- חיפוש -

המאה של אלוהים

מוניקה טופט, דניאל פילפוט וטימותי סמואל-שאה

הספר 'המאה של אלוהים' מנסה לתת פשר לעובדה שהתחזיות הוודאיות אודות היעלמותן של הדתות מהעולם המודרני כשלו. אלוהים מסרב למות. הדת חוזרת להיות שחקן משמעותי בפוליטיקה העולמית. מאמינים הינם סוכנים-פועלים בכל מאורע חשוב בעולם המערבי. זהו הליך שמחייב הסבר. ולא זו בלבד, אלא שמנעד הפעולות השונות הנעשות ממניעים דתיים הוא רחב ללא שיעור: "התזה העיקרית השנייה בספר מציעה הסבר לגיוון הרב בגישות הפוליטיות של פעילים דתיים: מדוע חלקם מרסק מטוסים לתוך בנינים ואילו אחרים מרסקים משטרים דיקטטורים; מדוע חלקם שואף להקים משטרים דתיים ואילו אחרים פועל להקמתם של הסכמי שלום; מדוע חלקם עוסק בטרור או מלחמת אזרחים בזמן שאחרים נשארים מחוץ לפוליטיקה".     

הפרק הראשון של הספר – "המאה ה-21 היא המאה של אלוהים" – מוגש כאן בתרגום ראשוני, בטרם עריכה, לרגל המצב. מחבריו – דניאל פילפוט, מרצה למדע המדינה מאוניברסיטת נוטרדאם, מוניקה טופט, מומחית ליחסים בינלאומיים וחברה במועצה ליחסי חוץ בארה"ב, וטימותי סמואל-שאה, חוקר דת ופוליטיקה באוניברסיטת דאלאס – מנסים לשרטט את האופן שבו דתות מצליחות להיות גורם מחרב ובונה גם יחד.

תרגם מאנגלית: דורון לוי

לו יצויר, שלפני ארבעה עשורים מגיד עתידות יומרני היה מנבא שבמאה העשרים ואחת הדת תהיה לכוח אימתני בפוליטיקה העולמית, מביני עניין היו רואים בו מושא ללעג ולצחוק. בשנת 1968, פיטר ברגר, אחד מגדולי הסוציולוגים של הדור הקודם, ניבא כי "במאה העשרים ואחת, אנשי דת צפויים להימצא רק בתוך כתות קטנות, מקובצים יחדיו כדי לעמוד בפני תרבות חילונית עולמית". באופן דומה, בשנת 1966 מגזין טיימס כתב בבוטות על כריכתו את השאלה "האם אלוהים מת?", ורמז לטענותיו הנועזות של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה בסוף המאה הקודמת: "אלוהים מת. אלוהים יישאר מת. ואנחנו הרגנו אותו".

נראה היה כי המגמות העולמיות תמכו בנביאי חורבן אלה. כמו שמש שתם כוחה, נראה היה שכל דת מרכזית בכל יבשת שהיא מאבדת במהירות את השפעתה על הפוליטיקה, הכלכלה והתרבות. יתרה מזאת, נראה היה שהן "צפות להן על גל היסטורי נוסג", גורלן נחרץ לאבדון. במקומן דהרו להן קדימה, במה שנתפס כתנופה היסטורית בלתי ניתנת לעצירה, אידיאולוגיות ושיטות שחפצו להחליף את הדת כמקור לנאמנויותיהם של האנשים. נושאי הדגל של הלאומיות, הסוציאליזם, והקידמה – כמו פידל קסטרו בקובה, דוד בן-גוריון בישראל, גמאל עבד אל נאצר במצרים, והשאה של איראן – היו אנשי העתיד. מולות, נזירים, וכמרים, יחד עם האמונות, הטקסים, וההיררכיות שלהם, היו ליצורים השייכים לעבר שחשיבותו הולכת ופוחתת.

נראה היה כי הניצחון ייפול לידיה של "תזת החילון" – הצופה שהדת תקמול אל מול הנפילים של העולם המודרני. המדע, כך טענה התזה, יחשוף את העל-טבעי כאמונה תפלה ויסיר את הלוט מעל דרך היווצרותה של האנושות ומקורה. המחקר ההיסטורי יסביר באופן דומה את הסיפור האמיתי – והאנושי לחלוטין – מאחורי אירועים שהדת הכריזה עליהם כניסים ושיד ההשגחה העליונה הייתה מאחוריהם. דמוקרטיה, מחשבה חופשית, וחופש הביטוי יאפשרו לאזרח הפשוט לאתגר את המיתוסים והאמונות שבעזרתם הכנסייה הכניעה את האנשים והעניקה תוקף למלוכה, אצולה, ולבילוי המועדף על בעלי השררה, מלחמה. תיעוש, צמיחה כלכלית, והתקדמות טכנולוגית יכחידו את הרעב, המחלות, ואת ההזדמנויות המוגבלות, אותם כוחות שהובילו את האנשים לפנות לדת בשביל תשובות. הכל היה מלא תקוה. נסיגתה של הדת בישרה את התקדמות האנושות.

מקורה של מחשבה מסוג זה הוא בתנועת הנאורות הפילוסופית של המאה השבע-עשרה ושמונה-עשרה באירופה. היא כללה את תומאס ג'פרסון, ששכתב את הברית החדשה כך שבגרסתו לא היה כל זכר לעל טבעי – גן עדן, גיהינום, צלב, ותחיית המתים – הוא שמר רק על החוכמה האתית העדינה של ישו, הוא סבר שממנה הקוראים יפיקו רווח רב. ז'אן-ז'אק רוסו ופילוסופים אחרים של המהפכה הצרפתית, שרצו להיפטר מהמלוכה והכנסייה הקתולית ולהחליפם במערכת של מחשבה ותרבות חילונית שהאומה במרכזה. מחשבה זו תפסה תאוצה במאות התשע-עשרה והעשרים בתורותיהם של ניטשה, צ'ארלס דארווין, קרל מרקס, זיגמונד פרויד, מקס וובר, ורבים אחרים. בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, תזת החילון שלטה ביד רמה באוניברסיטה, רוב האליטה המערבית, ובתפיסת עולמן של האליטות בעלות החינוך המערבי באסיה, אפריקה, והמזרח התיכון.

אולם במבחן המציאות, תזת החילון הוכיחה עצמה כמדריך לקוי להיסטוריה של המציאות העולמית. בניגוד לתחזיותיה, החלק באוכלוסיה העולמית ההדבק בנצרות הקתולית, הנצרות הפרוטסטנטית, אסלאם, והינדואיזם זינק מ-50% בשנת 1900 ל-64% בשנת 2000. במבט בין-לאומי, רוב האנשים – 79% – מאמינים באלוהים (עליה קלה מסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה העשרים, שהיה 73%), ולמרות שברוב המדינות ישנו רוב המסכים על כך שהדת היא פרטית ויש לשמור על הפרדה בינה לבין הממשלה, רוב זה קטן בהתמדה במספר מדינות ועוצמת התמיכה בהפרדה זו פחתה ביותר מחצי מהמדינות שהשתתפו בסקר. בהודו, למשל, מספר האנשים המסכימים "לחלוטין" על ההפרדה בין דת לממשלה צנח מ-78% ל 50% בחמש שנים בלבד, משנת 2002 לשנת 2007. מכאן שלאורך ארבעת העשורים האחרונים, השפעת הדת על הפוליטיקה מחזירה את שאיבדה וצוברת כוח בכל יבשת ובכל דת עולמית מרכזית. לאחר שהוגבלה בעבר לבית, למשפחה, לכפר, למסגד, לבית הכנסת, למקדש, ולכנסייה, הדת החלה להפעיל את השפעתה בבתי נבחרים, ארמונות נשיאותיים, משרדי שדלנים, מסעות תעמולה, בסיסי הכשרה צבאיים, חדרי משא ומתן, מחאות, מרכזי ערים, ותאי מעצר נידחים. רבים והולכים הם מקומות עבודה המכילים חדר המיועד לתפילה וקבוצת לימוד בספר קדוש. אף באירועי ספורט ניתן לחזות בתפילות פומביות של שחקנים ומאמנים, מקובצים יחדיו בתחינה לכל יכול. הדת – שבעבר הייתה פרטית – יצאה למרחב הציבורי. זו שבעבר הייתה סבילה, היא כעת דעתנית ומעורבת. זו שבעבר הייתה מקומית, היא כעת היא חובקת עולם. זו שבעבר התרפסה בפני הכוח הקיים, הפכה ל"נבואית" ולעמידה בדרך כלל לפוליטיקאים בכל הדרגים.

ספר זה מסביר מדוע מהפך עולמי זה התרחש ומהן השלכותיו על הפוליטיקה של ימינו. כיצד ומדוע החלה הדת להתבטא בפוליטיקה ולהתקבל בה בהסכמה בחלקים כה נרחבים בעולם לאחר מאה שנים מלאות מאמצים להדיחה מכיסאה או לפסלה בתור מקור לסמכות פוליטית? מה יכול להסביר את הגיוון במטרותיהם הפוליטיות של אנשי הדת? מדוע חלק מהדתיים פונים לנשק ולטרור או מלחמת אזרחים ואילו אחרים מקדמים את הדמוקרטיה, זכויות האדם, ופיוס? הספר גם עוסק בשאלה המסובכת ולרוב גם טעונה בדבר מקומה הפוליטי הראוי של הדת. במקרה והדת זכאית למושב בשולחן הפוליטי, מה יהיה גודלו – ומעל מה הוא יתנשא?

דוגמאות

כדי להבין מה מונח כאן על כף המאזניים, התבוננו בדוגמאות הבאות.

שניים מהאירועים הקשים ביותר למדיניות החוץ האמריקאית בדור האחרון היו המתקפות ב 9/11/2001, שהובילו ל"הכרזת המלחמה בטרור" העולמית ולמלחמות באפגניסטן ועיראק; והמהפכה האיראנית בשנת 1979, שתוצאותיה היו משבר של בני ערובה וסידור מחדש של הפוליטיקה המזרח-תיכונית. מאחורי שני האירועים עמדה התקוממות מוסלמית שכללה מוסלמים בכל רחבי העולם שדרשו משטרים שיקדמו באופן פעיל את החוק והמוסר האסלאמי במדינתם ובעולם כאחד. אף על פי שמקורה של ההתקוממות הוא במחשבתם של משכילים מוסלמים בחצי הראשון של המאה העשרים, לא הייתה לה השפעה פוליטית עד לשנות השבעים שלה. היום, היא מכילה גופים פוליטיים מגוונים, כולל תנועות חברתיות ומפלגות שתומכות בדמוקרטיה במקומות כמו בנגלדש, אינדונזיה, מאלי, סנגל, וטורקיה.

בשנת 1990 פוליטיקאי מדת ההינדו ביצע ברחבי הודו נסיעה מתוקשרת היטב במרכבה – סמל הינדי עוצמתי – וכך הקפיץ את מפלגת העם ההודית, מפלגת הינדואיזם לאומנית, למפלגה בעלת חשיבות לאומית. בשנת 1992, 150,000 מתפרעים הינדו-לאומנים שרפו כליל מסגד באיודיה שלכאורה נבנה במקום לידתו של האל ההינדו ראם. בשנת 1998 מפלגת העם ההודית זכתה בראשות הממשלה של הודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, ומדינה עם יכולת צבאית גרעינית. דבר מזה לא יכול היה להתקבל על הדעת בשנת 1947, כאשר הודו קיבלה את עצמאותה. האב המייסד, ג'ווהרלל נהרו, ומפלגתו, שמשלו בהודו למשך יותר ממחצית מאה, היו סמוכים ובטוחים שהכלכלה המודרנית והדמוקרטיה יביאו למפלתה של הדת, לפחות בחיים הפוליטיים: תזת החילון. על אף האופן הנרחב בו מפלגת העם ההודית מכבדת את ההפרדה הבסיסית של דת ומדינה בחוקה ההודית, עמידתה בתוקף על כך שהודו היא אומתו של ההינדואיזם הובילה לחקיקתם של חוקים מפלים נגד מוסלמים ונוצרים, כולל הגבלות ברמת-המדינה על המרת דת; הסתה לפוגרומים ולהתפרעויות נגד מוסלמים ונוצרים במדינות כמו גוג'ראט ואודישה; וליישומה של מדיניות חוץ לאומנית. מפלגת העם ההודית הפסידה בבחירות הלאומיות בשנים 2004 ו 2009 אך התמידה בהפעלת כוחה ברמה הלאומית כמו גם ברבות ממדינותיה של הודו. בקרנאטקה למשל, ביתו של מרכז ההיטק ההודי בבנגלור, האסיפה שנשלטה בידי מפלגת העם ההודית הצליחה בהעברתו של איסור על שחיטת בקר עוד ביולי 2010 – תוך התעלמות ממחאותיהם של מיעוטים דתיים.

בהיווסדה בשנת 1948, מדינת ישראל החדשה הייתה לסופו של מאבק שארך עשרות שנים של אומה להשגת נחלה. הבסיס הרעיוני ל"ציונות" – פרי מוחו של הוגה הדעות יהודי אוסטרי מסוף המאה התשע-עשרה בנימין זאב הרצל – היה הרעיון החילוני ביסודו לבית לאומי ליהודים שיעמוד על עקרונות של צדק חברתי מתקדם. לצורה זו של לאומיות חילונית הייתה התנגדות מצדם של מנהיגים יהודים דתיים, אך אומצה בידי מדינאים חילונים כמו דוד בן-גוריון וגולדה מאיר. בתחילת דרכה של ישראל, תפיסה חילונית זו של זהותה של המדינה הייתה השולטת. אולם מאז ניצחונה "הניסי" של ישראל על צבאותיהם העצומים של מצרים, סוריה, וירדן במלחמת ששת הימים 1967, עולה קרנו של החזון הדתי שנתמך בידיהם של יהודים אדוקים. הצלחתו של חזון זה נשענת בחלקה על הדמוגרפיה: שיעור הילודה בקרב יהודים חרדים הוא גבוה מאוד בהשוואה לשיעור בקרב אזרחים חילונים יותר במדינה, ולפיכך הם מרכיבים חלק גדל והולך באוכלוסייה הישראלית. עובדה זו מציבה אתגרים חשובים לזהותה העתידית ולביטחונה של ישראל, מה המשמעות של להיות יהודי, והסיכוי לשלום סופי עם הפלסטינים.

למשך יותר ממאה וחמישים שנה, יחסיה של הכנסייה הקתולית עם תומכי הדמוקרטיה לא התנהלו על מי מנוחות. העניינים התחילו ברגל שמאל במהפכה הצרפתית, כאשר חיילים רגליים ערפו את ראשם של אנשים קתולים בשם זכויות האדם. הליברליזם האירופאי נשאר עוין לממסד הדתי, ותקף את בתי הספר של הכנסייה, את הבישופים שמינתה, ואת התנהלותה בתחומים רבים. הכנסייה השיבה מלחמה. בספרו "סילבוס הטעויות" בשנת 1864, האפיפיור פיוס התשיעי דיבר בגנות ה"קדמה, ליברליזם, והציביליזציה המודרנית". אפילו בתחילת המאה העשרים, הכנסייה הכריזה על הצבעה בבחירות כחטא בלי כפרה, המביא לגיהינום נצחי. אם כן, מובנת היא הדרמטיות שבאימוצן של זכויות האדם והדמוקרטיה במועצת הוותיקן השנייה (1962-1965) כתוצאה מכך, הכנסייה, עם מסריה הישרים ויכולתה להניעה את קהל מאמיניה, הפכה לכוח המניע את המגמה העולמית של משטרים אוטוקרטיים המפנים את מקומם לטובת דמוקרטיות. הדוגמא הזכורה ביותר היא פולין, בה האפיפיור יוחנן פאולוס השני קיים עליות פומביות לרגל מול מאות אלפי אנשים שהובילו לנפילת השלטון הקומוניסטי והחלו את תגובת השרשת שהביאה לסיומה של המלחמה הקרה.

לפני חמישים שנה, בודהיזם ככלל הייתה דת של רוחניות פנימית, התעלות אישית ואדישות פוליטית. אולם היא החלה להתעסק בפוליטיקה. אחד ממרכיביה של התעסקות פוליטית זו, ידוע בתור "בודהיזם מעורב", תרכובת של מושגים בודהיסטים עתיקים של שלום וסובלנות והרעיונות המערביים של זכויות אדם, דמוקרטיה, והתנגדות לאלימות. פירותיו של הבודהיזם המעורב כוללים את פעילותו של הדלאי לאמה בטיבט; התנגדותה האמיצה של האופוזיציונרית הבורמזית אאונג סאן סו צ'י, ואת מנהיגותו של ההודי שהמיר את דתו לבודהיזם בהימרו רמג'י אמבדקאר, שנולד למעמד הטמאים ובכל זאת הגיע להיות שר רב עוצמה בממשלה ולמתנגד לשיטת המעמדות ההודית. אולם הפוליטיקה הבודהיסטית מכילה גם מרכיב לאומני שתלטני, כמו זה שניתן למצוא בסרי לנקה, שם הסנגהה – קהילה דתית – קשורה באופן הדוק לשלטון במדינה ומקדמת את סרי לנקה כבית לבודהיסטים, דתם של הרוב, הסינהלים, במדינה. הצרה היא שסרי לנקה היא גם ביתו של המיעוט הטמילי, המשתייך ברובו לדת ההינדואיזם. איחוד זה של דת ולאומניות הצית עימות אלים עם המיעוט הטמילי, ותידלק עשור של מלחמת אזרחים שהגיע לסיום עקוב מדם במאי 2009. על אף "ניצחונה" של הממשלה על הלאומנים הטמילים, מתח משמעותי עודנו קיים.

בשנת 1967 מועמדה לנשיאות של המפלגה הדמוקרטית, ג'ימי קרטר, הכריז קבל עם ועדה על כך שהוא "נולד מחדש כנוצרי"- סימן לכך שארגונים כמו הרוב המוסרי והקואליציה הנוצרית יהיו לשחקנים אימתניים בבחירות ובדיונים לקביעת מדיניותה של ארצות הברית. נוצרים שמרנים הפוקדים את הכנסיה ביום ראשון ישמעו לא רק על ישועה דרך האמונה בישו, החשיבות של אהבת בני זוגם, והודעות על קייטנות התנ"ך בקיץ, אלא גם על הדחיפות לאסור הפלות, לשמור על הרמה המוסרית בבתי הספר, הגנה על כנסיות מפני התערבות ממשלתית, ותמיכה בישראל. בעשור האחרון, אותו קהל בוחרים הרחיב את מטרותיו כך שיכללו גם חופש דתי, המלחמה באיידס, והפחתה בסחר במין, הכל בהקשר עולמי. אומרים שעם הבחירה בקונגרס דמוקרטי בשנת 2006 ובברק אובמה בשנת 2008, הידלדלה השפעתו של הימין הדתי, אולם קשה שלא לראות בו שחקן רב השפעה.

אפילו במערב אירופה, הידוע כמעוז החילון, ניתן לשמוע קולות דתיים בדיונים כמו הדיון על מתן אישור לבנות צרפתיות מוסלמיות לכסות את ראשן בצעיף בבית הספר, האם נשים צרפתיות מוסלמיות יוכלו ללבוש בורקה בפומבי, האם מסגדים בשוויץ יהיו רשאים לבנות צריח, האם מורשתה הנוצרית של אירופה תוזכר במבוא לחוקה של האיחוד האירופי, והאם פולין, אירלנד, ופורטוגל יקלו את חוקי ההפלה שלהן כך שיתאימו לשאר האיחוד האירופי. מספר ראשי מדינות, הכוללים את ראש הממשלה הבריטי טוני בלייר וגורדון בראון, נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני, וקאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ציינו – לרוב לטובה – את עלייתה של הדת בשנים האחרונות. אפילו הפילוסוף הפוליטי המפורסם ביותר של אירופה, יורגן הבראמס, שבנה את הקריירה האינטלקטואלית שלו על בסיס חילוני למהדרין, ביטא פתיחות ועניין רציני בדת. הוא השתתף בשיח פומבי עם הקרדינל יוסף רצינגר, שלימים נהיה לאפיפיור בנדקיטוס ה-16, ואף אמר שהנצרות היא המקור לערכים האירופאים של זכויות אדם, סובלנות, ודמוקרטיה. "כל השאר הוא פטפוט פוסטמודרני", כך הייתה תגובתו.

הדבר המעורר השתאות לגבי מקרים אלו – ועוד נדון ברבים כאלה – הוא שלא זאת בלבד שהדת השיבה לעצמה את השפעתה הפוליטית, היא עשתה זאת בעזרתם, במקום התנגדותם, של אותם כוחות שהתיאורטיקנים של החילון צפו שיביאו למפלתה: דמוקרטיה ודיון פתוח; התפתחות מואצת של תקשורת וטכנולוגיה; וזרימה חסרת תקדים היסטורי של אנשים, רעיונות, וסחורה מסביב לעולם. הדמוקרטיה, כך התברר, לא הרגה את הדת בעזרת חשיפה ציבורית אלא רק סיפקה את הזירה הציבורית בה הינדואיסטיים לאומניים, מוסלמים טורקיים, והימין הנוצרי באמריקה יכולים להפיץ את אמונותיהם ולהתחרות על כוח. בשביל אל קאעידה מחשבים וטלפונים הם כלי מקצוע. היה זה מטוס ששירת את האפיפיור יוחנן פאולוס השני במסעו סביב העולם לעידודם (לפעמים ברמז) של מתנגדי דיקטטורות. רשת הטלוויזיה אל ג'זירה עוזרת בהפצתן של דוקטרינות תחיה קיצוניות ברחבי העולם הערבי מוסלמי. לוותיקן יש אתר אינטרנט מפותח, ולאחרונה האפיפיור בנדקיטוס ה-16 קיבל כתובת אימייל משלו. כיום, האינטרנט מאפשר לרעיונות פוליטיים בהשראה דתית לנוע ברחבי העולם במהירות הבזק. במילים אחרות, אחד מסימני ההיכר הבולטים של הקבוצות הדתיות המשפיעות ביותר בדורנו, הוא שהן משלבות יסודות מודרניים יחד עם דתיות קלאסית לתרכובת חדשה ורבת עוצמה.

בשנת 1998, בענוות משכילים נדירה, פיטר ברגר חזר בו מהתחזית שחזה 30 שנה קודם לכן:

ההנחה כי אנו חיים בעולם מחולן היא שגויה. העולם היום… הוא מלא במרץ דתי כפי שהיה מאז ומעולם, ובמקומות מסוימים אף יותר. מכאן שהגוף הספרותי המקובץ באופן רופף על ידי היסטוריונים ומדעני חברה תחת הכותרת "תאוריית החילון" הוא בעצם שגוי.

דעתו המחודשת של ברגר היא כדעתנו: המאה העשרים ואחת היא "המאה של אלוהים". כוונתנו היא שהדת הפכה וכנראה תמשיך להיות גורם חיוני – ולפעמים גועש – בעיצובם של מלחמות, שלום, טרור, דמוקרטיה, תיאוקרטיה, סמכותיות, זהויות לאומיות, צמיחה והתפתחות כלכלית, יצרניות, גורלן של זכויות האדם, האו"ם, גדילתן והתקטנותן של אוכלוסיות, הגינונים ביחס למיניות, נישואין, המשפחה, תפקיד האישה, נאמנות ללאום ולממשל, ואופיו של החינוך.        

אם אלוהים מסרב למות, כך גם תזת החילון. בשנים האחרונות, קבוצת כותבים המכונים "ניאו-אתאיסטים" כתבו ספרים עם כותרות כמו "אלוהים אינו גדול", "יש אלוהים?", "שוברים את הקסם: הדת כתופעה טבעית", "מהומת אלוהים: דת, טרור, ועתיד התבונה". אולם הגירסה שלהם לתזה שונה במקצת משל קודמיהם. הם מכירים בכך שהדת לא נעלמה – עדיין לא, לפחות – ומודאגים מיכולת ההתמדה שלה. הם עדיין מאמינים שהדת בסוף תיסוג ומקווים כי הדבר יקרה מוקדם מאשר מאוחר – לפני שהיא תגרום לנזק רב יותר. ההבדל הגדול בינם לבין תיאורטיקני החילון הישנים הוא בהערכתם המוסרית את הדת, שהיא, אם כבר, אף שלילית יותר, ומובילה אותם לעמוד על כך שהדת תמיד ובכל מקום חייבת להיות לא הגיונית, אלימה, ומדכאת. מנקודת מבטו של כריסטופר היצ'נס, למשל, הדת "מרעילה את הכל".

אולם גם גרסה זו של תזת החילון מתקשה לעמוד במבחן המציאות. דת יכולה להיות אלימה ומדכאת, גורם למלחמת אזרחים, טרור, וחוקים המפלים נשים ומיעוטים. אך ארבעת העשורים האחרונים הראו כי דת יכולה להיות מפלתן של דיקטטורות, ארכיטקטית של דמוקרטיה, המנחה של דיוני שלום ויוזמות פיוס, מקדמת של התפתחות כלכלית ויזמות, חלוצה במלחמתן של נשים לזכויות, ולוחמת נגד מחלות ומגנה של זכויות אדם. לא זאת בלבד שרבים מהיבטיה הפוליטיים של הדת מתחמקים מתיאור פשוט הם גם חושפים מציאות רחבה יותר של הבנה מועטת מדי של ההשפעה הפוליטית של הדת, הנובעת בחלקה מכך שהכלים והתפיסות הנפוצים במחקרה נשארים ברמה נמוכה מדי.

אומנם חוקרים, עיתונאים, מחנכים, והוגים ציבוריים הגיעו כבר להבנה שהדת חשובה, הם רק מגרדים את פני השטח בהבנת הגורמים לחשיבות זו והאם היא צפויה להביא אלימות או שלום, פילוג או אחדות, קידמה או שקיעה. אולם הבנה כזאת היא גורם מכריע בהגעה להבנת מצב הפוליטיקה העולמית העכשווית. בין אם אדם הוא יוצרה של מדיניות חוץ או איש עסקים המנהל רשת מסחר עולמית, חוקר פוליטיקה, כלכלה, או תרבות, פעיל למען קידמה או זכויות אדם, רופא הנאבק במחלה מעבר לים, תורגמן, מיסיונר, או פשוט מטייל בעולם, אין הוא יכול להרשות לעצמו להעלים עין מתקומת כוחה הפוליטי של הדת לתחיה עם אינספור גילויו השונים.

שתי תזות

האם יש בכוחן של ראיות היסטוריות עכשוויות לאשר את התזות שלנו בנוגע לתחייתה של השפעת הדת על הפוליטיקה העולמית? אם כן, מדוע תחיית הדת התרחשה בנקודה היסטורית זאת? האם תחייה זו צפויה להימשך בעתיד? אם כן, האם מדובר בהתפתחות מדאיגה או מבורכת? אם פוליטיקה דתית מתגלה בצורות שונות, מדוע קבוצות דתיות מסוימות מקדמות שלום או דמוקרטיה בזמן שאחרות פונות לנשק? ואילו תובנות מעשיות נקבל מהתשובות לשאלות הללו? אם למשל, לאלו שמייצרים מדיניות החוץ של אמריקה הייתה הבנה טובה יותר של חשיבות הדת והגורמים להתנהגות דתית, כיצד הם יתרגמו את התובנות האלה למדיניות חוץ שתיטיב להבטיח חופש, בטחון, ושגשוג לאמריקה?          

ספר זה מציע שתי תשובות לשאלות הללו בעזרת שתי תזות רחבות.

1. התזה העיקרית הראשונה של הספר היא שבערך בארבעים השנים האחרונות התרחשה עלייה דרמטית ועולמית בהשפעה הפוליטית של הדת. מאחוריה נמצא רצונם של אנשים דתיים בחופש – לא רק חופש כיחידים לעסוק ולהביע את אמונתם, אלא גם חופש לקהילותיהם להתאסף, לסגוד, להביע ולעסוק בפעילותם הדתית בציבור, ובקרה של דתות מסוימות, להמיר אחרים לדתם. הדתות שחוו תחייה הרוויחו, במקום להינזק, מאותם כוחות המהווים את מאפייניו הבולטים ביותר של העולם המודרני – דמוקרטיה, מודרניזציה בתקשורת ובטכנולוגיה, וגלובליזציה.

2. התזה העיקרית השנייה בספר מציעה הסבר לגיוון הרב בגישות הפוליטיות של פעילים דתיים: מדוע חלקם מרסק מטוסים לתוך בנינים ואילו אחרים מרסקים משטרים דיקטטורים; מדוע חלקם שואף להקים משטרים דתיים ואילו אחרים פועל להקמתם של הסכמי שלום; מדוע חלקם עוסק בטרור או מלחמת אזרחים בזמן שאחרים נשארים מחוץ לפוליטיקה.

אף על פי שישנם גורמים רבים מאחורי ההבדלים בין גישות פוליטיות אלו, אנו טוענים כי ישנם שני משתנים העולים בחשיבותם על כל האחרים. המשתנה הראשון הוא קשור לטיבה של מערכת רעיונות המוחזקת בידי קהילה דתית לגבי סמכות פוליטית וצדק, או מה שמכונה בפינו תיאולוגיה פוליטית. האם הקהילה הדתית מאמינה שאלימות עשויה להיות מוצדקת? האם מנהיגים דתיים יכולים להחזיק בסמכות פוליטית? האם מוטלת חובה על הרשויות הפוליטיות להבטיח חירות שווה גם לבני דתות אחרות? שאלות אלה ואחרות נוגעות לתיאולוגיה פוליטית.       

המשתנה השני הוא עצמאותן ההדדית של הסמכות הדתית והסמכות הפוליטית. במדינות ליברליות, למשל, הממשלה והדת נהנות מהפרדה משמעותית בין תחומי הסמכות שלהן. אולם ישנו שוני גם בין הדמוקרטיות. למשל, רוב מדינות סקנדינביה, יחד עם אנגליה, הקימו כנסיות, בזמן שרוב הדמוקרטיות האחרות לא עושות כן. במדינות אחרות, כמו איראן וסרי לנקה, סמכות המדינה לכודה בתוך סמכותה של הדת השולטת, בזמן שמיעוטים דתיים סובלים מדרגות שונות של אפליה. ובסוג אחר של מדינות כדוגמת קובה ומצרים, הממשלה אוחזת בצבת של ברזל את כל הקהילות הדתיות. אנו טוענים כי בכוחן של מערכת היחסים שבין הפעיל הדתי לממשל, יחד עם התיאולוגיה הפוליטית שלו, להסביר רבות על הגישה הפוליטית שהוא יבחר.

תחייתה הפוליטית של הדת

התזה הראשונה שלנו, הנוגעת לתחייתה של הדת לאורך ארבעת העשורים האחרונים, מבדילה את נקודת המבט שלנו משל אסכולות מחשבה עיקריות אחרות. כפי שניתן לראות בבירור, יש לנו התנגדות לתזת החילון – אולם לא מוחלטת כפי שנראה ממבט ראשון. תזת החילון הייתה תקפה במשך תקופה היסטורית ארוכה: השפעתה של הדת על הפוליטיקה הייתה בנסיגה עולמית מסמכותה ועליונותה הקודמות. בזמן התקופה המכונה במערב ימי הביניים, ברוב חלקי העולם סמכויות הדת החזיקו בכוח השפעה רציני על המלך, הקיסר, והחוקים בממלכתן, אולם לפעמים הדבר היה כרוך במאבקים קשים. אחרי כן, מהמאה ה-17 עד לאמצעה של המאה ה-20, התפתחו להן צורות ממשל עוינות יותר ויותר לדת, תחילה באנגליה ולאחר מכן בשאר העולם בזכות הקולוניזציה. בהגיע שנות השישים של המאה ה-19 הישגיו של החילון הפוליטי בחלק כה גדול של העולם היו כה מרשימים, שלחוקרים כמו ברגר והיסטוריונים אחרים של אותו דור כמו מגזין הטיימס, היו סיבות טובות לחשוב שמגמה עולמית זו תתמיד. או אז התרחש שינוי בעולם שמעטים יכלו לחזות וגרם לפקפוק בתזת החילון שהלך וגדל.

הואיל ואנו חולקים על תזת החילון, יש לנו גם התנגדות לעמדה הנגדית, והיא שאחיזתה של הדת בהשפעתה הפוליטית הייתה יציבה. אם חילון הוא "התהליך בו מרחבים של החברה והתרבות מופרדים משליטתם של מוסדות דתיים וסמליהם", כפי שהגדיר ברגר, אזי למשך זמן רב זו באמת הייתה המציאות במדינות רבות ולא רק פנטזיה אתאיסטית או אשליה של אותם אלה שלא ראו סביבם את הדת. כלומר, זאת אומרת שלהשפעת הדת על הפוליטיקה יש היסטוריה: שלוש מאות שנה של שקיעה, ולאחר מכן תחייה.

תזה שאפתנית שכזאת מחייבת הבחנות מדויקות והוכחות מוצקות, אותן מספק פרק שלוש בעזרת תיאור היסטורי קצר של מערכת היחסים שבין הדת לפוליטיקה. כאן, טיעוננו יומחש בעזרת דוגמא. היא כוללת תחייה דתית דרמטית במקום בו לתקופה אחת, לפחות מבחינתם של זרים, נראה היה כי החילון שולט ביד רמה: איראן במאה ה-20.

המקרה של איראן

במשך כמה עשורים, ארצות הברית לא הייתה יכולה לבקשה בן ברית טוב יותר באיראן מאשר שאה רזה פחלבי. במסגרת המלחמה הקרה, חבר החולק גבול עם ברית המועצות, בייחוד אחד עשיר בנפט, היה יקר מפז. בשנת 1953, סוכנות הביון המרכזית (CIA) הציבה את השאה בראש המדינה על ידי ארגון הדחתו של הלאומן, תומך הסוציאליזם, אך נבחר בצורה דמוקרטית ראש הממשלה מוחמד מוסדאק. עד שהודח בעצמו רבע מאה מאוחר יותר, השאה היה בעל נאמנות ברזל לארצות הברית.

השאה שימש גם לדוגמא מהלכת של תזת החילון. בדומה למלכים בעולם המוסלמי הערבי ממערב, השאה בנה את שלטונו על גבי רעיונות הלאומיות והקדמה החברתית והטכנולוגית. בעזרת הרווחים ממכירת הנפט, איראן תהפוך מארץ נחשלת של שבטים וכפרים לאומה של ערים ואזרחים. נשים יזכו לשוויון ולהזדמנויות; כולם יזכו לחיים ברמה גבוהה מבעבר. 

ומה לגבי הזרם המוסלמי השיעי של איראן? משטרו של השאה סבל אותו כל עוד הוא הוגבל לבית ולמסגד. לפני שלטונו, הדת לא התארגנה בצורה פוליטית, בטח שלא מאז הפכה איראן למונרכיה חוקתית בשנת 1906. מוסדאק, למשל, נבחר לראשות הממשלה על בסיס לאומי. בדומה למלכים ערביים, השאה חבר לאנשי דת שתמכו בחזון הלאומי, תוך איום וכליאה של אנשי דת מסורתיים ושמרנים יותר שתמכו בישות פוליטית שהאסלם הוא נר לרגלה. נכון, גישתו של השאה לא עלתה בקנה אחד עם האידיאלים האמריקאיים של זכויות אדם ודמוקרטיה, בייחוד חופש דת, אולם ארצות הברית יכלה להרשות זאת הואיל והשאה היה תומך נלהב של האינטרסים האמריקאיים – או כך לפחות היתה אמונתם המתמדת של האסטרטגים האמריקאים הגדולים.

מה שהתרחש בשנים 1978 ו-1979 היה סדרת אירועים שהפתיעה לחלוטין את משרד החוץ האמריקאי. לאחר שנה של הפגנות משמעותיות של מתנגדי משטרו, השאה נמלט לגלות באמצעו של ינואר 1979. שבועיים לאחר מכן, איש הדת השיעי אייתוללה רוח-אללה ח'ומייני שב מגלותו בצרפת והתקבל בהתלהבות אדירה בידי מיליוני איראנים. באחד באפריל של אותה השנה, האיראנים הצביעו להפוך את מדינתם לרפובליקה תיאוקרטית איסלאמית עם ח'ומייני כמנהיגה העליון. בהגיע חודש נובמבר סטודנטים איראנים לקחו בני ערובה בשגרירות האמריקאית והחזיקו בהם במשך 444 ימים. איראן התיאוקרטית הפכה לאויבת מושבעת של ארצות הברית.

מדוע מתכנני מדיניות החוץ האמריקאים כשלו בחזייתם של אירועים אלו? משום שלא חשבו שיש לדת חשיבות בפוליטיקה העולמית. ג'יימס ביל, חוקר של איראן, מספר את סיפורו של ארנסט אוניי, מנתח מידע ב CIA שהציע לממונים עליו לחקור מנהיגים דתיים באיראן. התגובה הייתה:

הפקידים האחראים עליו הטילו וטו על הרעיון, ופטרוהו כ"סוציולוגיה". האווירה בסביבת העבודה הייתה כזאת שלעיתים הוא כונה בהתנשאות בידי אחרים בממשל כ"מולה ארני". רק לאחר המהפכה ויציאתו לגמלאות הוא יכול היה לבצע את מחקרו על כוחה של הדת באיראן. הוא ביצע אותו בשביל הסוכנות בתור קבלן – לאחר שכוחה של הדת הורגש לא רק באיראן אלא גם בארצות הברית.

האסלאם לא איבד מכוחו ומהרלוונטיות שלו. בעימותים העזים בין השמרנים לרפורמים בעקבות הבחירות לנשיאות איראן ב-12/6/2009, שני הצדדים תבעו לעצמם בעוז ובכנות את האסלאם כאדרת להתכסות בה. "בקרב על השליטה ברחוב האיראני", כך דיווח ניל מקפרקוור, אחד מכתביו של הניו-יורק טיימס, "גם הממשלה וגם האופוזיציה משתמשות במשלים וסמלים דתיים בשביל להציג עצמן בתור קבוצה שמטרתה להביא להגשמת האידיאל של המדינה האסלמית הצודקת". לדוגמא, מיר חוסיין מוסאווי, מנהיג האופוזיציה, "דרש צדק מהסוג שמובטח בקוראן והטיף לתומכיו שעליהם לעלות לגגותיהם בלילה ולזעוק 'אללה אכבר' – 'אלוהים גדול'". רטוריקה זו לא הגיעה ממקום של פופוליזם זול. במקום זאת, האסלאם נשאר במעמדו כנקודת משען יסודית לשם קבלת לגיטימיות באיראן. "אם השמרנים או הרפורמים יצליחו להישען על ערכי האסלם בצורה שתתקבל על רוב האזרחים, הם ינצחו", לפי מושן קרדיבר, חוקר איראני של לימודי האסלם. בהקשר הנוכחי, איש לא תוהה האם איראן תהיה מדינה דתית כפי שהיה במהפכה של שנת 1979, אלא איזה סוג. איראן אינה מיוחדת. הדת גועשת עם כוח פוליטי חדש לא רק באיראן אלא גם מסביב לעולם.

מאפייני התחייה           

ישנם מספר מוטיבים המאפיינים תחייה זו. ראשית, בכל מקום בו היא התרחשה היא כללה התפתחות של דתיים וקהילותיהם מהתמסרות פרטית, מוגבלת בתוך המשפחה, קהילה, ומקום הפולחן, לעיסוק פומבי, מאופיין בידי מאמצים פעילים להשפיע על חוקות, חוקים, ומדיניות. קהילות דתיות חדלו מדחיית הפוליטיקה בתור עיסוק גשמי ובמקום החלו לראות בעיסוק הפוליטי קריאה רוחנית.   במקרים מסוימים, בכוונם את אמונתם החוצה, המאמינים שבו לצורות פעילות שלזמן מה שקעו או נשכחו. באחרים, הם המציאו בהצלחה מסורות חדשות ועסקנות פוליטית בהשראה דתית. קהילות דתיות רבות שינו את האסטרטגיה שלהן לשינוי התנהלות תרבותית – הנוגעת לעניינים כמו המשפחה והעיסוק הדתי הפרטי – לאחת של שינוי חוקים, מדיניות, ואף משטרים.

שנית, אחד הגורמים המרכזיים לתחיית הדת היה המשבר שחוו אידאולוגיות חילוניות. גורם חשוב למהפכה הדתית באיראן הוא המדיניות הכלכלית ההרסנית של השאה, שבשנות השבעים של המאה העשרים הביאה על איראן אינפלציה ומחסור. בחלק נרחב של אסיה ואפריקה, אותה התרגשות לאומית שהניעה את תנועות העצמאות מעול הקולוניאליזם בשנות הארבעים והחמישים ולתוך שנות השישים של המאה העשרים, היא שהובילה לקיפאון בשנות השישים המאוחרות והשבעים שלה כאשר אבות מייסדים התפתחו לדיקטטורים מושחתים ומדינות טריות הידרדרו למלחמת אזרחים ועוני מתמיד. קחו לדוגמא את אלג'יר, שם אותה חזית שחרור לאומית שלחמה בגבורה נגד צרפת למען עצמאותה בשנות החמישים והשישים המוקדמות, בשנות השבעים של המאה העשרים הפכה את המדינה לדיקטטורה של מפלגה אחת – סוציאליסטית, חילונית, וקפואה – והחלה את תהליך היווצרותה של החזית הישועה האסלמית הקיצונית. גם מדינות קומוניסטיות לא הצליחו לספק את הסחורה, ממש באופן מילולי, והפכו את התפארותו נגד המערב של ראש הממשלה ניקיטה חרושצ'וב בשנת 1956 ש"אנחנו נקבור אתכם" לריקנית יותר ויותר. אף על פי שבשנות השישים של המאה העשרים לחוקרים במערב היה נראה כי אין דבר מלבד אידיאולוגיות חילוניות, אוכלוסיות שלמות ברחבי העולם החלו לחפש מקורות אחרים לתפיסת עולמם ופנו למקורות שהיו להם מאז ומעולם.

המוטיב השלישי של התחייה הדתית הוא מסען של קהילות דתיות לחופש משליטת המדינה. באמצע המאה העשרים, צורות קשות ואף אכזריות של שליטה ממשלתית היו חדשות לבקרים, בין אם התבטאו בצורת משטרים המתנגדים למוסדות דתיים באירופה ומקסיקו, הדיקטטורה החילונית של כמאל אטאטורק בטורקיה ומונרכיות ערביות, או משטרים שרצו להכחיד דתות שלמות כמו הממשל הנאצי בגרמניה או הממשל הקומוניסטי בברית המועצות, רומניה, בולגריה, וסין. מכאן שהחופש הפך למטרתם הנכספת של חומייני ותומכיו, תנועות מוסלמיות החיות תחת דיקטטורות לאומניות בעולם הערבי כמו גם בטורקיה ואינדונזיה, תנועות קתוליות ופרוטסטנטיות הנאבקות במשטרים קומוניסטים ודיקטטורות ימניות וצבאיות גם יחד, ושל תנועות מגוונות כמו בודהיזם טיבטי, בודהיזם בורמזי, ובהאיים איראנים. אין זה אומר כמובן, שלאחר שתנועות אלה ניצחו הן תמיד העדיפו ליצור משטרים חופשיים וכבדו מיעוטים דתיים אחרים, כפי שמוכיח המקרה האיראני. אולם כן אפשר לראות שאחד מהיבטיה המרכזיים של תחיית הדת היה מסען של קהילות דתיות להשתחרר מעולן של צורות חילוניות של שלטון. במרדפן אחר חופש והשפעה פוליטית, בכל הצורות, קהילות דתיות הרוויחו משימוש בכוחות מודרניים כמו דמוקרטיה, גלובליזציה, וקידמה טכנולוגית – זהו המוטיב הרביעי של התחייה. כמובן שתנועות דתיות אלו לא תמיד דמוקרטיות בהשקפתן שלהן. אולם ככלל, מערכות פוליטיות המתאפיינות בחופש ביטוי ותחרות על הכוח לא היוו אתגר רציני במרדפן של הקהילות הדתיות. מפלגת העם ההודי, לדוגמא, השתמשה במרכיביה של המערכת הדמוקרטית של הודו, חופש הביטוי ותחרות אלקטורלית, בכישרון רב. גם דמוקרטיות בגוונים אחרים כמו אינדונזיה, ניגריה, פולין, וארצות הברית אפשרו את כניסתה של הדת לפוליטיקה. תנועות דתיות משתמשות בטכנולוגיה, תקשורת, ותחבורה מודרנית כבשלהן. בשנת 2004 מפלגת העם ההודית שילבה יכולות טכנולוגיות גבוהות – כמו שליחת מסרונים – במערכות הבחירות שלה, וקבעה בכך תקדים להתמודדויות הבאות. ופי שצוין לפני כן, אל קאעידה משתמשת בטלפונים ומחשבים במבצעיה.

בתורן, תקשורת ותחבורה מודרנית הניעו את אחד מממדיה המדהימים ביותר של התחייה – התפתחותן של הקהילות הדתיות לשחקנים פוליטיים בינלאומיים. ארגון האחים המוסלמים מתפרש על מספר מדינות ומפיץ את רעיונותיו לכל העולם. לאומנים הינדואיסטיים בהודו נתמכים בידי הינדואיסטיים אדוקים לא פחות בארצות הברית. כנסיות קתוליות לאומיות ברחבי העולם נתמכו בידי הוותיקן – אומנם ברמות שונות – במאבקן נגד דיקטטורות. לא זאת בלבד שקהילות דתיות פרצו את גבולות הפרטי והמקומי, גבולה של המדינה הריבונית נפרץ גם כן.       

בין אם הן מברכות על כך או לא, תקומתה של הדת מכריחה ממשלות להתמודד עם הדת בצורה שלא נראתה כבר ארבעים, חמישים, ואף שישים שנה. לאחר עשורים בהם מנעה מתנועה אסלמית פוליטית מלזכות בכוח פוליטי בעזרת צבאה ובתי המשפט שלה, הממשלה הטורקית, החילונית למהדרין, אפשרה לבסוף למפלגה אסלמית למשול, והיא עושה כך מאז שנת 2002. הימים בהם הדת דוכאה באכזריות תחת שלטונו של הדיקטטור מאו והמהפכה התרבותית של שנות השישים של המאה העשרים נראים כלקוחים מעולם אחר, כיום ממשלת סין מקבלת את מקומה של הדת בחברה הסינית ולפעמים אף מברכת על תרומתה, גם אם בצורה ניסיונית ורחוקה מלאפשר חופש פעולה מלא. כפי שתיעד קים קוונג צ'אן, חוקר של התרבות הסינית, במספר מחוזות בהן השתוללה התמכרות לאופיום ראש המחוז פנה אל הגורם היחיד שהוא יכול היה למצוא שהפגין יכולת להתגבר עליה – הכנסייה הנוצרית. (צ'אן מציין כי על אף הסתייגותם, נציגים קומוניסטיים החליטו שהנשק הטוב ביותר נגד התמכרות לאופיום הוא בדיוק הדבר שקארל מרקס גינה בריש גליה כ"אופיום להמונים"). בארצות הברית, עליית הדת למגרש הפוליטי אילצה את המתמודדים לנשיאות לדבר בשפתה של הדת, גם אם אין הם משתייכים למפלגה הרפובליקנית בה רואה הימין הדתי את ביתו. זהו שיעור שהמתמודדים הדמוקרטיים ביל קלינטון וברק אובמה למדו היטב ואילו הווארד דין וג'ון קרי לא השכילו להפנים. עם כל זאת, הסקרים מצביעים על "פער דתי" מתמיד בין שתי המפלגות: ישנם יותר אמריקאים המאמינים כי המפלגה הרפובליקנית מכבדת את אמונתם וערכיהם יותר מהמפלגה הדמוקרטית, ורובם הגורף של הפרוטסטנטיים האוונגליסטים הלבנים – קרוב ל-70% – הצביעו למועמד הרפובליקני לנשיאות ג'ון מקיין בבחירות של שנת 2008.          

אנו מאמינים כי התחיה הדתית כאן כדי להישאר. זאת משום שבאופן כללי התנאים שעודדו אותה נשארו כשהיו. אי אפשר להבחין בנסיגה גלובלית של הדת אל המרחב הפרטי. עכשיו כבימי הזוהר שלהן, קהילות דתיות רוצות להביע ולקיים את דתן ולהשפיע על החברה מסביבן. התנאים שעודדו את התחייה – גלובליזציה, דמוקרטיזציה, ומודרניזציה – מתמידים ובמקומות רבים אף מתחזקים. כמובן שהאפשרות שההסבר שלנו למאורעות ההיסטוריה העולמית יכשל במבחן המציאות בעשור הבא תמיד שרירה וקיימת, כפי שעלה בגורלה של תזת החילון. אולם אין לכך כל סימן באופק.

הסבר לגיוון הרב בגישות הפוליטיות הדתיות

מטרתנו היא לא רק להראות שהדת משמעותית אלא גם באיזה אופן היא משמעותית. התזה השנייה שלנו היא שבכוחם של התאולוגיה הפוליטית של פעיל דתי והיחס שלו לסמכות פוליטית לשפוך אור על הסיבות לכך שפעילותו הפוליטית נראית כמו שהיא – אלימה או שוחרת שלום, דמוקרטית או דיקטטורית וכו'. בפרק שתיים, נסביר בהרחבה את שני המושגים הללו ונרד לעומקם.

תיאולוגיה פוליטית עוסקת בדרך בה פעילים דתיים חושבים ומפיצים את רעיונותיהם. ישנה משמעות רבה לדוקטרינה הדתית, האם היא קוראת להקמת משטר המבוסס על זכויות אדם וחופש דת, משטר התומך בלהט בכניסת הדת לכל תחומי החיים, חקיקת חוקים המכבדים דתות אחרות, וגינוי של השימוש בכוח. למרות שלחלק מהאנשים ברור כשמש שלרעיונות יש משמעות וחשיבות. בתכיפות מעוררת השתאות, החוקרים והתקשורת מתייחסים למוטיבציות ורעיונות דתיים כלא יותר מתוצר לוואי של כוח "השורר מתחת לפני השטח" הנתפס כיסודי ומושך יותר בין אם זה קשיים כלכלים, תאוות בצע פרטית, מחסור בהזדמנויות להתפתחות, טינה לקולוניאליזם, או תגובת נגד לגלובליזציה.

ישנם חוקרים של המהפכה האיראנית, למשל, שרואים בה תוצאה של צמיחת מעמד הביניים. אולם בפועל היא גם מהפכה תיאולוגית, הנובעת בחלקה ממוטיבציות ורעיונות דתיים. אחד הגורמים החשובים בהתפתחות המוטיבציה שהניעה את השיעים לתפוס את השלטון הוא הפירוש-מחדש התיאולוגי לתפקידו של אימאם חוסיין, נכדו של מחומד בן המאה השביעית, מקורבן לקדוש מעונה. פירוש מחודש זה רמז שעל השיעים לחדול מלהיות קורבנות סבילים. כעת, מבלי לסתור את אמונתם, הם יכלו לגדוש את רחובות טהרן ולדרוש ולשלוט במשטר חדש, וכך הם באמת עשו בשנים 1978 ו-1979.     

הגורם האחר בעל השפעה מרכזית על הפעילות הפוליטית של קהילות דתיות הוא סוג ודרגת העצמאות לה זכו מהרשות הפוליטית. למשל, היחס המדכא לו זכה האסלאם השיעי תחת השאה היה גורם מכריע באימוצן של מחאה, אלימות והפיכה כטקטיקות בידי השיעים. למרות העיסוק בהיסטוריה חלופית הוא עניין תיאורטי גרידא, ניתן לשער כי שיעים אדוקים יבחרו בשיטות שלוות יותר בסביבה המעודדת תקשורת פתוחה ופוליטיקה חופשית.

יחדיו, תיאולוגיה פוליטית ועצמאות מסבירות לא מעט, כפי שנראה בפרקים ארבע עד שבע. כל פורק בוחן פעילות פוליטית אחרת שהדת משתמשת בה. בפרק ארבע נתבונן בתמיכתם של דתיים בדמוקרטיה. בפרק חמש נתבונן בטרור דתי. פרק שש מתמקד בתפקיד הדת במלחמת אזרחים. פרק שבע בוחן את השפעתם של מנהיגים דתיים על הסכמי שלום ועל מאמצים פוליטיים לתקן את עוולות העבר של מלחמות ודיקטטורות. בכל פרק, תחילה נראה כיצד סוג הפעילות הזה ממחיש את טענתנו בדבר התחייה הדתית – שפעילים דתיים הפכו להרבה יותר מעורים ומעורבים בפוליטיקה. לאחר מכן, כל פרק משתמש בתיאולוגיה פוליטית ועצמאות בשביל להסביר מדוע פעילים דתיים מסוימים עוסקים בפעילות פוליטית זו ואחרים לא.      

לדוגמא, פרק ארבע עוסק בדמוקרטיזציה הגלובלית – תנועה בה 78 מדינות התקדמו או הפכו לדמוקרטיות בין השנים 1972-2009 – ושואל מדוע בעת שהיו פעילים דתיים שהשתתפו באופן פעיל, אחרים נשארו על הגדר או אפילו תמכו בדיקטטורות? הכנסייה הקתולית בפולין, ברזיל, ובפיליפינים ותנועות אסלאמיות באינדונזיה, למשל, היו לגיבורות במאבק של מדינתן לחירות, בזמן שתרומתן החיובית של הכנסייה הקתולית בארגנטינה וההיררכיה הפרוטסטנטית במזרח גרמניה למעבר של מדינתן לדמוקרטיה הייתה זעומה. אנו טוענים כי אותם פעילים דתיים שתמכו בדמוקרטיה בהתלהבות הרבה ביותר הם אלו ש-גם תחת דיקטטורות – זכו להילה של עצמאות וגם אימצו תיאולוגיה פוליטית עם העדפה ליסודות הבסיסים של הדמוקרטיה המודרנית חכמו חופש דת, הפרדה של דת ומדינה, ושלטון העם.        

מערכת היחסים בין הדת לאלימות היא אולי ההיבט הדתי-פוליטי הזוכה לתשומת הלב הרבה ביותר אולם הוא גם מהמעורפלים ביותר. בפרקים חמש ושש, אנו חוקרים את הקשר של דת לטרור ולמלחמות אזרחים, בהתאמה. הנתונים חושפים שמניעים דתיים נמצאים בבסיסם של טרור ומלחמות אזרחים בצורה רחבה בהרבה מבעבר ולפני ארבעה עשורים החלה עליה בכמות האלימות הדתית. התיאולוגיה הפוליטית של הפעילים משפיעה כמו גם העצמאות לה זכו פעילים אלו. האם אלימות ורצח הם דרך ראויה לפעילות פוליטית, בפרט במדינות שדיכאו את הדת ופעיליה? מה היא רמת הדיכוי של פעילים דתיים? דתיים הנוקטים באלימות משיבים על שאלות אלה במולדתם אולם תחת השפעתם של תהליכים עולמיים. כאשר הופיע הטרור הדתי המודרני, הוא היה קשור בחלקו למהפכה האיראנית של שנת 1979 – מהפיכה פוליטית, אך גם תיאולוגית. כיום, הרוב הגדול של מעשי טרור, בייחוד פיגועי התאבדות, נושאים מימד דתי. בדומה לכך, בשנות השבעים של המאה העשרים אחוז מלחמות האזרחים בעלות גוון דתי עלה בחדות רבה. מדוע? בגלל התחייה הדתית העולמית ומפני שמשטרי המדינות כשלו במילוי הבטחותיהם החילוניות של שוויון ופיתוח. הדת ופעיליה הציעו חלופה אמתית לסמכות מדינית שקרנה יורדת. חלק מקריאות התגר הללו הניבו מהפיכות לא אלימות כפי שהיה בפולין, אך בפינות אחרות של העולם, טרור ומלחמות אזרחים בקנה מידה מלא נתפסו כאמצעי היחיד שיצליח לאתגר את הממשל ולחולל שינוי מהותי, כפי שהיה באפגניסטן, אלג'יריה, רוסיה, וטג'יקיסטן, והדוגמאות עוד רבות.

הסיבות לכך שהיו פעילים דתיים שהביאו מלחמות אזרחים לסוף שליו או שהשפיעו על החלטת מדינותיהם לקיים משפטים או להקים ועדות של אמת ופיוס כדרך ההתמודדות עם עוולות העבר הן הנושא של פרק שבע. באופן כללי, הפעילים הדתיים המוצלחים ביותר בהבאת שלום וצדק הם אלו ששמרו על עצמאות בריאה בזמן המלחמה או שלטונה של הדיקטטורה, הם חמקו מלהיות מדוכאים כליל לצד הימנעות מקשרים חמים מדי לשלטון או לפלג הפורש. בדרך כלל הם אימצו תיאולוגיה פוליטית המדגישה זכויות האדם, התנגדות לאלימות, ובמקרים של הסכמי שלום גם צדק חברתי ותיאולוגיה פוליטית של פיוס במקרה של התמודדות עם עוולות העבר.

פרק שמונה חותם את הספר בהצגתם של עשרה "חוקים" ישימים פרי ניתוחנו, בייחוד בהתנהלותה של מדיניות החוץ האמריקאית. אנו ממליצים על השימוש בהם בזהירות, מפני שהבחנו כי על תקופה של כמה מאות שנים המכילות עשרות מקרים חל הכלל הידוע: "לכל כלל יש יוצא מן הכלל". באופן כללי, ארצות הברית (וממשלות מערביות אחרות) יחוו הצלחה רבה יותר בהגשמת מטרותיהן, הפחתת הטרור והפצת הדמוקרטיה, ככל שיפנימו את המסר הבא: הסבירות שקהילות דתיות יתמכו בדמוקרטיה, שלום, וחופש דת עולה, והסבירות שיפנו לאמצעים אלימים ויקימו דיקטטורות יורדת, כאשר ממשלות נותנות להן את החופש לפולחן, עיסוק, וביטוי חופשי של אמונתם ובמקביל הקהילות הדתיות מוותרות על דרישתן למשרדים או עמדות הקובעות את מדיניותה של הממשלה.  

המקרה של איראן ממחיש היטב שאחד הגורמים ההיסטוריים המשמעותיים ביותר ליצירתן של תנועות פוליטיות אלימות ומדכאות בעולם המוסלמי במחצית השנייה של המאה העשרים הוא דיכויו של האסלם בידי משטרים חילוניים באמצע המאה העשרים. התוצאה הייתה טרור והקמתם של משטרים דתיים. אולם לא בכל מקום. היכן שלקהילות מוסלמיות הייתה מידה של עצמאות והן היו פתוחות לערכים דמוקרטים, הן היו לכוח רב השפעה שתמך בשלום ובדמוקרטיזציה: בנגלדש, אינדונזיה, מלזיה, מאלי, סנגל, וטורקיה, ומדינות אחרות הן דוגמא לתבנית חלופית זאת. ודבר זה נכון גם לגבי דתות אחרות. קרוב לוודאי כי ארצות הברית ומדינות מערביות אחרות ינחלו הצלחה רבה יותר בישום מדיניות החוץ שלהן אם יעודדו משטרים המתייחסים לדת לא כאל אסירה או כאל חצרנית אלא כאל אזרחית מכובדת, ויתמכו בקהילות דתיות החפצות במשטר מסוג זה. אולם לשם כך, תחילה יהיה על מעצבי מדיניות החוץ של ארצות הברית לראות בדת יותר מאשר "סוציולוגיה" ותו לא.    

לאורכו של פרק זה, טענו מספר טענות כבדות משקל לגבי הדת, טענות אשר נרחיב ונרד לעומקן לאורך הספר. לשם כך השתמשנו במושגים ומונחים אשר נראים כברורים בפרק המבוא, אך במבחן המציאות פשטותם מתבררת כמטעה. ככל שמתבוננים בהם מקרוב יותר, כך מתגלית מורכבותם. אפילו את המושג דת אין זה פשוט לכלוא בתוך הגדרה. גם המושגים פעיל דתי, פעיל פוליטי (ביחס לדת), תיאולוגיה פוליטית, ועצמאותן של הרשות הדתית והרשות הפוליטית טעונים הסבר. על פרק שתים מוטלת האחריות להפוך את המושגים הללו – אבני הבניין של מחקרנו – לנהירים וצלולים.

///

© כל הזכויות שמורות להוצאת W. W. Norton & Company. הזכויות על התרגום לעברית שמורות למרכז קדם.

המולדת ההלכתית ואזרחיה השונים

במסגרת הדיונים העוסקים ב'דיבור דתי' וב'שפה דתית' נהוג להקצות ל'שיח ההלכתי' מקום של כבוד; אך הגדרה זו היא מתעתעת. מתלוות

(מתוך מחרוזת שירי אלוהים)

ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת.

בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת

בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב

לשמוע קולות

כחלק מהתגבשות תפיסת הסובייקט המודרני, נדחקה התופעה התרבותית של 'שמיעת קולות' לפינת החברה, וצוירה כתופעה 'הזויה', מאיימת ושלילית ביותר. בכך

אני הציתי אש בציון

השתיקה, באשר לזוועה כמו באשר לנשגב, היא עדיפה. נדמה כי מה שעומד לפתחנו הוא זה וגם זה יחד. ראוי היה

כלכלה חדשה של הטרנסצנדנטי

בהרצאה זו שלפנינו בוחן פרופ' שמואל טריגנו את מעמדו החדש של הממד הטרנצנדנטי בסדר הפוליטי באירופה, את הצורך ב'מקודש חילוני'