הסדק שבאגרוף הקמוץ

הרב כהנא, כהניזם עכשווי ואשליית הכוח ללא גבולות

הרב מאיר כהנא היה אדם שעיצב באופן משמעותי את החברה הישראלית, מתוך עמדת השוליים שלו. גם בימינו דמותו איננה נהנית מקונצנזוס, אך נראה שלא מעט מן העמדות שייצג עשו את דרכן מהשוליים אל המרכז.[1] בראש ובראשונה כוונתי לעמדתו בדבר נחיצות גירוש הפלסטינים מארץ-הקודש, אשר הופכת בשנים האחרונות לנפוצה ומקובלת יותר בשיח הישראלי, מתוך מחשבה ש"אין ברירה": חלק משתעשעים במחשבה, חלק מחויבים לה, חלק מנסים להגשימה בפועל באמצעות הפעלה יום-יומית של אלימות הולכת וגוברת, פגיעה ברכוש, השתלטות על קרקעות והטלת פחד כלפי אוכלוסייה פלסטינית ביהודה ושומרון, אשר לשיטתם אמורים להוביל לדחיקתם משטחי ארץ-ישראל. רעיונות ופרקטיקות אלה יצאו מזמן מגבולותיהם של חוגי הרב כהנא ותנועתו, אומצו ועובדו על ידי קבוצות אחרות, בציונות הדתית ומחוצה לה, לרבות כאלה שאינן מזדהות ישירות עם תנועת 'כך', או עם חזונו הכולל של הרב כהנא עבור מדינת ישראל.

אבקש לדון בדברים הבאים ברב כהנא ובמורשתו מתוך הפרספקטיבה של השלכותיה על המציאות הישראלית הקשה בהווה, כלומר מתוך דיון בהלכי-מחשבה כהניסטיים שמאומצים על ידי חלק מהציבור. הדיון יתחיל בשורשי תורתו של כהנא עצמו, ובהמשך יתמקד בכהניזם כצורת מחשבה, העומדת להבנתי על התפישה שלפיה הפעלת כוח נחושה ובלתי-מרוסנת היא הדרך היחידה להשיג הכרעה סופית ומוחלטת של המציאות הכאובה שבה אנו נתונים. על פי תפיסה זו, כל מגבלה – מוסרית, חוקית או מדינית – המוטלת על הפעלת הכוח אינה אילוץ של ממש, אלא סימן לחולשה ולניכור-עצמי שיש להתגבר עליהם, וכל כישלון להשיג את ההכרעה המיוחלת אינו נקרא כהפרכת הדרך, אלא כהוכחה לכך שטרם הופעל כוח במידה מספקת.

צורת חשיבה זו, כפי שאבקש להראות, לוקה במידה רבה של הונאה עצמית. שימוש במונח פסיכולוגי זה אין כוונתו לשמש כתזה אודות מסתרי נפשו של הרב כהנא או מי מתומכיו, אלא להצביע על כשל פנימי בצורת החשיבה הכהניסטית, אשר הופך אותה לנעולה בתוך עצמה ויוצר סחרור מתמיד של התבצרות הולכת ומתמדת מפני התבוננות בפני המציאות. הכהניזם, לדעתי, איננו מבוסס רק על כשל מוסרי עמוק, אלא גם על אשליה מסוכנת.

למעשה, אני לא מניח הפרדה חמורה בין שיקולים מוסריים לשיקולים ריאליסטיים. לעתים קרובות, ובמיוחד באופן בו אני רואה את הסיטואציה הנוכחית, מה שנכון לעשות הוא גם מה שנבון לעשות ולהיפך. מבלי להיכנס לעובי הקורה, בהשראת אריסטו, אני סבור שהתבוננות צלולה (או עכורה) בעובדות תלויה גם בהבנה מסוימת של הטוב, ובאופי המאומן לראות ולפעול לאורו נוכח נסיבות משתנות. לפיכך, כשם שבירור מוסרי נדרש גם לדיון בעובי הקורה בכל הנוגע למציאות ולעובדות, כך גם דיון ריאליסטי איננו יכול להימנע מהנחות-יסוד מוסריות, ולפיכך מדיון בראוי ובצודק. זו הסיבה שהביקורת שלי על הכהניזם נעה במהלך המאמר בין הרובד הערכי לרובד העובדתי, מבלי להניח ביניהם גבול נוקשה: הכשל המוסרי שבו והכשל שבראייתו את המציאות אינם, להבנתי, שני דברים נפרדים.[2]

א.

הרב כהנא היה חולם גדול. בעל חזון. למעשה, הוא העניק לחברה הישראלית את אחת הפנטזיות הגדולות ביותר שלה – פנטזיית הכוח המוחלט. אולי נכון יותר יהיה לומר שהוא העז לקחת עד הקצה, בלי להסס, פנטזיה שכבר הייתה קיימת, ולנסות להפוך אותה לתוכנית עבודה. הפנטזיה הזו היא אודות האפשרות לעצב את המציאות באופן מוחלט באמצעות כוח. הוא לא נרתע מלחשוב עד הסוף את הסיטואציה הסבוכה בה אנחנו נתונים, לא עיגל פינות, ביקש לגעת ביסודם של דברים. לטענתו, הוא הישיר מבט למה שרוב הישראלים מעדיפים שלא לראות: אין פתרון בדרכי שלום לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הפתרון האפשרי היחיד הינו גירוש כפוי של האוכלוסייה הערבית משטחי ארץ-ישראל.[3] הרב כהנא פעל והציג את עצמו כמנפץ אשליות ומיתוסים וביקש להוביל את החברה הישראלית להכיר בעובדות-הקיום הקשות שלה, ולא להירתע מהסקת-המסקנות. "כהנא צדק", הסיסמה המזוהה עם תומכיו, מבוססת על אתוס זה – רק כהנא ותומכיו מעזים להישיר מבט למציאות שכולם מסתירים מעצמם.

אולם, הרב כהנא לא מציע רק פתרון פרגמטי, או קריאה להגנה-עצמית בלתי מהוססת שנדרשת בלית ברירה לאכזריות, אלא גם תורת-גאולה – גאולה עצמית, לאומית ודתית. עמדתו בדבר ההכרח שבגירוש הייתה מלווה גם באתוס של חזרה לעצמיות ולשורשיות יהודית, המתנערת ממטעני-העודף המעוותים שספחה הזהות היהודית מן המוסר האוניברסלי-המערבי, "כי לצערנו, ושוב בגין הגלות הנוראה שהיכתה אותנו בסנוורים של התרבות הזרה, נשתבשו ונתעוותו ונסתלפו מדות ה'… עד שהענין של מלחמה ונקמה בגוים וקידוש שמו על ידי נצחון יהודי ירד בכלל מן הפרק… אך לפי הרעיון היהודי המקורי… כן ניתנו לנו הלכות מלחמה ונקמה, שהן הלכה למעשה בימינו אלה."[4] במילים אחרות, חלקים שלמים מההלכה "נמחקו" בשל השפעת התרבות הליברלית-מערבית.[5] בנוסף, הרב כהנא ראה בהפעלת הכוח ובנקמה שיבה לקיום אותנטי, אישור-עצמי לאחר שנות התכחשות-עצמית יהודית.[6] זו הסיבה שדיברתי על תורת כהנא כאפשרות לעצב את המציאות באופן מוחלט, כפי שניכר גם מהאוטופיה הפוליטית שהציע הרב כהנא, המבוססת על שלילה מוחלטת של הדמוקרטיה הליברלית וכינון "תאוקרטיה" המבוססת על ההלכה כבסיס לחוקי המדינה, מטהרת את אדמת ארץ-הקודש מכל נוכחות לא-יהודית אשר אינה במעמד כנוע ונחות לחלוטין לשלטון היהודי, ובמובן מסוים לא רק מחברת בין הדתי לפוליטי, אלא יוצרת זהות מוחלטת ביניהם.[7] הכוונה איננה לשימוש בכוח כדי לעצב את המציאות באופן חלקי, או כדי לפתור בעיה נקודתית. הפתרון הכהניסטי הוא מוחלט כשם שהגאולה היא מוחלטת; הוא עומד אך ורק על הנכונות "ללכת עד הסוף" עם הפעלת הכוח. לפיכך אין מדובר רק בהצעה לפתרון "מפוכח" למציאות כואבת, אלא גם בתורת-ערכים גואלת.[8]

אך מה בין פנטזיה לחזון? האם כל חלום לשינוי שורשי ומקיף במציאות הינו אשלייתי ונטול-בסיס? אני סבור שלא. לדמיון, לתשוקה ולחלום על מה שמעבר ליום-יום עשוי להיות כוח יוצר, פורה ומניע מציאות, המאפשר לראות מעבר למגבלות המושגיות הקיימות ולדמיין מציאות אחרת, המתורגמת לחזון אשר עשוי להניע אותנו קדימה. מכאן כמובן, לא נובע שכל דמיון כזה הוא אכן פתח לממשות. מהו אפוא היחס שבין חזון לבין אשליה? זוהי איננה רק שאלה פילוסופית ופסיכולוגית מופשטת, אלא כזו שמצויה בשורש המחלוקות הפוליטיות, המוסריות והרוחניות בישראל בכל הנוגע לעתיד הסכסוך. אני מציע את ההבחנה הבאה: החזון מכוון כלפי המציאות, הן במובן זה שהוא מסייע לנו לראות טוב יותר את המציאות והן במובן זה שהוא מנהל דיאלוג עם נתוני המציאות ופרטיה, לרבות כאלה שעשויים להעיב ולהקשות עליו; החזון פתוח כלפי המציאות ופותח מציאויות חדשות. לעומת זאת, האשליה מטרתה לסייע לנו להסב את פנינו מהמציאות, להתבצר – בעולם פנימי אשר מנתק אותנו ממגע עם המציאות, ובמקרה גרוע יותר, בהנחות-יסוד נוקשות על המציאות אותן אני מבקש לכפות ללא כל התחשבות בה, ובכך אני מסתכן באסון. ניתן להציע כאן גם מבחן מעשי להבחנה בין השניים: חזון, במפגש עם עובדה בלתי-נוחה, מסוגל להשתנות, להתעדן, להתפתח ואף להיכשל ולהיזנח; אשליה, לעומת זאת, קוראת כל עובדה בלתי-נוחה כאישור נוסף לצורך בה, ואינה יודעת להודות בהפרכתה. היא מבקשת להימלט מהמציאות, ולא להישיר אליה מבט.[9]

תורת כהנא מציגה עצמה כחזון, בדיוק במובן שהגדרנו. היא לא רק פתרון פרגמטי לבעיה, אלא נועדה גם להצית את הלב והדמיון, ומוצגת כמי שמנסה להוביל את הציבור הישראלי להתפכחות ולראייה נכוחה של המציאות. אך למעשה לא מדובר על חזון אלא על פנטזיה, או מה שהפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן כינה "פנטזמה".  הפנטזיה מהווה ביטוי למשאלות ותשוקות מודחקות, או לפחות משאלות החורגות מן היום-יומי והטריוויאלי ונוגעות במה שקשה להשגה, אסור או נשגב. אולם הפנטזיה לא  משתלטת באופן מוחלט על הנפש; אנחנו יכולים להתנער ממנה, להתגבר עליה או לבחור להתמסר אליה. לעומת זאת פנטזמה מגיעה ממקום עמוק יותר: לא מדובר רק במשאלה או תשוקה לא-מודעת, אלא במערך כללי דרכו אנו מתבוננים במציאות, מערך שמסייע לנו להסתיר מעצמנו את חוסר האפשרות של מימוש התשוקה.[10]

ניקח דוגמה מוכרת: אדם שמתאהב שוב ושוב במי שמחוץ לטווח השגתו. כדי שיתעורר אצלו עניין רומנטי, הקשר חייב להיות בלתי-אפשרי: היא לא מעוניינת, נשואה, או בלתי-נגישה רגשית. ברגע שמתעורר עניין מן הצד השני – הוא מאבד עניין. ניתן להסביר זאת בכמה דרכים. הסבר אחד, קלאסי יותר, יאמר שהוא חושש מקשר ממשי ולכן נמנע ממנו. אפשרות אחרת הינה שאותו אדם משתוקק לקשר הרומנטי עד כדי כך שהוא מעמיס עליו ציפיות שאין אפשרות לממשן. משום כך, כל מימוש ממשי כבר נידון לאכזבה. ההתאהבות ב"בלתי-אפשרי" מאפשרת לו לשמר את התשוקה מבלי להעמיד אותה במבחן המציאות. לא מדובר רק במשאלה בלתי-מודעת, אלא במנגנון שמגן על האדם מפני ידיעה כואבת שכבר מצויה בו – שאין אפשרות לממש את תשוקתו. במובן זה, הפנטזמה איננה בורות אלא הימנעות: בריחה מפני מה שהאדם כבר יודע. יש בה רווח, אך גם מחיר: תסכול חוזר ונשנה וחיפוש אינסופי אחר סיבות חיצוניות לכישלון.

אני חושב שהרב כהנא הציע לחברה הישראלית פנטזמה: פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות הפעלה בלתי-מרוסנת של כוח. לכאורה, גם עבורו, בדומה למתאהב הסדרתי, קיים יעד סופי: המתאהב מייחל לאהבה, הרב כהנא מייחל לפתרון הסכסוך באמצעות גירוש הערבים מארץ הקודש. בדומה לחיפוש הרומנטי, גם הפעלת הכוח אמורה, עקרונית, להיעצר בנקודה מסוימת. אילו רק השלנו מעלינו את המוסר המערבי הקלוקל; אילו רק אזרנו מספיק אומץ; אילו רק הפסקנו להקשיב לאירופאים הצבועים, לאמריקאים המתחסדים, למדינות ערב ולבוגדים שבקרבנו; אילו רק הפסקנו לחשוש מהמילה "נקמה"; אילו רק חזרנו לעצמיות היהודית שלנו – אז היינו שמים סוף לצרותינו.[11] אילו רק העזנו לשחק את התסריט עד הסוף – הטוב היה מתממש.

אבל למעשה, הכהניזם פועל בדיוק באופן פנטזמטי. תמיד ניתן לטעון שלא הופעל מספיק כוח. תמיד יימצא גורם מעכב שיסביר מדוע "כהניזם אמיתי" מעולם לא נוסה. פנטזמת הכוח מתחזקת את עצמה משום שהיא מציעה מערכת פרשנית טוטלית שאינה מאפשרת את הפרכתה. לא משנה כמה כוח יופעל, תמיד ניתן לטעון שלא הופעל די: אנחנו עדיין רכרוכיים מדי, מפחדים להסתכל למציאות בעיניים, שבויים באשליות הליברליזם המערבי והמוסר הנוצרי. כך הופכת רטוריקת ה"התפכחות" למנגנון התגוננות מפני המציאות.

ב.

מפני איזו מציאות מנסה הרב כהנא להגן עלינו?

אולי מפני "הכרת החסרון – שאין חשקו בשלמות" (צדקת הצדיק, רט"ו), בלשונו של ר' צדוק מלובלין. ר' צדוק מתאר את היראה לא כפחד חיצוני, אלא כהכרה פנימית בחסר: "כי עיקר יראה פירוש הכרת הכרת החסרון, שמפני זה הוא מתיירא" (שם, רי"ב). היראה, להבנתו, איננה הפחד מפני מה שעלול לקרות, אלא מפני מה שכבר ידוע לאדם אודות עצמו: מגבלותיו וחולשותיו, חוסר-היכולת שלו להשביע את תשוקתו באופן מלא. זהו בדיוק המקום שממנו הכהניזם מבקש לחלץ אותנו. הוא מציע להשתחרר מן הצורך להכיר במגבלה: מן הידיעה שכוחנו מוגבל, ושאין בידינו היכולת לעצב את המציאות הישראלית והמזרח-תיכונית כרצוננו באמצעות כוח בלבד, ללא מגע ממשי עם המציאות. הפנטזמה הכהניסטית אינה רק הבטחה לפתרון, היא גם הגנה מפני הפחד להתבונן במגבלות היכולת שלנו.

הבעיה מצויה, למעשה, בשני מישורים האחוזים זה בזה. הראשון הוא המישור העובדתי. תומכי הפתרון המעשי שהציע כהנא, גירוש הפלסטינים, נמנעים בעקביות מדיון במידת המעשיות של מעשה זה, ועוד יותר מכך בפוטנציאל הרה-האסון שלו על עתידה של מדינת ישראל.[12] הבעיה השנייה היא עקרונית: הממד הפנטזמטי מצוי בהבטחה הכהניסטית לפיה אם רק נהיה נחושים מספיק נצליח לעצב את המציאות כרצוננו, וכל שאר הגורמים יתכופפו; אך מתי, בדיוק, זה 'מספיק'?: מה יגיד הכהניסט במקרה שגם צעד זה לא יספק ביטחון ונטרול מוחלט של האיום הקיומי? מתי, לפיו, ניתן להכיר במגבלות האפקטיביות של הכוח, ובהכרח להתחשב במקומנו היחסי במציאות? האם גם במקרה של שימוש כה מופרז בכוח, נאמר "זה עדיין לא מספיק"? היעדר מבחן ממשי שיסייע לנו להבין מתי נתקל הכוח במגבלה, הוא שהופך בעיני את הכהניזם לאשליה המאפשרת להסב את המבט מן המציאות.

אינני טוען שאין לנו כל כוח; יש בידינו, ככל הנראה, כוח רב, שגם הופעל באינטנסיביות בשנים האחרונות ולעתים אף חולל שינויים ממשיים, חלקם חיוביים, בארץ ובמזרח-התיכון. מה שאין בידינו הוא כוח מוחלט: כוח שיכול לעצב את הממשות כרצוננו, לכפות את משאלותינו עליה ללא התנגדות. בפועל, הממשות הינה למעשה מאזן-אימה, בו הכוח שאנחנו מסוגלים להפעיל על המציאות נתקל בשלב מסוים בכוח נגדי שמרסן ומגביל אותו. כוחנו איננו טוטלי. ניתן היה לפרש את חוסר היכולת של החשיבה הכהניסטית לנסח מגבלות במונחים של הערכת-חסר של המציאות. אולם הסבר כזה לא יסביר לנו את כוח המשיכה המצוי בתורה זו: לא רק החסינות שלה מפני הפרכה, אלא גם ההגנה שהיא מספקת מפני חוויית החולשה וחוסר-האונים; כהניזם אמיתי מעולם לא נוסה משום שמדובר באידיאולוגיה שמבוססת במהותה על היעדר-האפשרות העקרוני של מימושה. כוח הפיתוי שבה מצוי בדיוק בהצעת פנטזמה בלתי-אפשרית, בה הגורם היחיד במציאות הוא נחישותנו – האגרוף הקמוץ, סמלה המוכר של תנועת 'כך' –  להתגבר על כל מה שעשוי לאותת לנו על מוגבלות כוחנו; לכן תמיד ניתן לומר שמה שנדרש למעשה הוא עוד נחישות, עוד כוח. עדיף לטעון שוב ושוב שלא הלכנו רחוק מספיק, מאשר להכיר בחוסר-האפשרות של מימוש התשוקה, בכך שכוחנו איננו מוחלט. גם כאשר הכהניזם מקבל תמיכה רחבה יותר, מתגלה שגם אז לא עולה בידו לממש את מאיוויו. אבל כאן מצוי הרווח – והסכנה הגדולה – שבפנטזמה: גם במקרה הזה יטען הכהניסט שעדיין לא הופעל מספיק כוח, ויש לדחוף חזק יותר. כך מאפשרת החשיבה הכהניסטית הגנה מפני "הכרת החסרון", מפני הכרה בממד של חוסר-האונים, של אַיִן. מבחינה מוסרית ופסיכולוגית, השאיפה הכהניסטית לאישור עצמי, הרצון להשיב את היהודי לעצמו, הופכים למפלט של היהודי מעצמו.

ומכאן לרגע הנוכחי. הרב כהנא הציע לישראליות מנגנון הגנה חזק: דרך להתמודד עם החרדה העמוקה של ההכרה בחולשתנו, במגבלותינו, ובכך שישנם ממדים של המציאות שאינם ניתנים לשליטה או לפתרון מלא. לצידן ניצבות גם חרדות ממשיות מאוד – מפני האויב ומה שהוא עלול לעולל – ואינני מזלזל בהן לרגע. לאחר השבעה באוקטובר, רבים מוצאים את עצמם נאחזים בפנטזמה הכהניסטית ככלי להתמודדות עם מציאות מטלטלת, גם מבלי להזדהות עם כהנא עצמו או עם חוגיו. זוהי הסיבה למשיכה שמעוררת החשיבה הכהניסטית גם עבור אנשים שהיו מסתייגים או אפילו פוסלים את הממד הדתי או האוטופי-פוליטי שלה: התנסינו בכאב עצום ובאיום ממשי על קיומנו שהוביל לפחד המצמית ולתחושת אובדן שליטה והשפלה. ההבטחה לפעולה מוחלטת, לפתרון חד וברור, מעניקה תחושה של אחיזה מחודשת במציאות. היא מציעה מוצא מן חוויית חוסר האונים, גם אם הוא מדומיין.

אולם, כעת הפנטזמה הזו מתגלמת בדמות ניסיונות לפרוץ את גבולות המוסר, הדת והסדר שמכתיבה המדינה בשם האמונה שרק "הליכה עד הסוף" תביא לפתרון. ככל פנטזמה, גם כאן כל מה שמעכב נתפס כאשליה: הקהילה הבינלאומית, מדינות ערב, מגבלות הכוח – כולן מוצגות כמכשולים מדומים שייעלמו אם רק נתגבר על המניעות ונפעיל עוד כוח. אבל כמה כוח הוא "מספיק"? אין תשובה לשאלה. האלימות הזו מיוסדת על תהום, מונעת מתוך תשוקה שבמהותה לא יכולה להתממש – תשוקה לכפות את רצוני על המציאות באופן מוחלט. דווקא משום שהדבר אינו אפשרי, נוצר מרדף מתמיד: עוד צעד, עוד הסלמה, עוד גבול שיש לחצות.

ככל שהמרדף נמשך, כך מתרבות ההתנגשויות במציאות. כל התנגשות כזו אינה מפרקת את הפנטזמה, אלא מעמיקה אותה, ופוצעת את מי שאוחז בה. כך הופכת הפנטזמה הכהניסטית לסחרור הרסני: מערבולת שמזינה את עצמה, ניזונה ומזינה פנטזמות מקבילות בצד הפלסטיני.[13]

ג.

לא הצעתי פתרון. לצערי אין לי כזה, ואני לא מתיימר להציע אחד. אולם –עדיפה בעיני הכרה בממשות, גם אם היא כואבת ומורכבת, על פני היוותרות באשליה ובהונאה-עצמית. למצב זה של הונאה עצמית יש כאמור רווח: הוא מגן עלינו מפני מה שקשה מאוד להכיל. אולם כאשר האשליה הזו רק מגבירה את הסכנה לעצם קיומנו, עלינו להתנער ממנה. עובדת היסוד היא שאנחנו והם לפותים זה בזה. אין אפשרות לעצב את המציאות באופן מוחלט בהתאם לרצוני, כאילו האחר אינו קיים וכאילו כוחי אינו נתקל בשום גבול.

הכהניזם איננו הפנטזמה היחידה בשיח הישראלי. חלק מחזונות השלום המוצעים כיום פועלים באופן פנטזמטי, בהבטיחם לנו שאילו רק נעשה את הצעדים הנכונים תיעלם העוינות כלפינו. לא התכוונתי להעמיד כאן חזון נגדי, כל שכן פתרון; אך להבנתי, כל תקווה עתידית לפתרון הסכסוך, בדרך כלשהי וביום מן הימים, יכולה לצמוח רק מתוך הכרה בממשות זו. היא לא תבוא מתוך מימוש מלא של תשוקתנו באמצעות כוח בלתי מוגבל, אלא מתוך היכולת לשאת ולתת עם המציאות – גם עם אלה שעומדים מולי.[14] רק מתוך המפגש הזה עם גבולות כוחי, ומתוך ההכרה באחר כמי שאינו ניתן למחיקה, יכולים להיווצר אופקים חדשים שלא היו אפשריים בתוך הפנטזמה. זו, לכל הפחות, מחצית הדרך לריפוי; ואולי גם התנאי הראשון לכל ריפוי עתידי.

כל ריפוי שכזה, ייאלץ בעיני לענות על השאלה – מיהו היהודי אשר איננו כהניסט? האם ניתן לנסח גישה יהודית ומוסרית, קשובה למציאות, לכוח, כזו שתציב אלטרנטיבה לגישה ההרסנית שתיארתי? זו שאלה שעומדת כרגע לפתחנו.

תגובות:
עוז בלומן, יד פתוחה ואצבעות