מארק לילה (Mark Lilla) הוא פרופסור למדעי הרוח באוניברסיטת קולומביה, העוסק במדע המדינה ובהיסטוריה של הרעיונות. ספרו "האל שנולד מת" (The Stillborn God), מסותיו על התיאולוגיה הפוליטית המודרנית ועמדותיו הציבוריות הפכו לאבני דרך בחשיבה הליברלית העכשווית על הדת.
המאמר שלפנינו פורסם ב"ניו יורק טיימס" בשנת 2007 והוא מתמצת כמה מעמדותיו החשובות של לילה – המתאר בו את ייחודה של ההפרדה בין תיאולוגיה לפוליטיקה במערב ואת שבריריותה וקורא להבין כראוי את יסודותיה ומתוך כך להמשיך ולאחוז בה בתקיפות. הוא שולל בצורה מנומקת כל דריסת רגל תיאולוגית, אפילו מרוככת, בתחום הפוליטי וקורא לצאת בעקבות משנתו של הובס – ולא בעקבות זו של רוסו – על ביקורת הדת שבה, החשדנות כלפיה והדרתה מהמרחב הציבורי. המאמר עורר הדים רבים בזמנו ונודע לו ערך רב בהציפו באופן ברור את הפחדים השוכנים בירכּתי התודעה המערבית המודרנית ואת נימוקיהם המשכנעים ובשַׂרטטו עמדה עקרונית בנוגע ליחסיה המתוחים של הדמוקרטיה הליברלית עם הדת והתיאולוגיה.
מאנגלית: שחר פלד ועוז בלומן. המאמר מתפרסם באדיבות המחבר.
א. "רצונו של האל ישלוט"
שקיעת האלילים הושעתה. במשך יותר ממאתיים שנה – למן המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית ועד קריסתו של הקומוניזם הסובייטי – סבה הפוליטיקה העולמית בעיקר על בעיות פוליטיות. מלחמה ומהפּכה, מעמדות וצדק חברתי, גזע וזהות לאומית – אלו היו השאלות שבהן נחלקנו. כיום התקדמנו עד לנקודה שבה בעיותינו דומות שוב לבעיותיה של המאה ה־16; אנו מוצאים עצמנו מסוכסכים על נבואות מתחרות, טהרה דוגמטית או צו האל. אנו במערב טרודים ומבולבלים. אף שיש לנו פונדמנטליסטים משלנו, עודנו מתקשים לקבל שרעיונות תיאולוגיים עדיין מעוררים להט משיחי ומותירים אחריהם חברות הרוסות. הנחנו שהדבר איננו אפשרי יותר, שבני האדם למדו להפריד בין שאלות דתיות לשאלות פוליטיות, שהקנאות כבר מתה – וטעינו.
דוגמה: במאי אשתקד שלח נשיא איראן מחמוד אחמדינג'ד מכתב גלוי לנשיא ג'ורג' בוש, שתורגם ופורסם בעיתונים ברחבי העולם. נושא המכתב היה הפוליטיקה בת זמננו ושפתו הייתה שפת התגלות אלוהית. לאחר שחזר על אוסף תלונות כנגד מדיניות החוץ האמריקנית – מדומיינות ואמיתיות – כתב אחמדינג'ד: "אם הנביאים אברהם, יצחק, יעקב, ישמעאל, יוסף או ישו הנוצרי (השלום עליו) היו כאן היום, כיצד היו שופטים התנהגות כזאת?". לא הייתה זו שאלה רטורית. "נאמר לי שהוד מעלתך הולך בעקבות התורה של ישו (השלום עליו) ומאמין בהבטחה האלוהית של שלטון הצדיקים עלי אדמות". אחמדינג'ד המשיך והזכיר לעמיתו המאמין כי "על פי הפסוקים האלוהיים כולנו נקראים לעבוד את האל האחד ולקיים את תורות הנביאים האלוהיים". לאחר מכן באה מין "קריאה אל המזבח", שבה הוזמן הנשיא האמריקני להתאים את פעולותיו לפסוקים הללו, ואזי בא תורהּ של נבואה מאיימת: "הליברליזם והדמוקרטיה בסגנון המערב לא הצליחו לסייע לממש את האידיאלים של האנושות. כיום שני המושגים הללו נכשלו. בעלי ההבנה יכולים כבר לשמוע את קול ההתרסקות ונפילת האידיאולוגיה והרעיונות של הדמוקרטיות הליברליות […] בין אם אנו אוהבים זאת, בין אם לאו, העולם הולך ומתקרב לעבר אמונה בריבונו של עולם, בכול־יכול. והצדק והרצון של האל ישלטו בכל הדברים".
זוהי שפת התיאולוגיה הפוליטית, ובמשך אלפי שנים הייתה זו השפה היחידה שבה יכלו בני האדם לבטא את מחשבותיהם ביחס לחיים הפוליטיים. זוהי שפה קמאית אך גם עכשווית: מיליונים אין־ספור של אנשים עודם דבֵקים בשאיפה עתיקת היומין להביא את כלל חיי האדם תחת סמכות האל ויש להם סיבות לכך. כדי להבין סיבות אלו, עלינו רק לפרש את שפת התיאולוגיה הפוליטית – אולם מתברר שאנו מתקשים בכך יותר מכול. כשאנו קוראים מכתב כמו זה של אחמדינג'ד אנו מוכים באלם, כמו חוקרים הנתקלים לפתע בתחריט עתיק שנכתב בכתב הירוגליפים.
הבעיה היא שלנו; לא שלו. לפני קצת יותר ממאתיים שנה התחלנו להאמין שהמערב פוסע במסלול חד־כיווני לעבר הדמוקרטיה החילונית המודרנית וכי משעה שחברות אחרות תעלנה על מסלול זה – אף הן תלכנה בעקבות המערב באופן בלתי נמנע. אך הגם שמאורע זה לא התרחש, עודנו מחזיקים באמונה הגלומה בתהליך המודרניזציה ותולים את העיכובים בנסיבות מקילות שונות (כגון עוני או קולוניאליזם). הנחה זו מעצבת את הדרך שבה אנו רואים את התיאולוגיה הפוליטית, במיוחד בצורתה האסלאמית, כסוג של נסיגה לאחור המחייבת ניתוח פסיכולוגי או סוציולוגי אך לא התמודדות אינטלקטואלית רצינית. אסלאמיסטים, ואפילו הם מלומדים, נראים לנו בעיקר כנציגים מתוסכלים ובלתי רציונליים של חברות מתוסכלות ובלתי רציונליות – הא ותו לא. אנו חיים כביכול בגדה שמעבר. כאשר אנו רואים את מי שבגדה השנייה, אנו נדהמים או תמהים מאחר שאין לנו אלא זיכרון רחוק מאוד של אופן המחשבה הזה. כולנו ניצבים מול אותן שאלות של הקיום הפוליטי, אולם הדרך שבה הם עונים על השאלות הללו הפכה זרה לנו. בגדה האחת נתפסים המוסדות הפוליטיים במונחי סמכות אלוהית וגאולה רוחנית; ובגדה השנייה לא כך. וזה – כפי שרוברט פרוסט אולי היה מנסח זאת – יוצר את כל ההבדל.
הבנת ההבדל הזה היא המשימה האינטלקטואלית והפוליטית הדחופה ביותר בעת הנוכחית. אבל היכן יש להתחיל? המקרה של האסלאם המודרני שוכן במודעוּת של הכול, אולם הוא כה ספוג בזעם ובורות עד שהוא משַׁתק אותנו. כל שאנו מצליחים לשמוע הוא צלילים זרים המשמשים מוטיבציה למעשים שלא ניתן להעלות על הדעת. אם אי־פעם נרצה לפצח את הדקדוק והתחביר של התיאולוגיה הפוליטית, נראה שיהא עלינו להתחיל בעצמנו. ההיסטוריה של התיאולוגיה הפוליטית במערב היא סיפור מאלף והיא לא הסתיימה עם הולדת המדע המודרני, הנאורות, המהפכה האמריקנית והצרפתית או כל רגע היסטורי מוגדר אחר. התיאולוגיה הפוליטית נכחה בחיים האינטלקטואליים של המערב גם בתוככי המאה ה־20, ועד לזמן זה כבר השילה מעליה את תפיסת העולם של ימי הביניים ומצאה סיבות מודרניות לתור אחַר השראה פוליטית בתנ"ך. בתחילה, הביעה התיאולוגיה הפוליטית המודרנית את מה שנדמה היה כהשקפת עולם נאורה והתקבלה בברכה על ידי אלה שחשבו טובות על הדמוקרטיה הליברלית. אבל בעקבות מלחמת העולם הראשונה קיבלה התיאולוגיה הפוליטית תפנית אפוקליפטית, ו"אנשים חדשים" שהיו להוטים לחבוק את העתיד החלו למצוא הצדקות תיאולוגיות בעבור האידיאולוגיות הבוטות וחסרות האלוהים ביותר של הדור – הנאציזם והקומוניזם.
זהו סיפור מפחיד; סיפור שמעורר שאלות עמוקות ביחס לשבריריות השקפתנו המודרנית. אפילו הדמוקרטיות היציבות והמצליחות ביותר, שמאמיניהן בעלי נפש גבוהה ומתורבתים ביותר – אפילו הן התבררו כפגיעות למשיחיוּת פוליטית ולצידוקיה התיאולוגיים. אם נוכל להבין כיצד דבר זה מתאפשר במערב המתקדם, אם נוכל לשמוע את קולה של התיאולוגיה הפוליטית מדבר בשפה מוכרת יותר ומיוצג על ידי אנשים הלבושים לבוש מוכר ולהם שמות מוכרים – נוכל אולי להזכיר לעצמנו כיצד נראה העולם מנקודת השקפה זו. יהיה זה צעד קטן לעבר תפיסת האתגר שאנו ניצבים בפניו ולעבר ההחלטה כיצד להגיב אליו.
ב. ההפרדה הגדולה
מדוע קיימת תיאולוגיה פוליטית כל עיקר? הדיה של שאלה זו נשמעו לכל אורך ההיסטוריה של החשיבה המערבית, החל מימי יוון ורומא ועד לימינו, והוצעו בעבורה תיאוריות רבות – בייחוד מצד אלה המתייחסים בחשדנות לדחף הדתי. עם זאת, מעטים הם המכירים ברציונליות התיאולוגיה הפוליטית או מתמודדים היישר עם הלוגיקה שלה. אחרי ככלות הכול, התיאולוגיה היא מכלול של סיבות שאנשים מעניקים לדרך הווייתם של דברים ולאופן שבו ראוי שיהיו. לכן, הבה ננסה לדמיין כיצד סיבות אלו עשויות להיות כרוכות באל ולהשפיע על הפוליטיקה.
דַמיינו לעצמכם בני אדם ההופכים לראשונה מודעים לעצמם בעולם שאינו מעשה ידיהם. מקורות עולמם אינם ידועים והוא מתנהג בצורה סדירה, ולכן הם מתחילים לשאול את עצמם: מדוע זה כך? הם יודעים שהדברים שהם עצמם מעצבים מתנהגים באופן שניתן לנבּאו מראש, מפני שהם ממשיגים ובונים אותם מתוך מטרה כלשהי או לשם מטרה כלשהי. הם מותחים את מיתר הקשת והחץ עף; מסיבה זו בעצם הם יצרו את הקשת, ולכן על פי האנלוגיה לא קשה להם להניח שהסדר הקוסמי נוצר גם הוא למען מטרה המשַקפת את רצון היוצר. באמצעות מעקב אחר אנלוגיה זו הם מתחילים להמשיג רעיונות ביחס לאותו יוצר, ביחס לכוונותיו ולפיכך גם ביחס לאישיותו.
בנוקטה צעדים קצרים ומעטים אלה, מוצאת עצמה הנפש האנושית ניצבת מול תמונה, או דימוי תיאולוגי, שבו האל, האדם והעולם יוצרים "צומת אלוהי". סיבות שונות גורמות למאמינים לחשוב כי הם חיים בתוך "צומת" זה, ויש להם סיבות לחשוב שצומת זה מציע הדרכה לחיים הפוליטיים. אבל באשר לאופן ההבנה של הדרכה זו – והשאלה אם המאמינים סבורים שהדרכה זו היא סמכותנית – הרי שהדבר תלוי באופן שבו המאמינים מדמיינים לעצמם את אלוהים. אם האל נתפס כפסיבי, כוח דומם כמו השמיים, שום הוראה ספציפית אינה חייבת לנבוע מכך. האל אינו אלא היפותזה בלתי נצרכת. אבל אם אנו לוקחים ברצינות את המחשבה שהאל הוא אישיות בעלת כוונות ושהסדר הקוסמי הוא תוצאה של כוונות אלו, אזי יכולים לנבוע מכך דברים רבים מאוד. כוונות של אל כזה מגלות לפעמים משהו שהאדם אינו יכול לדעת באופן מלא בעצמו. או אז התגלות זו הופכת למקור הסמכות שלו כלפי הטבע וכלפינו ואין לנו ברירה אלא לציית לו ולראות שהתוכניות שלו עלי אדמות יקוימו. זהו המקום שבו מגיעה התיאולוגיה הפוליטית.
אחד מכוחות המשיכה החזקים של התיאולוגיה הפוליטית, בכל צורה שלה, הוא הכוללניות שלה. היא מציעה דרך לחשוב על ענייניהם של בני האדם, תוך שהיא מקַשרת מחשבות אלו למחשבות נשגבות יותר ביחס לקיום האל, מבנה היקום, אופי הנשמה, מקור כל הדברים וקץ הזמן. במשך יותר מאלף שנה שאב המערב השראה מהשילוש הנוצרי, דמות האל החולש על יקום נברא ומנחה את בני האדם באמצעות התגלות, אמונה פנימית וסדר טבעי. הייתה זו תמונה מרהיבה שאִפשרה לתרבות מרהיבה ורבת עוצמה לשגשג. אלא שמאז ומעולם קשה היה לתרגם תמונה תיאולוגית זו לצורה פוליטית: האל־האב העניק את ציוויו; הגיע גואל, פירש מחדש את הציוויים והלך לדרכו; ועכשיו נותרה רוח הקודש כנוכחות של רוח רפאים אלוהית. לא היה ברור אילו לקחים פוליטיים יש לשאוב מכל זה – האם נוצרים אמורים לסגת מעולם מושחת שהגואל נטש אותו? האם הם נקראים לשלוט בעיר הארצית גם באמצעות הכנסייה וגם באמצעות המדינה, בהשראת רוח הקודש? או האם מצפים מהם לבנות ירושלים חדשה שתזרז את שובו של המשיח?
לאורך כל ימי הביניים התווכחו נוצרים על סוגיות אלו. עיר האדם הוצבה כנגד עיר האלוהים; האזרחות הציבורית כנגד יראת השמיים הפרטית; הזכות האלוהית של מלכים כנגד הזכות של ההתנגדות; סמכות הכנסייה כנגד אנטי־נומיאניזם רדיקלי; החוק הקאנוני כנגד הידיעה המיסטית; האינקוויזיסטור כנגד הקדוש המעונה; החרב החילונית כנגד הלבוש הכנסייתי; נסיך כנגד קיסר; קיסר כנגד אפיפיור; אפיפיור כנגד מועצות הכנסייה.
{המאמר המלא – בגיליון ו של כתב העת רליגיה}