוזר ואומר, שאם נוותר על הזכות שלנו לדעת, בכך אנחנו עלולים להביא חלילה, עלינו שוב שואה, ואולי גם נוראה מקודמתה. אני משתמש במושג של זכות לדעת. יכול אדם לערער על כך ולשאול; זכות היא אם חובה? – הייתי משיב, גם זכות גם חובה. כמובן, אי אפשר לחייב אדם ללמוד דבר שאינו מבקש. אבל מי שרוצה לדעת, הרי דומה ידיעתו העמוקה לסגולת נפש ולכשרון. כי גם האמונה, לדעתי, היא עניין של כשרון כמו שיש לאדם הכישרון לפיוט או לציור, כך יש לאדם המאמין, הכישרון להאמין.

בעצם הידיעה טמון הסוד של קיומנו, עד היום הזה. ישראל סבא, הלמוד-ניסיון בן אלפי השנים – ידע. הוא לא חמק מזכותו וחובתו לדעת. רק אנחנו, בדורנו – עושים הכל כדי להתחמק ולשכוח. ובכך, הסכנה.

הכרתי בני נוער בישראל שנסעו לגרמניה, חזרו ואמרו באי אימון: אתם הגזמתם! ספרתם לנו סיפורי זוועות על הגרמנים, וזה לא נכון! ההתרשמות שלנו, שונה לגמרי; הגרמנים אנשים סימפאטיים, תרבותיים ונחמדים…

כדאי להזכיר כיצד הופיעו הגרמנים בפנינו, בשעת האקציה. המפקדים הגרמנים היו לבושים תמיד בקפידה ובכפפות לבנות על ידיהם. רגעים מועטים לפני פקודת הירי, עודם צועקים ומקללים, היו לפעמים עוד עונים לקרבנות ב"תודה" ו"בבקשה". ולא היה בכך סתירה; הגרמני אמון על חינוך טוב ותרבותי, על סדר טוב ועשייה נקייה. ואינני אומר זאת לשם מוסר השכל, אלא כמי שמציין עובדה שהיא פשוטה ומובנת.

לאחר גירוש ספרד, לא חזרו יהודים אל ארץ זו. ספרד היתה מוחרמת על ידי יהודים מאות בשנים וכף רגל יהודי לא חזרה לדרוך בה עד המאה העשרים. לדעתי, חרם זה, לא נבע משום שהספרדים היו אנשים בלתי תרבותיים, אלא להיפך, משום שספרד היתה ברמה תרבותית גבוהה ויכול היה להיות בה מקום לאינקוויזיציה רצחנית ולגירוש המוני ואכזרי של יהודים שישבו בה מאות בשנים, ועשו הכל כדי לפתחה ולשגשגה. וייתכן, והחרם בה מחשש, פן הדור הבא, שלא ידע את שעברו אבותיו בארץ ספרד – עשוי לחזור ולהתפעל מ"התרבות" הספרדית.

הרבה מאד מבני הנוער היום, מסרבים לקבל את ניסיון הוריהם הם ואת הלקח החמור המשתמע מסיפוריהם.

עלול אולי לעבור עליהם מה שאני ודורי עברנו על בשרנו. הם, בני נוער ישראליים אלה, חושבים כאילו ששואה יכולה היתה לקרות לדור שנעלם, אך לא לדור זה. ופה, עלי להודות, הרי גם אני, בהיותי צעיר, לא הייתי מוכן לשואה. אלא, שגם לי באופן אישי, נתנו להבין. הם הרגו את משפחתי כולה, את חברי, הם הרסו וחיסלו את עירי ואת כל האוכלוסיה היהודית בה.

זכור לי, כשעברה השמועה בעיר שעומדים להכניס את כל היהודים לגיטו, הייתי סקרני ואפשר להגיד אפילו, שמח. הלוא קראתי בהיסטוריה על גיטאות בימי הביניים וחשבתי בלבי, שגיטו מאפשר ליהודים לחיות ביחד. הגיטו, נצטייר לי בעיני רוחי כעניין "רומנטי". כמו כן, ענידת הסרט עם מגן־דוד על השרוול, נראה לי הדבר כמשחק. הייתי חי בהזדהות ובזכרונות היסטוריים רומנטיים.

בעצם, כל הנוער של אז, לא היה מוכן לשואה. השואה – המלה הנוראה הזאת! כשהייתי צעיר, גם אני חשבתי שכל פוגרום שייך לעבר הרחוק, להיסטוריה. לא פיללתי, שעניין כזה עלול לקרות במאה העשרים, במאה המתקדמת והתרבותית הזאת. אלא שלא שאלו אותי, לאחר מכן, מה היו ציפיותי ותקוותי ואולי גם חלומותי.

זכורות לי שיחותי עם חברי הצעירים. איך שלא חשנו בשואה המתקרבת. אפילו על אותם שבעה יהודים שהרגו הפולנים בעירנו, בזמן מלחמת העולם הראשונה, ושהיו מדברים על כך בעיר, והיו אף מראים את מקום הריגתם, אף רצח זה, ראינו כשייך להיסטוריה ולא התייחסנו למאורע שהתרחש מתחת לחוטמנו.

לעתים, אני מהרהר באי המודעות, כעניין הקשור למנטליות שלנו ולחינוך שקבלנו. חינוך שנספג בדמנו והיה חלק מראיית העולם שלנו, מהשקפת החיים. הרי לא היינו מסוגלים מטבע ברייתנו לפגוע באדם. היינו שופטים את הזולת על פי המנטאליות שלנו. לא עלה בדעתנו שאדם קם לפתע פתאום ומכה את רעהו, סתם ככה בלא כל סיבה. לא העלנו בדעתנו, שאנו, שלא עושים רעה לאיש, מועדים למכות, לעלבונות ואף להשמדה רק משום היותנו יהודים. הדעת לא סבלה עובדה זאת, וההיגיון שלנו דחה זאת מכל וכל. ויש עוד לומר; רובו של הנוער היהודי לא התחנך לחשוב שיצטרך לקום פעם ולהגן על חייו. נשק היה מזוהה עם רצח ותועבה. אנחנו היהודים היינו שקועים בעולם הערכים, עם היופי שבו.

ועוד, יהודי שקם להגן על עצמו, עלול היה לגרום לפרעות בעירו. אף פעם אי אפשר היה לדעת כיצד יתגלגלו הדברים, ומה תהיה התוצאה לעיר כולה, באם גוי אחד ייפגע על ידי יהודי. כך, שרובם של היהודים, הסכימו לא פעם אחת, למחול על כבודם, ובלבד שלא יביאו על כולם, אסון.

נראה לי, שהנאיביות היא חלק ממהות האופי היהודי. היא חוזרת על עצמה אצל בחורים ובחורות בישראל. לפני שנים מספר נסעתי ברכבת בריסל־פריז, ובקרון ישב בחור ישראלי. הוא שוחח עם האנשים שבקרון. הייתי עד לשיחה זאת ואני ראיתי את המבט שאותם אנשים הביטו בבחור היהודי שבא מישראל. הבחור לא הכיר ולא ידע את המבט הזה – אני ידעתי אותו, כי מבשרי חזיתי אותו, שנים רבות ובמקומות שונים, שכל כולם מצויים, שמה, בגיא ההריגה שממנה באתי.

בעבורי דרכי אירופה אבלות. בכל הדרכים באירופה, שב אני וקולט עוד את הד צעדן של השיירות היהודיות, אנשים נשים וטף, שהלכו בדרכם האחרונה. אוזני ימשיכו ויקלטו תמיד את ההד הזה.

אינני מבקש להוריש את תחושת המבט הזה הננעץ בך רק משום היותך יהודי – ואת תחושת ההד הנשמע באזני עד היום הזה. אני מבקש להוריש רק את הידיעה שהמבט וההד האלו קיימים עדיין, ומלווים אותנו, על אף תקומתנו במדינת ישראל, ומשמעותם לדידנו – זכירה מתמדת.

והגדת לבנך

התפילה "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" מלווה את היהודי מערש הולדתו ועד ליום מותו. כבר בברית המילה, כשהילוד מובא בבריתו של אברהם אבינו, מניין יהודים אומר סביבו את התפילה. אף על ערש דווי, כשאדם עוזב לבדו את ארץ החיים, עוזב את אשתו ואת ילדיו, ואינו יודע מה מצפה לו מן העבר השני – כשהוא נמצא בעימות רק עם עצמו, במיתתו, הוא אינו מתחנן על חייו וגם אינו אומר "שמע ה' קחני אליך, אני הולך אליך" – הוא אינו עסוק בעצמו, בבעייתו האחרונה עלי אדמות, אלא, חוזר על אותה תפילה "שמע ישראל".

מהי הכוונה הטמונה בתפילה זו, במלים אלה העוברות מדור לדור? – הצו של היהודי למסור הלאה את אלהיו. אין לו שום ירושה בת קיימא, זולת אלוהי ישראל.

התפילה "שמע ישראל" שמשה את הגרמנים בתהליך ההשמדה. עד כמה שישמע הדבר מאקברי. וכך היה הדבר: לאחר שהיתה ניתנת הפקודה להתפשט, להסתדר בשורות ולהיכנס אל תאי הגאזים – היו הגרמנים יודעים, שהתהליך יימשך כמעט כאורכה של התפילה הזאת. כי הנה יישמע כבר ה"אחד" והכל ייגמר… למדתי שמלחמתם של אוייבנו היא קודם כל, כנגד אלוהי ישראל. הם לא רצו רק לחסל אותנו באופן פיזי, הם בקשו לחסל גם את התרבות הגדולה ואת האמונה עתיקת היומין שלנו.

כשישבתי במחבוא, עם עוד יהודים, כמה שנים, היינו בטוחים שאין יותר יהודים באירופה. ראינו עצמנו כמעט כיהודים האחרונים עלי אדמות. והנה, בערב שבת אחת, ישבתי והרהרתי שאין אלהים שומע יותר תפילות יהודיות. ואז, נשטפתי כולי כאילו ברחמים על אלהים. ואני, שלא הייתי איש דתי השומר מצוות במדוקדק, התחלתי לשיר בלחש לאלוהי ישראל האינטימי שלי. וגם האחרים, היושבים במחבוא, התחילו לשיר עמי.

אחר כך, כתבנו לעצמנו סידור של תפילות. כל אחד כתב את התפילה הזכורה לו, ומתוך הסידור הזה, התפללנו. ובכל שבת התחלנו לקיים את הסעודה השלישית. חשבנו אז, אילו היה ביננו החסיד הזקן של עיירתנו, ר' שמשון הסופר, היינו אולי פטורים מלהיות יהודים שלמים, כי ר' שמשון היה יהודי בכל רמ"ח אבריו, והוא היה יודע כיצד להנחיל את יהדותו לדור הבא, אך ר' שמשון סופר הלך בדרך ההשמדה, והרגשנו, שמהיום והלאה היהדות כולה מופקדת בידינו.

שנים חלפו. הגיע יום שבת בירושלים ושוב נתמקדה אצלי חווית תפילת "שמע ישראל". כשפתחו בבית הכנסת את ארון הקדש והוציאו את ספר התורה, הקהל החל לשיר ואז, נשמעה שוב התפילה הזאת, הייתי מזועזע. כאילו בפעם הראשונה אני משתתף בתפילה זו. חשתי בבטחון מוחלט, שהתפילה נגאלה פה בירושלים, ידעתי שהילדים הנוטלים חלק בתפילה, עתידים לעמוד על גבולות המדינה.

בשנים הראשונות, בהיותי בארץ, "יום השואה" עורר בי התנגדות. לקיחת השילומים מגרמניה הפריעה לי מלראות ביום השואה מה שהנני רואה בו, כיום. היום אני יודע, שיום השואה הוא יחיד במינו לעם ישראל. במשך עשרים וארבע שעות חוזרים אנשים ומתייחדים עם זכרונותיהם ומספרים את הדברים. דורנו הולך וכלה מן העולם, דור חדש שקם, עשוי לשאול בידינו להשיב לדור זה, לספר ולכתוב, כדי שהדורות הבאים ידעו מה עבר עלינו.

בבקר יום השואה, כשאני שומע את הצפירה, – זו הצפירה בת הדקה, מטהרת אותי מכל הפחדים והעלבונות. זו הצפירה, מבשרת שקמנו פה – תחיית המתים. הצפירה מעבירה ממני את הפחד, אני נמצא פה בארץ ישראל, ואינני מפחד יותר. פה, ניתנו לי פנים חדשות וזקיפות קומה. ונחמה, שהאזכרות אחריהם, נערכות פה בירושלים, עיר תקוותם.

היהודים בחו"ל אינם שומעים את הצפירה הזאת, ואולי בגלל זה, נשארו בם כל הפחדים והעלבונות מימי השואה.

זוכר אני, פעם הלכתי ברחוב. עירי, שהיתה עיר של ירק וגנים היתה כמו ביום חג רגועה, ופתאום, ערכו הגרמנים חזרה על תרגיל של הג"א. אני ראיתי מרחוק את גן העיר ואת פסל ה"אם הקדושה" העומד באמצע הגן, וכל העיר עצרה, עם הישמע הצפירה. ואז, כמו שאני עומד עם הסרט של מגן דוד על זרועי, עומדת במרחק מה ממני בחורה יהודיה, גבוהה ותמירה, וגם על שרוולה, סרט. כל הגויים שעמדו מסביב, הביטו בה ושתקו. ושתיקתם אמרה שהיא יהודיה. אני בלבי קראתי לה "אחותי". אינני שוכח אותה עד היום.

בכל יום שואה, אני עומד דום גם לזכרה.

פה, גדל בני ומחזיק בידו נשק. ונשק אצל יהודים אינו בבחינת פלדה בלבד. שמה, היינו נאלצים לראות כיצד לוקחים את אחיותינו לנגד עיננו ומעליבים בהן – גברים צעירים עמדו חדלי אונים כשהתעללו באחיותינו. מה פנים היו לנו, שם, לגברים הצעירים הרואים בבזיון אחיות מבלי שיוכלו להגן על כבודן?! – אבל פה, בני כבר שומר על הכבוד העצמי שלו.

היו הרבה מקרים, של השפלה, למשל גרמני הוציא יהודי מן השורה, יהודי שהיה חיוני בעבודתו, ולפי בקשתו היה עושה עמו הגרמני "חסד" ונותן לו לבחור בין אֵם לאשה, את מי מהן הוא מוכן להציל יחד עמו. נתאר לעצמנו את אותו היהודי העומד להציל את חייו לשעה והוא צריך לבחור ולהציל את אמא או את אשת נעוריו – את בתו הצעירה או הבכירה… חלקם של הסיפורים האלה, זוכר אני עד סופם.

שני דברים גרועים מן המוות. האחד הוא כרת. "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". והשני: ההשפלה והעלבון.

היהודים בגיטאות עברו את תהליך כרת מן העולם ולא "מות" במובן המקובל של המושג. היו בטוחים, שלא יהיה זכר לשם ישראל, שחלילה יכחידו אותנו ולא ייזכר עוד שם ישראל בעולם. לו היה מישהו מבשר להם, שתקום מדינה יהודית ביום מן הימים, והמדינה תהיה ענייה – יהודים יישבו בה בסוכות, ויאכלו בה לחם עוני, אבל יהיה ליהודי חופש וחרות – לו היו מאמינים בחלום הזה – החיזיון הזה, היה בלי ספק, נותן בהם את הכוח לעמוד במה שעמדו. לדאבוננו שכחנו מזה.

הרבה פעמים עמדתי באקציה. בכל פעם נשארו יחידים מקבוצה גדולה של יהודים. לו ידענו אז, בעומדנו בשורות, לו ידעה זאת אמי ז"ל, שנקום כאן לתחייה, שנזכה למין אחרית הימים – היה מותם של הרבה יהודים, בא עליהם אחרת. אבל, ראינו עצמנו הפקר בכל העולם, וזה היה גרוע מן המוות הפיזי. ועוד על עניין ההשפלה: הגרמנים והפולנים העליבו אותנו בכל יום. היה זה מחזה רגיל, כשיהודים עוברים ברחוב ולקראתם באים חיילים גרמנים הקוראים להם ומצווים להסיר את הכובע. והיה, אם ימהר היהודי ויוריד כובעו, היה הגרמני מצליף בו וצועק; מה אני חבר שלך, שאתה מוריד בפני את הכובע? ואם לא היה ממהר להסיר את הכובע, גם אז היה הגרמני מצליף וצועק; מה אינך מכבד חייל גרמני?! – לאחר מכות כאלה, היו יהודים מושפלים מספר ימים.

ועוד דוגמא: עבדתי במשרד הסעד של הגיטו. ביום אחד פרצו הגרמנים אל הגיטו וכל היהודים שנמצאו ברחובות, החלו להימלט. גרמני אחד קרא לי, וגרמני אחר, משום מה, אמר לו משהו והם נתנו לי ללכת. מיהרתי ונכנסתי אל משרדי היודנרט, כדי להיות במקום מבטחים. (כך חשבנו אז). עליתי אל הקומה השנייה ומבעד לחלון, השקפתי החוצה. הרבה שעות עמדתי שם וראיתי; הגרמנים גררו אל ככר השוק עשרות בחורים ובחורות צעירות ויהודים קשישים. במשך שעות הם אלצו את הזקנים לרכב מסביב לשוק על גבי הבחורות ועל גבי הבחורים הצעירים, ולהיפך. שעות ארוכות נערכה תהלוכת ההשפלה של הרכיבה הזאת. הגרמנים עמדו והסריטו את המראה, בעוד שהפולנים, שבאו אל השוק, עמדו מסביב ומלאו פיותיהם בשחוק גדול. עלבון זה לא יישכח ממני לעולם.

ועוד, אני זוכר את אותם ימים, בהם הסריטו בגיטו וארשה את הסרט הבא: הגרמנים כנסו אל המקווה את הנשים הצעירות הכי יפות בעיר, יחד עם זקנים וחולי רוח. בתוך המקווה, צוו עליהם להתפשט. הזקנים נאלצו לעלות על הנשים הצעירות כשהגרמנים עומדים ומצלמים את המראה. זאת היתה צריכה להיות "הוכחה" בידם, למנהגיהם השפלים של יהודים, מה הם עושים במקוואות שלהם.

זוכר אני: בהיותי כבר בגיטו, הייתי בין האנשים המעטים שהרגישו לפתע פתאום, שהנה נתקרב ובא עלינו האסון הגדול. זכור לי הדבר. זה היה שלושה חודשים לאחר חתונתי, ושלושה ימים לפני השואה. באותו לילה, באו לבקרנו חברים. ולשאול מה יהיה. שכבתי על הרצפה, החזקתי ראשי בידי והייתי בטוח שבעוד כמה ימים לא נחייה עוד.

ולמחרת, יומיים לפני פרוץ השואה בעירי ב–19.8.42 יצאתי לטייל על יד הנהר שבגיטו, סרבנרה. עמדתי שם וראיתי עשרות ואולי מאות ילדים משחקים, ילדים בגילים שונים והם כה עליזים ושקועים במשחקיהם. ואז, חזרה בי וודאות חדשה ואמרתי בלבי "לא, אין יד בעולם שתוכל להרע לילדים האלה!". חזרתי הביתה רגוע.

לאחר יומיים בלבד, לא נשאר אף ילד חי מכל אותם הילדים.

צוותות של פסיכולוגים גרמניים עבדו על העניין הזה; כיצד לתת ליהודים את התחושה, שלהם זה לא יקרה. לא היה להם קשה להשיג זאת, כשצו הבריאה עומד לצידם. כי הרי אין אדם משלים עם סופו, כל עוד נשמה באפו. תמיד הוא עוד ממשיך לקוות. והנה, כל הערים מסביב כבר הושמדו, אינן – ואנחנו בתמימות ובאמונה חשבנו, שלנו זה לא יכול לקרות.

עד היום הזה אני אדם בעל צלקת בלב בעל מום. עדיין לא הגעתי לכך שאוכל לבכות את השואה. הפרידה מאמי ומאחיותיי היתה כל כך פתאומית, היינו כלנו באמצע הרדיפה אחרינו – לא הספקנו. דמינו לעצמנו, שעוד נספיק – לא הגיע זמן לבכות ולזעוק, לחבוט את ראשנו בכותל. נשארתי לפתע, מיותם בלי אף אחד. חלפו שנים ולעתים אני חושב: שלו הייתי מוצא איזה מקום נידח, אולי ביער, והייתי יכול להתבודד שם, עם זעקתי ולבכות, שאף אחד לא שומע אותי – אולי הייתי מגיע למנוחת נפש כלשהי.

זכור את אשר עשה לך עמלק

השנאה אלינו היתה עיוורת. אנחנו היהודים איננו יודעים עד היום מה טיבה האמיתי של שנאה. היהודים משתמשים במושג זה בלי להבין את פשרו.

העמים כולם השתתפו בהשמדה. לולי כן, לא היו הגרמנים מצליחים במטרתם. ידענו, כמעט כל יהודי היוצא מן המחבוא להביא משהו או לחפש את מישהו – לא יחזור עוד. ויש לשוב ולהזכיר; אלפי יהודים שהצליחו להינצל ולהגיע ליום האחרון, ואז, נהרגו למחרת השואה בידי הפולנים.

בינואר 1943 תפסו הגרמנים 218 צעירים במחנה שבעירנו והביאו אותם לבית הקברות. שמה, ציוו עליהם להשתופף לפני הבור וכך ירו בהם, אחד אחד. אני הכרתי את כולם. ביניהם היה ילד בשם מאירלה זילברשטיין. אביו היה בעל בית חרושת לבירה. מאירלה היה כבן עשר, הוא השתופף בשורה ופתאום קפץ, התנפל על הגרמני מאחוריו והיכה אותו בראשו. הגרמני נפל ומאירלה ברח אל היער. הגרמנים ירו אחריו ולא השיגוהו. מאירלה הצליח להשאר בחיים עד היום האחרון של השואה. וביום השחרור הרגו אותו בכפר גליניאנקה אכרים פולניים בגרזן. עד היום אינני יכול לשכוח את מיתתו של מאירלה הקטן.

ועוד מראה הרודף אותי. מן המחבוא ראינו אותו: שני ילדים יהודיים עמדו באמצע שדה מושלג, על יד עץ, ומכל כפרי הסביבה יצאו אכרים עם גרזנים ותפסו את שני הילדים האלה ומסרום לידי הגרמנים.

ועוד: אחרי שחסלו את הגיטו, ברחתי עם אשתי ואחותה הצעירה, עד שהצלחנו להגיע אל מחנה של פועלים יהודיים בעירנו נובו־מינסק. כשהקיפו הגרמנים את המחנה, החלו היהודים לברוח. אשתי באה אלי בריצה וספרה לי שזה עתה הרגו לנגד עיניה את אחותה חיה שהיתה בחודש התשיעי להריונה. לאחר מכן, ספר לנו, מי שקבר את חיה, שעוד בזמן קבורתה, היה התינוק מפרפר בבטנה… באותה האקציה ירו הגרמנים לכל הצדדים. אנשים רבים נשארו תלויים על גדרות המחנה. המקום רעם מצעקות הגרמנים: ממילות גנאי, מחירופים וגידופים. אני בטוח ואין לי ספק, שאנחנו לא יודעים מה זאת שנאה עוורת, כמו זאת שהדגימו לנו הגויים.

כאמור, הייתי בכמה אקציות וניצלתי בדרך נס. וכמי שעבר את הדבר הזה, עלי להעיד ולומר, היינו תמיד גאים שאין אנו משתייכים לאותו מחנה רוצחים – שמנגד. ואני גם מעיד, שכמעט ולא ראיתי יהודי המתחנן על חייו בפני הגרמנים. נהפוך הוא, ראיתי אלפי יהודים הולכים למותם, משפחות, שקטות ודמומות. כמעט ואיש מבין ההולכים לא כרע ברך, לא זעק, לא בכה על נפשו. לעומת זה שמעתי על יהודי אחד, אלמוני, שהעז בשעת האקציה, לצאת מן השורה ולקלל את הגרמנים; רוצחים ופושעים, לא ייסלח לכם מה שאתם מעוללים! יש לי בן בארץ ישראל, והוא ינקום את נקמתי!!

יודע אני שקיימות שאלות של טרוניה; למה הלכתם כצאן לטבח? למה הלכתם דוממים ושותקים ולא קמתם והתקוממתם? – מספר תשובות יש לשאלה זאת.

כמו שספרתי בתחילת דברי, לא האמנו שזה באמת עלול לקרות לנו. אבל התשובה העיקרית נעוצה בעובדה שכמעט האוכלוסיה כולה בארצות אירופה, עזרה לגרמנים. לנו, לא היה מי שיעזור. הסביבה היתה עויינת וריפתה את הידים. התקווה להינצל לא היתה קיימת. אנשים קמים ומתמרדים כשיש לפניהם תקווה. ואם כבר הצליח יהודי להימלט, הרי בכפר הראשון היה נתפס, מוסגר לידי הגרמנים או מומת במקום.

אני אומר, אלפים יכלו להינצל, לו היתה אפשרות להימלט ולהסתתר.

גם בין הפרטיזנים לא מצאו יהודים רבים את מפלטם, כי רובם של הפרטיזנים לא נתנו ליהודים להתחבר עמם ואף הרגו בהם. אספר סיפור קצר: מספר יהודים מעירי הצליחו לקבל נשק מהמחתרת הפולנית. בשעת הקרב אף רובה אחד לא ירה והם חוסלו.

גם הקשר האמיץ והחזק שבין המשפחות, לא נתן ליהודים להימלט יחידים. רבים מאד ניספו בגלל הנאמנות המשפחתית. רצו להיות ביחד.

ככה למשל, אירע לי ולאשתי. באחת האקציות, כשהפרידו בין נשים וגברים, שמעתי את שם חברי "ישראל פרויימן" שהיה ברשימת הפועלים שהיו צריכים להישאר ושנעדר מהמחנה. ידעתי, שאם אומר ששמי הוא ישראל פרויימן, אוכל להינצל. אבל שתקתי כי חשבתי בלבי; לא אעזוב את אשתי ללכת לבדה אל בית הקברות. לאחר האקציה הזאת שוב החזירו ביחד את הנשים והגברים, חזרתי ונפגשתי עם אשתי והיא ספרה לי סיפור דומה, שהיא יכולה היתה להינצל, כי שמעה שמותיהן של חברות, שידעה שאינן נמצאות במקום, אלא שלא רצתה לעזוב אותי לבדי, ורצתה שנלך ביחד…

למען האמת, גם היהודים בגולה, במשך כאלפיים שנים היו עם של גיבורים. אך גבורתם היתה בעיקר רוחנית, עמדו איתנים בפני העלבונות, השחוק והלעג למלבושיהם, להליכותיהם, ללשונם ולדתם, עמדו במבחני הגזירות והפרעות, מסרו את נפשם והלכו לאש על קידוש השם. בזמנים שונים, רבבות חיילים יהודיים הצטרפו להילחם עם העמים שישבו בתוכם – למרות שתמיד היו כנטע זר.

היהודים נקראו "גור אריה יהודה". בלעם מכנה אותנו, "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא", ופלביוס בספרו נגד אפיון כתוב: "ובעת מלחמה הם בזים למות ובעת השקט כל ישעם וכל חפצם, לעשות מלאכתם ולעבוד את אדמתם – והם מאמינים כי האלהים צופה ומנהיג את הכל בכל מקום".

אם בגיטו בעיני ראיתי, את החיילים הגרמניים מגרשים ומעליבים יהודים אשר ביניהם היו יהודים בעלי כוח, כמו עגלונים וסבלים – ליהודים אלה היה צורך בעוצמה רבה של גבורה כדי להתאפק ולא לתת פורקן בכוחם. האחריות לגורל אחיהם, היתה חזקה אולי מן העלבון.

הזרים שבתוכם ישבנו, לא הבינו את טיבה של הגבורה הזאת. הלעיגו עליה.

אך כעת, כששבנו, ושוב אנו פה, חזרנו לשלמות הגבורה – הפיזית והרוחנית גם יחד. רק כאן, על אדמתנו, יכול יהודי להיות שלם בנפשו ובגופו. יש רק הבדל אחד, שהגבורה בגולה הובילה בסופו של דבר למות, לחדלון – כאן מובילה הגבורה לחיים, לקיום.

עם לבדד ישכון

כשאני מנסה לנתח את אותה שנאה עיוורת שהיתה מנת חלקנו היומיומית, אני יודע שהיא קיימת מאז קיומנו – כעם. לאמיתו של דבר, גדלנו בשנאה הזאת, היא היתה חלק מחיינו והתרגלנו אליה. חשבנו שהיא כאילו שייכת לאחד מסדרי בראשית, היות וזאת שנאה עקבית ועקשנית, החוזרת על עצמה בכל הדורות.

במשפט אייכמן השתתפתי כעיתונאי והייתי נוכח בכל הישיבות. אני זוכר את אחת העדויות שנקראה בפיו של הפרקליט גדעון האוזנר; הוא סיפר על היטלר שבא לבקר בעיר לובלין, ויצא להשקיף על השדות, במקום שהרגו מאות אלפי יהודים.

אדמת השדות היתה עוד רכה ותוססת מן הדם היהודי שספגה, והיטלר עם מלוויו חשו שהאדמה זעה מתחת לרגליהם. קצין ה-ס.ס. גנרל גלובוצ'ניק שלווה את היטלר אמר: "מה שידברו ויגידו על מעשינו בדורות הבאים, אבל על שחיסלנו את חלאת המין האנושי, ייזכרו אותנו לטובה".

חשבנו שהשנאה היא פרי הנצרות בלבד. כי הרי מספרים הנוצרים בכנסיותיהם שהרגנו את משיחם. אבל לשנאת העם היהודי יש היסטוריה, מאז שחר ימיו. הקורא ב" מגילת אסתר" מוצא במגילה את כל בעיות ימינו כולל הרצון להשמיד כליל את העם היהודי. הטענות נגדנו מנוסחות במגילה בבהירות גמורה; היותנו עם מפוזר ומפורד בין הגויים, הדת והחוקים שלנו שונים. גם בימיו של פלביוס מקבלת השנאה גושפנקא בעלילות דברים על העם היהודי, ופלביוס בספרו "נגד אפיון" מנסה להשיב ולהפריך את העלילות. זה היה הנסיון הראשון בהיסטוריה שלנו שמישהו רצה להשיב בהגיון, על עלילות שמקורן בשנאה ובאמונות תפלות. והייתי מרחיק ואומר, שאף דבריו של בלעם (במדבר פרקים כג כד) אקטואליים עד היום. "הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב", "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", נראה כאן, כי המוטיבציה העיקרית של השנאה טמונה בקנאה. קנאה במידותיהם הטובות של היהודים, בקשרי המשפחה האמיצים, נאמנותם, כשרונותיהם ויכולתם ללמוד, הסתגלותם לתנאים קשים חרף המציאות העויינת.

יהודי אחד עשיר ובעיני הגויים כל היהודים עשירים, ולו גם הם חיים בעניות מרודה. יהודי אחד קומוניסט – וכל היהודים הופכים בעיני הגוי – לקומוניסטים.

האמת היא, שאין סיבה אחת לשנאת ישראל. במשך דורות ניסינו להסביר אותה. ההסברים ניתנו מתחום הדת, הכלכלה, הפסיכולוגיה וכדומה, הסברים שעל פי רוב סתרו אחד את השני.

לפני שנים מספר נערכה הפגנת סטודנטים ימניים ברומא, שקראו סיסמאות ברחוב; "יהודים תעזבו את איטליה – איטליה לאיטלקים". ובאותו הזמן עצמו, נערכה הפגנת סטודנטים שמאלניים במילנו שקראו סיסמאות; "יהודים תעזבו את פלשתינה – פלשתינה לערבים!"

אלף שנים חיו יהודים בפולניה. ואני ילד יהודי קטן, שאבותי ואבות אבותי חיו בפולניה, הייתי שומע את הגויים קוראים לי "יהודון לפלשתינה" – מדוע רצו שאלך לפלשתינה, כשאני נולדתי על אדמת פולניה? –

והיום, אנחנו מוסיפים לשמוע, שארץ ישראל היא פלשתינה, והיא שייכת לעם הקרוי "פלשתינאים", שגרים פה למעלה מאלף שנים. ובכן, שוב, אומרים לי, שעלי להסתלק מפה. הפעם אומרים לי: "יהודון, לארצות הגולה!"

ופה, הייתי רוצה לחזור במאמר מוסגר, על דבריו של 'אחד העם' שאמר במאמרו "חצי נחמה", שלפעמים אנחנו נוטים להאמין במה שהגויים מייחסים לנו, מתוך שאנחנו חושבים, הלוא כל העולם שותף למחשבות אלה, עלינו. אך, הוא מוסיף ואומר, הלוא מי כמונו היודעים שאין אנו משתמשים לאכילת המצות בדמי ילד נוצרי, ואין כיהודי הנגעל מדם – לכן, ידיעתנו זו, היא הנותנת לנו להבין שעלילות הגויים כוזבות מעיקרן – והרי לנו חצי נחמה…

"שנאת עולם לעם עולם".

ישראל סבא

את כל הדברים האמורים לעיל ידעו אבותינו, ידע ישראל סבא בכל הדורות. הם לא האמינו בחסד לאומים. ידעו שבהם ובאמונתם תלויה המשכיותו של העם. יהודים רבים דקדקו במצוות אף בשעה שחרב חדה היתה תלויה מעליהם. אף ברגע זה יש להתפלל מנחה ומעריב; בעוד שעה יבוא הצורר – אבל עכשיו צריך לברך ברכת המזון; לעת עתה יש להתעטף בטלית, להניח תפילין. כל אחד ומצוותו, ואין פנאי להתייאש.

אני ראיתים בגיטו, לפני אקציות החיסול, היה מוצאי שבת, למחרת היום יקיפו אותנו, אבל לעת עתה, שרים "אל תירא עבדי יעקב". לעולם לא אשכח את הטון השקט של הניגון האילם של נצח ישראל.

כל היהודים, מאז החורבן, במשך אלפי שנים, גם בזמנים כתיקונם, כשסיידו את קירות הבית, היו משאירים כתם בלתי מסויד – זכר לחורבן. אף בשעת שמחה, על ראש שמחתנו היו מזכירים את ירושלים בחורבנה; "עוד יישמע בהרי יהודה וירושלים, קול ששון וקול שמחה". –

המציאות האקטואלית או הריאלית מסביבם, כאילו לא היתה קיימת ולא נגעה בנצחיות שלהם. בהתרחשויות שמסביבם ראו את בבואת העבר. כל יהודי רק נדבך בהיסטוריה. ידעו שהרגע, הגם שהוא רע וקשה מאד – הוא בן חלוף בתוך הזרימה הנצחית. על כל מאורע, גם בגיטו, כאילו אלהים תפס אותם בעורפם, העמידם לפני חלון העולם וצווה עליהם: "תתבוננו עד סוף כל הדורות" – הם ראו את פני אלהים, וחיו.

כל אשר קורה לנו, הוא חלק מתהליך היסטורי. טבעו של תהליך היסטורי, שהאנשים הלוקחים בו חלק, אינם משפיעים עליו. כל שהם יכולים הוא להתייחס להווה ולעתיד באופן הגיוני, מבלי לדעת מה קורה באמת. לכן, איננו מבינים בדרך כלל את פשר ההתפתחויות. מעריכים אנחנו שהעתיד יתפתח בצורה מסוימת – אך למעשה ההתפתחות מעולם אינה כפי שחזינו. תמיד היינו בטוחים שיצאו מן המשבר שעוברים, חזקים, יותר, למשל האנשים בגיטאות היו מודעים אל הסכנה כשהם מלים את בניהם. במלים אחרות, להטביע בילדיהם את חותם יהדותם – ושיכירו בהם בשעת מבחן. – תמיד לא הססו לחדש את הברית עם אלהים. תמיד התפללו שלא יבינו את השקפתו של הצר הבא לכלותם. לא חפשו להבין את המניעים שלו. בחודש אלול, אמרו כמה פעמים ביום את התפילה "אל תתנני בנפש צרי", – רוצים הם להעיד בי, עדות שקר, "כי קמו בי עדי שקר".

ההתעסקות שלנו בהבנת המניעים של הנושא, היא בעוכרינו, ומחלישה אותנו, כאילו אנו בעצמנו נותנים נשק ביד האויבים, ומקלים עליו את מלאכתו.

חולשתנו באה גם מתוך הרצון לחיקוי דרכי ואורחות חייהם של האויבים. ובכך, אנחנו ממלאים אחרי כוונתו הסמויה, "שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי" (שיר השירים פרק א) – רצונו, שאנחנו נבלע בתוך קרביו ונטמע בו.

גם היום, בחיקוי אורחות חייהם של נוכריים, מבצעים אנו, כאילו שלא מרצון, את המזימה של שונאי ישראל. כבר אמרנו שמלחמתם היא בעיקר כנגד אלוהי ישראל. הם רצו שכל "אלהים" יישארו – וכל האלילים, יתקיימו אך שאלוהי ישראל לא יתקיימו עוד. כל מעשיהם היו מכוונים לתכלית זו. כעת, רבים מאתנו, ממשיכים מבלי דעת ורוצים למחות את זכר אלוהי ישראל – כמגמתם התירוץ הניתן לכך, שאלוהים שראה את השואה, נתן לה להתרחש כפי שהתרחשה ועמד מנגד.

נשאלות שאלות, בספק, בתהייה ובתמיהה; במה חטאנו, שלאחר כל כך הרבה שנות סבל בגולה, בא עלינו עוד אסון שכזה – היש עוד בנמצא אלהים? – אינני מתיימר לדעת הכל. אינני נציגו של אלהים עלי אדמות. ואינני יודע את מוסר ההשכל הנלמד ממעשיו. הרבה אנשים אדוקים חדלו להאמין לאחר השואה, בעוד שרבים אחרים שבו לחיות חיי אמונה. אני חושב שזה אותו הדבר. כל אדם מגיב לפי דרכו. זו אותה תגובה עצמה והיא אינה תוצאה של תהליך הגיוני. נולדתי בבית דתי וכמו רוב הנוער לא הייתי דתי, אבל כאמור, השואה למדה אותי שהמלחמה היא כנגד עם ישראל ואלוהי ישראל – גם יחד. ואז, חשבתי שאם אחייה ואבוא לארץ ישראל, אהיה יהודי לכל דבר, כי אינני רוצה להמשיך במלאכתו של היטלר, ולחסל את אלוהי ישראל.

אנחנו מתאכזבים מחברים כשהם אינם עומדים בצפיות שלנו. ואנו איננו יודעים שהיופי מצוי דוקא בשוני שהחיים מעניקים לנו. וכך אולי, גם אנו רוצים לעשות לנו אלהים, התואם את השגותינו וממלא את צפיותינו. – אלהים כזה, שאני משיג את מעשיו, שהשקפתו על טוב ורע, היא מקבילה להשקפתי – באלהים כזה, לא הייתי רוצה להאמין. כזה – הוא אליל – ויפה להעמידו באחת פינות הבית. לא, אינני רוצה בו.

גם אינני מתיימר להבין הכל – את מבנה העולם ואת האדם. אני מכיר בגבולות הבנתנו. ולכן, טוב לי באמונת אבותיי עתיקת היומין, היא הראשונה שאמרה ש"האדם נברא בצלם אלהים" ו"לא תרצח".

כמו כן, אינני רוצה להיות חכם גדול מאבותיי. ואינני מוכן להסכים, שבגלל שאלות פקחיות תעבור אמונתי מן העולם. כשסובבתי בהרבה ארצות בעולם, בקרתי בבתי כנסת בארצות שונות, בהודו, באוסטרליה, באפגניסטן ובאיטליה – והנה בשמונה בבוקר, כשאני מתפלל, יודע אני שבאותה שעה עצמה, בכל ערי העולם, נמצאים יהודים שגם הם מתפללים אותה התפילה וכן כל הדורות שבעבר וכך יתפללו דורות שבעתיד. ואני מרגיש שאני שייך ושאני אינני הפקר.

העמים רוצים לרשת את נכסי הרוח היהודיים, כשהם מבקשים להעביר מן העולם את העם שהעניק נכסים אלה לעולם כולו. דומה הדבר לבן חורג הקם על אביו. "אמרו, לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד" (תהילים פרק פג). היהודי של כל הדורות, ישראל סבא, ידע תמיד שרק בימות המשיח נגיע לאמת המוחלטת, הנביאית. "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה" (מיכה פרק ד).

זה חזוננו לאחרית הימים. אין כעם היהודי שחי עם החזון הזה. אבל, עד שיגיע, אנחנו חייבים לדאבוננו, להאחז בכל הכוחות, באמת יחסית. אמת יחסית זאת מותנית בגאולת ישראל, ודורשת מאתנו קדם כל, להגן על הגוף והנפש ועל כבודנו שחולל, ועל משפחותינו, על גבולותינו, על תורתנו שניצלה והגיעה עמנו לכאן, לארץ ישראל.

למחרת החורבן והשואה

למחרת השואה עמדו לפני כל יהודי שניצל כמה וכמה ברירות.

האחת: לנסוע למרחקים ולהיטמע בין הגויים, שלא ידעו, גם לא ילדיהם החדשים שיוולדו להם, שהם יהודים.

השנייה: לבנות את חייהם מחדש בארצות מוצאם, ושהעמים החיים שם יהיו עדים להשמדתם ולהשפלתם. לא לחיות יותר כיהודים שלמים.

השלישית: אולי לא לרצות לחיות יותר, בשום מקום. לאבד עצמם לדעת.

הרביעית: כריתת הגזע. להשלים את חייהם, אבל לא להוסיף ולהוליד בנים.

והחמישית; להתחיל הכל מחדש. להמשיך, כמו להכעיס, באורחות החיים שלנו. לבנות מחדש את חיינו על אדמתנו. לחיות כיהודים שלמים, בני חורין.

למען האמת, בכל אחד מאתנו התרוצצו כמה מן הנטיות הללו. אצל כל אחד ואחד מאתנו, נטיות אחרות הן שקבעו – ואחת התגברה על כלן. זה היה מותנה בתנאי החיים והזמן, באופיו ובחינוכו של האדם.

מודה אני, שגם אני הייתי מטולטל בין אחדות מן האפשרויות האלו. למרות, שהרגשתי מה מוכרחה להיות דרכי. ובסיכום, ידעתי, שאם רצוני להמשיך לחיות, ולהוליד בנים, אוכל לעשות זאת, רק בתוך עמי, כבן־חורין. לא להיות תלוי עוד בחסדם של זרים. זה התנאי היחידי לקיומי – ואינני מסוגל אחרת. השכנוע הזה הביא אותי לארץ־ישראל.

מעניין שבאו לכאן הפחות פגועים בנפשם. הנפגעים ביותר בנפשם, בחרו בדרך אחרת וברחו עם פחדיהם, כאילו למחבואים חדשים. לנו, כאן, קרה נס – קמנו לתחייה. זכינו לזה. הם לא זכו.

כל אדם נברא מאדמת ארץ הולדתו, והיהודים בעולם כולו, נבראו מאדמת ארץ־ישראל. לעולם לא ימצאו לעצמם מנוחה בניכר. הם יתגעגעו לאדמתם.

בשנים הראשונות אחרי השואה, היו חיינו רק חיי ייאוש. כיום, נמצאות בכוס הייאוש שלנו גם טיפות של נחמה. משהו גדול קרה בשנים שחלפו מאז השואה. ומשום כך אנו נרבה כיום לבכות את העלמם. הם לא זכו לראות את החדש.

לפי הסטאטיסטיקה. כל יהודי רביעי בארץ־ישראל, או הוא או צאצאיו, הם מניצולי השואה. מוכרח אני להגיד, שאני חי כאן כבר כמחצית היובל, ואכן, נבניתי מחדש. כאן, נולדו ילדי, וצר לי שרק מעטים הם.

אחרי השואה, לא היה לנו בית דין של זקנים שיגזור, שאנחנו הצעירים הניצולים חייבים להעמיד משפחות גדולות ולבנות מחדש את בית ישראל.

כעת יש לי גם נכדה. חשבתי שכבר לא אראה את אמי ואת אחותי ואת אחי. בפניהם של ילדי ונכדתי אני חוזר ורואה אותם, בביתי בירושלים, מסתובבים וחיים לנגד עיני.

אין פלא, שכל המתרחש פה, כה יקר ללבנו, בנפשנו הדבר. וייתכן שרק האנשים שמרגישים את כאב העבר, את העלבון הגדול, משיגים למה שהגענו ומה הזכות שזכינו לה.

תדיר מרגיש אני את עצמי כיהודי שכבר חי פעם אחת את חייו באחת מן המאות שחלפו – וחזר כעת. אנחנו בעצמנו – נושאים בקרבנו את ההיסטוריה. אין ספק, שאנחנו אחרוני העדים שנשארו מן השואה. בעוד שנים, יחפשו בנרות, שריד מן השואה, ולא ימצאו. אנשים יספרו אחד לשני, שעוד הכירו אחד מהם. ישאלו, איך היינו נראים, ומה היתה דמותנו.

כמו שאמרתי, מרגיש אני את עצמי לפעמים כיהודי שחי כבר פעם. אספר למשל מה שקרה עמי לפני מספר שנים, בשבוע שלפני פסח. עמדתי בין הקהל ברחובות ירושלים ועברה על פני צעדת שלושת הימים. ראיתי את בנינו ובנותינו עוברים מבית־אל אל הבירה. גופותיהם תמירים וזקופי קומה, פניהם שזופים וגלויי מבט. ברגע מסוים הזדעזעתי, כבשתי את פני ולא יכולתי להביט במחזה. הכרתי בם את הנוער היהודי שהלך בדרך למחנות החיסול – אותם הצעירים. הכרתי כאן את בנינו ובנותינו שאבדו לנו – חזרו ונמצאו לנו, פה.

ילדינו הם מפקדים וחיילים בצבא ישראל. המה ההולכים לחזית בתודעה העמוקה ששוב לא יקרה כדבר הזה.

אני רוצה לחזור אל כמה דברים משמעותיים בחיינו המחודשים כאן; הם כאילו סמל לימינו הגדולים. שוב אנו עדים לחזרתם של אלפי יהודים צעירים, מכל העולם, אל עמם. הם נימולים כאן וקושרים את בריתם מחדש עם אלוהי אבותיהם. מחזה זה מזכיר לנו את ימות יהושע בן נון, כשכל הילודים במדבר נימולו על יד הירדן, וחידשו את הברית עם אלוהי אבותם.

זוכר אני כשבאתי בפעם הראשונה אחרי מלחמת ששת הימים להר הזיתים וראיתי לפני את שער הרחמים מצד אחד ואת בית הקברות העתיק חרב והרוס – וממול בתי הקברות של המוסלמים ועל ידם של הנוצרים וצלב על כל קבר – הרגשתי פתאום בוודאות מחודשת וחדה מה שביקש העולם לעולל לנו: בכל אירופה הרסו את בתי הקברות שלנו ואני לא יכול לעלות על קבר אבותי בעירי – כי איננו. גם כאן בירושלים רצו להרוס את בית הקברות היהודי העתיק. לא רק שהרגו את העם היהודי החי והיו בטוחים שלא נקום עוד, אלא שהרסו גם את קברות אבותינו, שלא יישאר זכר ישראל עוד, ובראשם – בית הקברות בהר הזיתים, שלא להשאיר לנו אחרית ותקווה.

והנה הופרה עצתם ושוב אני עומד כאן.

ועוד משהו. בתשעה באב הראשון אחרי מלחמת ששת הימים, שמתי ראשי על אבני הכותל, המואר מכל הצדדים. אלפי יהודים מכל העדות והשבטים בישראל, נמצאו כאן, ואמרו קינות. מסביב אור גדול. כשסגרתי את עיני ראיתי את קהילות ישראל המרוחקות בעולם, שהיו לכאורה "מוארות" במשך שנות הגלות, ושאמרו קינות על חורבן ירושלים, העזובה והחשוכה. הן נחרבו.

ואנחנו שוב עומדים כאן.

מעז יצא מתוק

לפיכך, וזאת הסיבה, שקבלתי הלם כזה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. פתאם הרגשתי שמתקרב שוב, חלילה, לא רק המוות, אלא גם העלבון, שכל כך ברחנו ממנו, ואין בכוחנו לשאתו עוד. תחושת העלבון החדש מצד הערבים, היא בעיקר שהשפיעה עלי כל כך חזק. פתאום עמדנו שוב לפני הסכנה, של השפלה עד דכא.

זוכר אני בראש השנה האחרון, לפני מלחמת יום כיפור, היו כל הבתים פתוחים והחלונות מוארים ואנשים שרו זמירות. ולא ידענו לדאבוננו מה יבוא עלינו כבר ביום הכיפור.

וביום כיפור, אחרי כל נדרי, חזרו לבתיהם יהודים, ונכדתי הקטנה בקשה מים לשתות לפני שנתה… ואני נשקתי במצחה, לילה טוב… הבתים שקעו בתרדמה, איך אנחנו לא ידענו שאויב מזויין מכף רגל ועד ראש עומד כבר מוכן – לכלותנו חלילה?! מאומה לא הרגשנו באותו הלילה. אימהות לא חשו. אנחנו, אנשים מן השואה, לא חשנו. איך זה קרה?!

התאכזבתי מאד גם מהנוער היהודי בעולם, שלא בא בהמוניו אחרי המלחמה האחרונה. הוא ממשיך לעבוד כל מיני עבודה זרה, בארצות העולם, ולא בא להתייצב בחזית של קיום העם היהודי. חשבתי שאולי יבואו ויגידו לנו: אתם המבוגרים, עם בניכם שנולדו כאן, עייפים מהשואה וממלחמות של הקיום שעברתם כבר, כעת, אנו רוצים להיות אחראיים לעתידו של העם. לעתידך רוכמן, ולעתיד בניך! – לא באו בהמוניהם. נמשכת השתיקה.

אנו רואים שבעת צרה אי אפשר לסמוך אלא על עצמנו. אנו שוב בודדים לנפשנו. מקווים שבמובן הזה יש רק נחמה אחת, שמעז יצא אולי מתוק. עצם הידיעה הזאת.

ועוד משהו. מקווה אני שנצא אולי כולנו, ממלחמת יום כיפור, מזוקקים יותר. יהודיים יותר. שנקשר אולי, בקשר חזק יותר, את העבר עם ההווה – שהיה מרוחק אחד מהשני. ייתכן שנחייה עכשיו חיי ענווה, ביתר טוהר מידות, נרגיש יותר חזק את ייעודנו, נבין שאנו פה רק המשך ותוצאה של חיים יהודיים מדורות. בטוח אני ששוב אין אנו אותם אנשים שהיינו לפני פרוץ המלחמה.

בסוף רוצה אני להגיד שייתכן שאנחנו הניצולים, בכל זאת שונים במעט במבטנו על המאורעות השונים. תופשים אנחנו אולי הרבה דברים במבטו של ישראל סבא. יודעים אנו שנכסים של אדם אינם נשארים עמו לעולם, רק נכסי הרוח.

היינו גם רוצים שמדינתנו תהיה למופת ולדוגמא. מדינה מיוחדת, בערכי אחרית הימים. עם חזיון משיחי. ערכים יהודיים, ערכים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. מדינה שתבנה לא על שילומים של מרצחינו באירופה שברחנו מהם; שלא נהיה יותר תלויים בחסדיהם של זרים ושונאים שעמדו עלינו לכלותינו. מדינה שבה יהודים יחיו בזכרון, לדורות.

אולי רק אנחנו שתדיר בלילות חולמים שרודפים אותנו ויורים, יודעים, שהפחדים שמסתובבים עכשיו בחללו של עולם, הם פחדים שעוד נשארו מתאי הגאזים. העולם מודבק בהם, הגאזים עדיין מרחפים כעננים, תלויים. הרבה זמן הם לא ימוגו. הפחדים, הם הם הדוחפים את בני האדם לעזוב את בתיהם ולנדוד בעולם. אולי מגיפה היא זאת, ששוררת.

ושוב פעם: אנחנו הנשארים לא יכולים יותר לראות בצערם של ילדים. כשילד בוכה בשנתו, צמא או רעב, העולם כאילו נגמר בעדינו.

אנחנו היינו רוצים שמדינתנו תהיה כמו אי מחוץ לעולם המתמוטט בערכיו. כפי שאמרתי, מגיעה לנו הזכות הזאת. אנחנו עם היודע את טיב החיים, וכל נסיון העבר יקר לנו מאד. רק כאן בארצנו יכולים אנו לקוות שיקירנו לא יישכחו מלב. רק כאן, יכולים אנו לקוות שהדורות הבאים יהיו בני חורין.

היינו גם רוצים שיום השואה ייקבע, לא רק על ידי זכירה בעלמא, אלא על ידי מעשה שייקבע לדורות, כמו זכרון יציאת מצרים.

ועוד פעם: אנחנו צריכים לזכור, לא כדי להיות עצובים ואבלים על העבר, אלא בעיקר כדי שנוכל לשמוח על ההווה שזכינו לו ועל נס התחייה.

פתחתי באימרתו של הבעל שם טוב ואסיים באחד ממשליו.

פעם נכנס חרש לחתונה ולא ידע מה טיבה של ההתקהלות. בפינה אחת ראה את הכלי־זמר שיושבים וכליהם בידיהם ועושים תנועות. בפינה אחרת רקדו אנשים – יצא החרש וחשב לעצמו: אלה הם כלם משוגעים. אבל, מי שזכה לשמוע את המנגינה, הבין את משמעותה של השמחה.

אנחנו שומעים את המנגינה של צעדינו כאן.

אחרית דבר – אלחנן ניר