"אם נהייתי דתי", אמר פעם בראיון הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), "הרי זה למרות בית הספר הדתי". בעוקצנות האופיינית, תמצת הרב עדין בתשובה זו את לוז ביקורתו על חיי הדת הרווחים והשגורים, ואת ניסיונותיו הרבים לנערם, לעוררם ולמלאם ברוח ובדעת.
מי שלימים יתפרסם בשל פירושיו המקיפים לתלמוד הבבלי, לתנ"ך, למשנה תורה לרמב"ם ולחיבורים רבים אחרים, החל לשלוח ידו בכתיבה כבר כשהיה בן 19, כשהקים יחד עם ידידו הרב משה שפירא כתב עת דתי, צעיר וחתרני בשם "רשפים: בדרך אל הגאולה השלמה". בגיליון ה-49 (והאחרון) של כתב העת, שנדפס בחודש כסלו תשכ"ג, חיבר עדין הצעיר (אז כבן 25) מאמר ובו הגדרה מרחיבה ומפתיעה ל'דת': החיפוש אחר קנה המידה המוחלט – לתופעות ולמאורעות, לשאלות וללבטים, המלווים את האדם במהלך חייו. השאלה הדתית הופכת, בתור שכזו, לשאלת החיים הבסיסית והמתבקשת ביותר.
לפני חודשים ספורים, בי"ז באב תש"ף, הלך הרב עדין לעולמו, ואדוות מהפכותיו ומפעליו נוגעות ברחבי העולם היהודי כולו. המאמר מתפרסם כאן באדיבות "מרכז שטיינזלץ".
כדי להבין אם יש עוד חשיבות לשאלה הדתית בימנו ואם נוגעת שאלה זו בבעיותיו של האדם המודרני, עלינו להגדיר קודם כל מהי דת לפי תפיסתנו.
דת – נגדיר אותה בתור מערכת של חוקים מוחלטים. מדויק יותר – הבעיה המרכזית של הדת היא, בעיית הכרת הערך המוחלט. במובן זה הרי השאלה הדתית חורגת ויוצאת מתחום מה שמקובל לקרוא "דת", ועוברת אל כל תחום מתחומי החיים בכלל. שאלת הכרתו והגדרתו של ערך מוחלט, שאלה ראשונית היא. שכן אין כל אפשרות להתקדמות בלא קביעה מוקדמת של מוחלט מסוים. עצם המלה הזו – התקדמות, תלויה בהגדרה קודמת של הכוון אליו מתקדמים כשאין אוריינטציה מוחלטת, ממילא אין אפשרות לדבר על התקדמות או נסיגה לאחור. שכן, הגדרת הקודם והאחור עצמם תלויה בהתוויית כוון יסודי – שערכו מוחלט.
עלינו לזכור כי בתוך הבליל האין-סופי של התופעות והמאורעות, העצמים והתחושות הממלאים את החיים, אין אפשרות להגיע לכלל הבנה כלשהי אלא על ידי קביעת מודד מסוים, שימוד את שאר הערכים ולא יהיה כפוף להערכה מוקדמת אחרת.
הבעיה של קביעת המוחלט עם היותה נשמעת מתחילה כמופשטת, היא אחת הבעיות המעשיות הדוחקות ביותר. ובלי ספק שאין מקום לשום תהליך מחשבה או לכל פעולה בחיים בלי קנה מידה מוחלט. אם זכה אדם ב"פרס הגדול" או קטע שתי רגליו בתאונה, אם נרמס כובעו באחת השלוליות, או שזכה בציון לשבח, הרי בכל אחד מן המאורעות האלה קביעתו שמאורע זה או אחר טוב או רע, הנו תלוי ראשית כל בכך שיש לו לאדם הנחה מוקדמת (או על כל פנים זוהי הנחתם של רב בני האדם) – שנוחיות חומרית או כבוד הנם ערכים חיוביים שראוי לרדוף אחריהם בעוד שאי נעימות או מום הנם דברים שליליים ורעים. מבלי להיכנס לעיון בעצם ההנחה הזו, הרי ברור בכל אופן כי אכן חייבת להיות הנחת יסוד ידועה שתמדוד ותכוון לפיה את מאורעות החיים.
ודאי שאותן הנחות היסוד האמורות לעיל נראות כמובנות מאליהן, אלא כמובן, אותה פשטות שלכאורה שבהנחות אלה אינה נובעת אלא מחמת היותן נפוצות. ועדין אין הדבר מוכיח את אמיתותן, כל שכן את היותן ערכים מוחלטים. כלומר, אותם דברים הנראים לנו כמובנים מאליהם, דברים שלכאורה אינם צריכים כל החלטה והכרעה ביחס לערכם המוחלט, אינם נראים כן אלא משום שהחלטה והכרעה זו נעשתה על ידינו, בהשפעת דעת הקהל, הרבה לפני עמדנו על דעתנו.
אולם, אם כן הוא הדבר לגבי חלק מהמושגים, ודאי שאין הוא נכון לגבי כולם. עדין קיימים דברים רבים שהאדם אינו בטוח בהם. הווה אומר – עדין לא קנה לעצמו קנה מידה מוחלט כלפיהם. כרגיל אין מכלול שאלות אלה נגלה ומובן, מאחר שחייו של אדם רגיל אין בהם את הקו המאחד את כל פרטי התופעות השונות, וחייו הנם בעצם שרשרת פרודות מחודדות. אלא, שבכל עת משבר, או בכל עת בה מתנגשות שתי מדות יסוד של חיים, חייב לבוא שוב מודד עליון מסוים שיכוון וימדוד את כל הערכים הבודדים. אצל רוב בני אדם קיימת כמוחלטת ההנחה כי החיים בדרך כלל חיוביים הם, ובמוחלט – שכיוון החיים הוא כיוון החיוב. ממש כמו כן, נפוצה בתקופה האחרונה אותה הערכת "מוחלט" כלפי המדינה או הלאום. כל עוד אדם חי את חייו מבלי צורך לקשר בין שני מוחלטים אלה אין הוא נתקל בבעיות. אולם כאשר הלאום קורא לו למסור את החיים למענו, מתברר שחייב הוא להכריע מהו לדעתו המושג העליון, ואיזה מן המושגים האחרים חייב להיות כפוף ובטל לאחר. בלשון מופשטת יותר – מתוך אותם עיקרי אמונה קטנים השייכים לתחומי החיים השונים מחויב הוא לקום ולבנות מערכת שלמה ומוגדרת של ערכים מוחלטים. מערכת זו כפי שהגדרתו לעיל היא ההגדרה הקונקרטית של דת. הווה אומר: ערכים מוחלטים, דת, הכרח היא בכל שעת משבר.
אולם, הניסיון מראה שבדרך כלל אין משברים כאלה מתחוללים, ואין אנשים קובעים מערכת חיים שלמה דווקא בעת שנחוץ היה להם להגדירה. כרגיל יוצר כל אדם לעצמו עוד מקדם, ביודעין או בלא יודעין את סולם הערכים היחסיים והמוחלטים אותה מערכת יחסים נוצרה איכשהו מקודם, והיווצרותה היא לפחות במעלה קודמת לכל שאר הקביעות וההגדרות.
מערכת היחסים המוחלטת הזו קיימת אצל כל אדם בלי יוצא מן הכלל, שאילולא כן היה הוא צריך לעמוד תוהה בדרך החיים שלו, מבלי למצוא מענה לכל השאלות המרובות שהחיים יוצרים ומגלים, אלא שאותה דת שמבחינת הערך הקונקרטי הנה דת לכל פרטיה ודקדוקיה, הריהי מבחינה עיונית, מבחינה תכנית – על פי הכרת מקורות הדת הזו – נופלת בערכה לאין שעור מכל דת שהמוחלט הראשוני שלה הוא האלוהות. יתר על כן, הדת ההמונית יש בה, לכשמדקדקים בה, רק נהייה עיוורת אחרי מטבעות מחוקים, רעיונות לא בדוקים וסיסמאות צעקניות שיוצריהן הספיקו מזמן לשכחן. כל הבליל הזה נכנס למוחו של האדם הרגיל בדרך בלתי בדוקה והוא חי ומת אחר כך על פי אגד זה של טשטוש.
מאחר שאכן קביעה זו של מוחלט, או כפי שקראנו לה – השאלה הדתית, הִנה ראשונית – בהיותה קובעת את דרך החיים כולה – הרי שכאשר עומד אדם על דעתו, חייב הוא לראשונה לבדוק ולבחון את מערכת היסודות הזו, את עיקרי האמונה המקובלים שלו ולהוכיח שנית אם אמנם יש בהן ממש. ומכאן השאלה המרכזית, הראשונה, של החיים חייבת להיות – מהי הדת שלי? במה אני מאמין? את מה אני רואה כערך מוחלט? את מה אני רואה כטוב, כחיוב, כהתקדמות, ומהו, כנגד זה, הצד ההפוך? רק לאחר קביעה וברור של נקודה זו יכול האדם לגשת לבירורן של כל שאר השאלות האחרות. ועם כל מה ששאלה זו נראית בראשונה רחוקה מן המציאות, הריהי בכל אופן השאלה המרכזית של היחס כלפי המציאות.
