- חיפוש -

יומן מלחמה

יצחק כהן

יומן מלחמה שכתב חבר וחבר מערכת יקר, יצחק כהן, משורר ומורה לתנ"ך ולמשפט עברי, איש מושב שובה הגולה כעת מביתו, לוחם מגויס למלחמה, בוגר פרעות תשפ"ד. היומן, שהתנהל מעל הפייסבוק, הציף יום אחר יום את הסוגיות שעל הפרק, את התחושות והתפילות, את המחשבות והפחדים. מסמך אנושי, שעדיין ממשיך להיכתב.
ספר שיריו החדש, "אֵין לִי יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֲנִי", הופיע לאחרונה בהוצאת "משיב הרוח"
.

8/10 עוד לא התבהר המצב, אבל גם מתוך העשן ברור שהמצב קשה מאד מאד. ושבימים הקרובים כנראה שנהיה על סף תהומות הנפש וקל יהיה ליפול לעצבות גדולה. אחים שלי, תחזקו את עצמכם. בתפילה, בחיפוש אחר עשיה, בתמיכה בחבר, בשנאת הרע, בזעם, בהתעוררות. משו במערך הנפשי שלנו יצטרך להשתנות, שינוי מהיר ועמוק, הפנמה עד היסוד, התעוררות. צלקות עמוקות עד לב הנשמה יהפכו מעכשו לחלק מקווי המתאר שלנו, ינטפו אומץ והחלטיות, וכבוד וכוח והבנת מצבנו לאשורו. אמת שקטנוניות היא חלק מטבענו, ושחווינו הרבה ממנה בזמן האחרון, אבל הלוואי שנשכיל לבוז לטבע הזה עכשו, ולגדול. וזו השורה התחתונה שאין לנו ברירה אלא לגדול מזה, מלמטה עד למעלה. כולנו. אני מבקש מכל מי שיכול, לחזק את עצמו, להתחבר למה שמעיר אותו, להסתכל בעצמו במראה ולומר נגדל מזה, להסתכל בעיניים של אהוביו ולומר נגדל מזה, שנתעורר, שנשתמש במכה הזו כדי להתפתח ולהתחדד, ולהיזכר בסיפור שלנו

8/10 אחרי קישינב יהודים הבינו שהם צריכים ללמוד להחזיק נשק. אחרי שמחת תורה תשפד מה יהודים יבינו

9/10 צריך לזכור שזה הולך לקחת זמן, הרבה מאד זמן, שבועות, אולי אפילו יותר. והולכות להיות עליות, וירידות, ואני מבין לאט לאט, שאחד הדברים הכי חשובים זו הכלה של הנקודה הזו בדיוק. זה יהיה ארוך, וצריך אורך רוח, ויהיו רגעים קשים מאד ויהיו רגעים מרוממים, וצריך לקחת את זה בחשבון. זו ריצה למרחקים עכשו, (תכננתי להתאמן למרתון בחודשים הקרובים, כנראה שאתאמן במרתון אחר), משהו שהוא יותר מהתרגשות נקודתית או צער רגעי. צריך לעבוד על הנשימה העמוקה, שיש בה זקיפות פנימית ועין טובה על עצמנו שלא תלויה בהצלחה כזו או כשלון אחר. הבנה עמוקה שאנחנו במערכה שאין לנו ברירה אלא להיות בה ואין לנו ברירה אלא לנצח אותה, ושהחוסן של כולנו נדרש. ברור לי גם, שככל שיעבור הזמן, הצרכים יתעוררו ויתרבו, והיצירתיות והפתרונות שכל אחד יכול להציע יבואו יותר ויותר לידי ביטוי. לא רק ברמה המיידית של לתרום אוכל או להתקשר לשאול מה שלומך, אלא בדרכים רבות שכרגע עוד קשה לנו לדמיין. אנחנו עומדים להשתנות. אנחנו נצא מהסיפור הזה גדולים יותר, אבל אין לדעת דרך מה נעבור כדי להגיע לשם. זהו. לא היה לי זמן לחשוב מהבוקר, ובדיוק דיברתי עם מישהו וזה מה שיצא ממני. משתף אתכם במחשבות האלה

12/10 מקובלת בהלכה הטענה שיש ליהדות פחות בעיה עם האסלאם, כי הוא לא עבודה זרה כיוון שגם הם מאמינים באמונת הייחוד. אני כבר לא בטוח שההגדרה הזאת רלוונטית, בגלל היחס של הדת הזאת לשפיכות דמים. ובגלל שכיום היא כרוכה ללא היתר בתפיסת עולם אנטישמית שלוקחת בהליכה את הגרסאות הנוצריות שלה

12/10 היום מלא בעשיה, המחשבות באות בלילה. בשבת בבוקר על הגג עירא אמר לי אתה רואה עכשיו היסטוריה, מדינת ישראל נמצאת עכשו בנקודת מפנה. זה היה כשקטעי מידע רק התחילו להגיע, עירא הבין מיד. כל יום שעובר מאז גורם לי להבין, אני צריך ללמוד הכל מחדש, להבין את עצמי הכל מחדש, קשרים חברתיים, צורת למידה, מושגי יסוד, הכל מחדש. מאז שבת בבוקר קצב הלמידה הוא כ"כ גבוה, והגיוון בדרכי הלמידה כ"כ גדול, שאני מבין שהרבה כלים שהשתמשתי בהם עד היום צריכים לפנות מקום לכלים אחרים. שקורים דברים עכשיו, שמשנים את כל איך שהיינו רגילים להבין את המציאות. חלק גדול מכל הרעש שעכשיו ברשתות יעלם, תפיסות עולם מוצקות יהפכו ללא רלוונטיות וסוגיות חדשות יעלו על הפרק. הרבה גמישות, הרבה דבקות במטרה, הרבה אורך רוח, הרבה אחריות, הרבה אהבת חיים

14/10 כבר שבוע אני הולך עם תחושה חריפה שאנחנו נמצאים ברגע מעבר. הרבה פעמים כדי להבין תקופה אנחנו משווים אותה לתקופה אחרת. לאחרונה למשל, הרבה מאיתנו יצרו את ההקבלה בין התקופה שלנו לשלהי ימי הבית השני, או למלכים א יב. אני חושב שאנחנו צריכים להחליף דימוי היסטורי. זה תמיד סכמטי וגם מסוכן כי עלול להטעות, אבל גם יכול לתת פשר והקשר לפרשנות של המציאות. אחרי סיום ספר דברים חוזרים לאחור וקוראים מבראשית. אבל בשמחת תורה, גם ממשיכים וקוראים את הפרק הראשון של ספר יהושע. אני חושב שהדימוי התקופתי משתנה עכשו, מספר עזרא נאמר, או ספר מלכים – לספר יהושע, או ספר שופטים. למדתי אותם יותר מפעם אחת, אבל מסתבר שאף פעם לא ירדתי לסוף דעתם. אלה ספרים קשים, אלימים במובנים רבים, וכל הזמן קראתי אותם עם יותר משמץ ביקורתיות או חוסר נוחות, או לכהפ באופן אפולוגטי. כנראה לא באמת הבנתי עד עכשו את הכלי הזה של מלחמה, ואת הצורך הזה להיות חזק כדי להיות. עם האסון, קיבלנו גם הזדמנות להתחיל מחדש. לבסס את התודעה על יסודות חדשים, או לכהפ להוסיף יסודות חדשים לאלה שיחזיקו מעמד בסערה שאנחנו נמצאים בה. משהו קורה לנו עכשו, אנחנו משתנים. כעם, וכפרטים. יהי רצון שלברכה ולא לקללה

15/10 העוצמה של המשבר שאיתו אנחנו מתמודדים עכשו, רק מחדדת לי את הנס של עצם קיומנו. תראו כמה כואב לנו עכשו, כמה אנחנו חבוטים ומדממים, ועדיין. יש לנו צבא, יש לנו מדינה. אנחנו יכולים לעשות הרבה מאד כדי להגן על עצמנו. עכשו תדמיינו את חורבן יהודה, את חורבן ביתר. עכשו תוכלו לקבל שמץ הבנה מה זה לצאת גלות. עכשו תבינו משהו מחוסר הוודאות, וכמה זה מפרק כשהקומה הלאומית נשברת. היו לנו אלף הזדמנויות פשוט להיעלם. עכשו תבינו את הפלא הזה, של עצם קיומנו כעם. קמתי הבוקר כולי יאוש ועצבות. זרוק בקרוון קטן בערבה. רחוק, מבולבל, חסר משמעות. ואז נזכרתי. אנחנו נמשיך, אנחנו נגדל. לא מתוך שאננות, מתוך אמון עמוק במשאבים שלנו. קמנו, שוב ושוב. נקום גם הפעם, ונכתוב עוד פרק בספר שלנו. הבוקר הזה אני מתנחם עם הסיסמה ששרדה הכל כדי להבטיח, עם ישראל חי

15/10 כ"כ מהר העולם שוכח. כ"כ מהר העולם מוותר עלינו. אומרים לנו תתנהגו יפה, אומרים לנו תינוקות וחולים, פורשים עלינו חסות, תנו לנו לטפל בזה. אנחנו יודעים מה טוב בשבילכם. כמה יהודים היו צריכים למות, ובאיזה מיתות משונות, כדי שנקבל קצת הזדהות, ועדיין כ"כ התרגשנו מכמה ימים של דגלי ישראל על בנייני עיריות באירופה. מה יהיה איתנו

15/10 התרגשנו לשיר ומותר לאהוב, כבר מותר לאהוב. עכשו צריך ללמוד לשיר, ומותר לשנוא. שנאה יציבה, בלתי מתכלה, זוכרת, שלא לפי טבענו. מהקלות שבה אנחנו שמחים להיפטר מהמחויבות שכרוכה ברגש הזה, אפשר ללמוד שמדובר ברגש אצילי. עזה לא יכולה להמשיך להתקיים. כל ניסיון להמשיך כרגיל אחרי שמחת תורה, היא הבטחה לחורבן וכתב ויתור על זכותנו לחיים

16/10 ממשלת ישראל, בבקשה ממך, תפתיעי אותנו הפעם. בקטע טוב אני מתכוון. תראי איך אנחנו עדיין מתפנקים על הפתיחה של ששת הימים, איך אנחנו מלטפים לעצמנו את הבטן למרות כל הכאפות שאכלנו אח"כ. תפתיעי אותנו ותראי, אנחנו נפרגן לך

16/10 כל השבוע האחרון מסתובבת אזהרה גורפת, לא לצפות בסרטונים. על הנזק שזה גורם לנפש, על הטראומה שעלולה להתקבע. זה מאד אישי כמובן, אבל אני חושב שלפעמים צריך לראות כדי להאמין. כדי להיזכר שלא הכל הבניות, שיש גם מציאות. אכזרית, רעה. רעה באופן מוחלט. זָכוֹר. לֹא תִּשְׁכָּח. עזה לא יכולה להמשיך להתקיים

17/10 ברגעים רעים אני מחזיק באמונה. לא שאלהים לא יכול לאכזב, אבל האחיזה בו היא בעצם אחיזה בתקווה אינסופית. בתוך מצב עם כ"כ הרבה משתנים שבו כ"כ הרבה דברים יכולים להשתבש, התקווה הזאת פוקחת לי את הלב. הַמְּקַוֶּה אֲפִילוּ נִכְנַס בַּגֵּיהִנֹּם יוֹצֵא מִמֶּנּוּ (רמח"ל) ובחורבן עזה ננוחם

18/10 קשה להודות שהקנאים צדקו. כל ימינו אנו עמלים ליצור לעצמנו תמונת עולם שיש בה שפיות ואין בה שיגעון, שיש בה יומרה למפות את הטוב ואת הרע. שיש בה גוונים ולא שחור לבן, מתכווצים לנוכח הערכות חריפות מידי. ועכשיו מה. הכל התמוטט. קשה מאד לחיות יומיום בתודעה שיש מי שחורש עלי רעה ומבקש לרצוח אותי בחדרי, קשה לא פחות להתחייב לאחריות המוסרית המוטלת עלי בעקבות כך. איך אפשר להודות שאותם אלה שלא הפסקנו לגנות כגזענים, אותם אלה שבהם ראינו את מקור כל צרותינו וסבלנו, שהם צדקו. שתפיסת העולם שלהם הרבה יותר קרובה לצרכים שלנו, שהצורה שבה הם התנהלו במרחב היתה נכונה, שאין תועלת בהתגוננות ממושכת, שצריך להכריע, שהטענה ששונאים אותנו, רוצים לטבוח בנו, וזהו או אנחנו או הם, היא לא הזיה דתית משיחית אלא מציאות מדממת? כמה רצינו להאמין שאנחנו חיים בעולם אחר, שבו נוכל לשמור על התדמית הנאה שטיפחנו לעצמנו, על תמונת העולם המאוזנת והמהוגנת. כמה קשה לגלות שטעינו מאד

19/10 יכולת לנצח מלחמה ממושכת נשענת על סבלנות. בהתפרצות ממוקדת, קל לשמור על מתח גבוה. אבל לאורך זמן, מצב הרוח עולה ויורד ומשתנה לטובה ולרעה. אני כמעט מתבייש לכתוב את המילה הזאת, אבל נצטרך ללמוד להיות יותר קשוחים. אנחנו דור שגדל בנוחות רבה ולא ידע מחסור. אנחנו דור רגיש מאד, שרגיל לקבל מה שהוא רוצה ונעשה חסר סבלנות כשהתוכניות משתבשות. כשהיינו ילדים סיפרו לנו שבתש"ח ירושלים היתה במצור ואת המים חילקו במנות. מצד שני במכולות של אותה ירושלים לא היו עשרה סוגים של שוקולד, והפער שעלול להיווצר אצלנו הוא גדול בהרבה. יכול להיות שנצטרך להתרגל לחוסר נוחות, להסתפקות במועט, בלי שרוחנו תיפול, בלי שנרגיש שלקחו לנו את שמחת החיים. שנאלץ להתמודד עם חוסר וודאות ופחדים, ולשנן לעצמנו שוב ושוב שאין שום יאוש בעולם כלל. יכול להיות שנצטרך להיות גיבורים

22/10 סיפורים כמו אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו הם חלק מההרס התודעתי שעברנו. הם גרמו לנו לשכוח שעומדים מולנו אויבים אמיתיים. הם גרמו לנו לדמיין שמעבר לחומה יש בני אדם כמונו, ושאם נעז לטפס מעליה אולי אפילו נזכה באהבה. אז לא. החומה לא נמצאת שם בגלל ריב מטופש. היא נמצאת שם כי מאחוריה גר השטן. עכשו שהיא נפלה, וראינו במו עינינו את פניו המזוויעות, הגיע הזמן להרוס אותו מן היסוד. ובחורבן עזה ננוחם

22/10 איך נדע שניצחנו? יש לי חברים שלא רוצים לחזור. קשה לי עם זה, אבל מה יש לי להגיד להם? במשך שעות רוצחי חמס הסתובבו בחופשיות בכבישים, בפרדסים ובחורשות שלנו, ושובה היתה מרחק פסיעה מטֶּבח מזעזע. אנחנו אנשים מתורבתים, אנחנו מעדיפים לכונן את היחסים שלנו על הבנה הדדית ורצון טוב, אנחנו מרגישים לא נעים אם מישהו מפחד מאיתנו. לא נעים מת בשמחת תורה

איך נדע שניצחנו? כשהמשוואה תתהפך והעזתים שיישארו יפחדו לגור בה ויעדיפו לעבור למקומות אחרים. תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן. צהל יכול להפציץ את כל ארמונות עזה ולמוטט את שלטון חמס, אבל אם יושבי שובה יפחדו לחזור אליה, לא עשינו כלום. איך נדע שאנחנו בדרך לניצחון? כשכל דיון על מה יהיה עם חפים מפשע בעזה יתחיל בדיון על מה יהיה עם יושבי שדרות ואופקים, שובה ונחל עוז. אם תרצו אין זו אגדה ובחורבן עזה ננוחם

22/10 יש יצר הרע נסתר מאד במעמקי הנפש הישראלית, פחד מרקיב עצמות, המביא רפיון ומחשכים לכל רעיון של אורה. הפחד המוזר הזה הוא הפחד להיות נאzי. הפחד הזה גורם עקמימות הדעת וחשכת המחשבה, וכשכל האמצעים אינם מספיקים להכיל את זעמו הוא מסיים בשנאת ישראל

ועכשו בעברית. אנחנו יהודים. יש לנו מסורת עתיקה ומבורכת שהביאה לעולם את צלם האלהים, את השבת ואת שחרור העבדים, את הצדקה ואת חוקי המלחמה. אנחנו עם בשל, מוסרי וטוב. לא עם נאzי. המלחמה הזאת היא מלחמה אמיתית וצודקת, באויב רשע שרוצה להשמיד אותנו. גם כשנילחם בו ללא שמץ רחמים, לא נהיה נאzים

אל תאמינו לאירופה, היא עדיין מזועזעת מעצמה, ועכשו משליכה עלינו את החרדות שלה. בטח אל תאמינו לנאzים עצמם. אנחנו לא כמוהם

27/10 צריך להבין, אנחנו עדיין לפני ההתחלה. זה נראה כאילו שלא יכול להיות יותר קשה, אבל למרבה הצער נראה שהמכה שקיבלנו בשמחת תורה היא רק המהלך הראשון. זלזלנו באויב, נרדמנו עמוקות בזמן שהשאול פערה את פיה, לאט, בסבלנות, בשנאה שאין לה מכבה. האויב למד אותנו היטב, במשך שנים, עד אימה. את המנטליות, את הקרעים, את הויכוח הכה צפוי עכשו על כן חפים או לא חפים. טירוף לחשוב ששנים הם סיממו אותנו עם צבעים אדומים, והכל היה רק הסחת דעת. אני מדמיין ישבצים של חמס שבו הם צוחקים על היהירות ועל המגבלות הפסיכולוגיות של היאהוד. כמה קל לצפות אותם, כמה הם שבירים לסבל של חפים. כמה יעשו הכל כדי להחזיר ילדים קטנים הביתה, בכל מחיר. בנז חמס, הנה סוף סוף הפשט של הגידוף, בנז. בשלושת השבועות האחרונים כולנו היינו גיבורי על אבל, אני מבין הערב, צריך לקחת נשימה עמוקה, כי אנחנו עדיין לפני ההתחלה. זה יהיה כמו משחק שחמט עכשיו. אם התקיפה תוכננה במשך שנים, ברור שגם ההפגזות שלנו נלקחו בחשבון, ברור שעזה הוכנה היטב גם לכניסה קרקעית. גם מחלוקות פנימיות נצפו, גם תרחישי התפלגויות ומצבי דחק בעורף. קראו אותנו, עד אימה. הופתענו בשמחת תורה, וצריך לקחת בחשבון שהכינו לנו הפתעות נוספות באותו סדר גודל של זוועות. ככה ש, כולנו אני אומר, צריכים לנשום עמוק ולהבין שאנחנו על סיפו של רק אלהים יודע מה. שעזה היא כנראה רק חלק מסיפור הרבה יותר גדול, ו, שזה יהיה משחק ארוך ונזדקק להמון סיעתא דשמיא. מדברים על קונספציות שקרסו, חוששני שהשבר עמוק בהרבה, ושנאלץ ללמוד הכל מחדש. יותר מידי זמן זלזלנו בשנאה של האויב, בכנות כוונותיו. אני בכל אופן. מה זה להשמיד, איך אפשר להשמיד מדינה. שמַן ליבנו ואוזנינו כבדו ועינינו טחו. יהי רצון שגם ההתעוררות שחווינו בשלושת השבועות האחרונים היא רק ההתחלה, ושיִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשְׂמַח לִבֵּנוּ וְתָגֵל נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ מַלְכֵּנוּ בֶּאֱמֶת בֶּאֱמֹר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ

27/10 דיברתי היום עם חבר על נקמה, על איזה גמול יוכל להניח את הדעת, והעלינו שאין נקמה עמוקה יותר מריסוק נפשי של האויב, שבירה מנטלית מוחלטת עד אובדן הרצון לחיים, התפוררות לאבק של כל תקווה להתקומם, יאוש מוחלט מכל אמונה וניצחון. וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר ה' צְבָאוֹת. ובמצודות פירש, אתם תמעכו ותכתשו את הרשעים, זה יהיה ביום הגמול אשר אני מייעד אותו. במהרה בימינו אמן

בשיחה אחרת, עם חבר אחר, עלה ההבדל בין חמס לישראל. הם רוצים לרשת אותנו, אנחנו רוצים רק קצת שקט. לכן כיפת ברזל, לכן מיגוניות, לכן אַי ופשרה. חמס רשפ חזבלה, רוצים. חיובי וברור. אנחנו, רוצים שלא ירצו. נגטיבי ומעורפל. הם בתנופה, אנחנו, נהדפים. אם למדנו משו משמחת תורה, זה שהם רציניים. שהם באמת רוצים לנצח. שהאיום ממשי. עכשו הגיע הזמן להבין שצריך לשנות צורת חשיבה, ולהתרגל לרצון חדש. לגדול

29/10 מאז שמחת תורה אני מאנפרנד פה על ימין ועל שמאל ומתקשה מאד לגלות סובלנות. במובן מסוים אני משתמש בתגובות של אנשים לאסון כקנה מידה – שיפוטי, אבל קיומי, כמעט הישרדותי – בשבילי להבין מי בעד החיים היהודיים בארץ ישראל ומי ממשיך לשחק במילים ורעיונות. אני לא מדבר על עוכרי ישראל ממש, או על כאלה שממשיכים להשוות בינינו לבינם. אני מדבר גם על מי שעדיין מדברים על האסון כאילו הוא ניסוי מחשבתי, או על אלה שיותר קל להם לשנוא את הממשלה מאשר את האויב. אולי זו הפריבילגיה המפוקפקת לגור ביישוב שחמק בדרך נס מרשימת מוקדי האסון, אולי זה בגלל שבבסיס אני אדם פשוט, אבל שמחת תורה תשפד הסיר ממני כל חוסר נעימות וכל יומרה למבט מורכב על הסיטואציה. יש בנז מתועבים, ויש אותנו. ואם אנחנו לא רוצים למות, אנחנו צריכים לעדכן את כללי המשחק. זהו. הפילטר הזה עוזר לי לשמור על אנרגיה, הוא כנראה גם עוזר לי לצבור תאוצה עם התנועה החדשה, אבל גם גורם לי להבין שיש אנשים שאין שום קשר בין איך שאני והם קוראים את המציאות. ובגלל שאני צודק והם טועים, זה מדאיג אותי מאד

31/10 אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁבֹר לָהֶם אֶת הָעֲצָמוֹת, רַסֵּק לָהֶם אֶת הַיָּדַיִם וּכְרֹת אֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה, וְאַל תַּשְׁאִיר אֶבֶן עַל אֶבֶן בָּעִיר הָאֲרוּרָה הַזֹּאת, וְאַבֵּד מִמֶּנָּה מֶלֶךְ וְיוֹעֵץ וְחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת, שֶׁיּוֹשְׁבֶיהָ רוֹצְחִים וְחוֹמְסִים וְתוֹמְכֶיהָ אַנְשֵׁי דָּמִים וּמִרְמָה, וְהַכֵּה אוֹתָהּ בָּאֵשׁ וְהַכֵּה אוֹתָהּ בַּמַּיִם, וְהַכֵּה אוֹתָהּ בָּרוּחַ וּבָרַעַשׁ, וְהַכֵּה אוֹתָהּ בַּדֶּבֶר וּבִנְגָעִים עַל זְדוֹן לִבָּם וְתוֹעֵבוֹת מַעֲשֵׂיהֶם, אֵיךְ נִרְאֶה רַגְלֵי אִמָּהוֹת הֲרוּגוֹת וְעֵינֵי תִּינוֹקוֹת שֶׁנִּשְׁבּוּ, וְאַתָּה לֹא תִּרְאֶה וְלֹא תְּקַלֵּל אֶת שְׁעָרֶיהָ, אֵיךְ נִרְאֶה מַקְלוֹת זְקֵנֵינוּ שְׁבוּרִים וּלְבָבוֹת אָבוֹת מְדֻקָּרִים, וְאַתָּה לֹא תִּרְעַשׁ וְלֹא תּוֹרִישׁ אֶת יוֹשְׁבֶיהָ, אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, צֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ וְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, וַעֲמֹד לִימִינֵנוּ לְהוֹשִׁיעֵנוּ, וְאַבֵּד שְׁכֵנֵינוּ הָרָעִים, כִּי דִּמְעוֹתֵינוּ מְצוּיוֹת וְדָמֵנוּ רוֹתֵחַ וְאֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן

1/11 הכל שבור, הכל נבנה, הכל מת, הכל מתעורר לחיים. בעל כורחנו אנחנו נכתבים היום בספרי דברי הימים, בעל כורחנו הימים האלה נקשרים לאות על ידינו ולטוטפות בין עינינו

6/11 אלה דברים פשוטים אבל אני רואה צורך לומר אותם. אולי יש מי שעוד לא הבין. אם רוצים שהחיים בנגב המערבי יחזרו למסלולם, עזה לא יכולה להמשיך להתקיים. לא בגרסה הנוכחית שלה. בשמחת תורה תשפד עזה איבדה את זכות הקיום שלה לצידנו. כל חף שאיתרע מזלו להיות חלק מקן הצרעות הזה, יאלץ למצוא פתרון אחר. אין דרך קלה לבנות כאן שוב חיים נורמליים, אבל זה תנאי סף. אם רוצים שילדים וילדות יחייכו כשהם מסתובבים ברחובות, שמשפחות יעזו לצאת לטייל בחורשות ובפרדסים שסביב היישובים שלהם, אם רוצים שגברים ישכימו לשחרית בלי לפחד להשאיר בבית לבד את הנשים והילדים, ושנשים יצאו לריצה בערב בכבישים של הקיבוץ, לא יכול להיות מצב שבו אחרי המלחמה הזו עדיין יש גדר שמפרידה בינינו ובין עזה. אחרי שמחת תורה תשפד אין משא ומתן שיחזיר את הביטחון לתושבים, אין מכה לחמס שתחזיר את האמון ביכולת של הצבא להגן עליהם, ואין גובה של גדר או עובי של רצועת ביטחון שיאפשר להם לישון בשקט. את ראש הנחש הזה צריך לכרות, ולבער את הרצחנות השטנית של השכנה הרעה שהמסוה נפל מעל פניה. לא היו לנו שאיפות כאלה אבל עכשו, למען שפיותם ושלומם של יושבי חבל הארץ הזה, אין לנו שום ברירה אחרת. אחרי שניישם את ההומניזם הזה, נוכל להתפנות ולברר איזה הומניזם ניתן ליישם במעגלים נוספים. בחורבן עזה ובבנין הארץ ננוחם

7/11 וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ

7/11 אנחנו זקוקים לתשובה משוגעת. צהל מגיב בעוצמה, וטוב שכך. אם לא עכשו אימתי. אבל עד עכשו אנחנו עובדים לפי הספר, שלא לומר לפי הצפי של חמס. כלומר אני מעז לשער שהוא צפה תגובה חריפה ושלא נשב בשקט. אבל בשמחת תורה הושברנו, וכבודנו חולל. הסדרים עצמם הופרו, הכללים נשברו, החיים הוטלו בספק. ותשובה נורמלית לשאלה משוגעת היא לא תשובה טובה. אנחנו זקוקים לתשובה מהבטן, להיווכח בכך שהיא עוד עובדת, שיש לנו גם לב ושלא הכל שיקולים של אסטרטגיה דיפלומטיה ותקציבים. אנחנו זקוקים לתשובה יצירתית, שאומרת כן ארה"ב וסעודיה ואיראן ואיך נחריב עיר, אבל בוא תשמע כיוון שלא חשבת עליו. תשובה של טאדאם אלהים הפתעה לא ראינו את זה מגיע. תשובה שתצית את הדמיון, שתיתן לנו כנפיים. עזה צריכה להיות המומה, העולם צריך לשמוט לסת, אנחנו צריכים לחייך. אין לנו דרך אחרת להרגיש שניצחנו

8/11 הרהרתי הרבה בשאלה מה גורם לאנשים אינטליגנטים להמשיך לומר שטויות אחרי שמחת תורה והגעתי למסקנה שהפחד לאמץ עמדות ימניות ריאליות נובע מהפחד מהצורך לאמץ זהות יהודית מאמינה. קצת כמו שהיה קשה ליהודים לוותר על הזהות המתבוללת שלהם ולהפוך לציונים. לא הקושי לוותר על החמלה אלא הקושי לוותר על החיים הנורמליים שרצינו. כבר מסתלבטים על יוסיאן אבל נדמה לי שהוא צודק בכך שבמזרח התיכון אי אפשר להיות אתאיסט או אדם ללא דת. או כמו שכתב לי חבר, החיים כאן דורשים יותר מידי מכדי לחיות עם מעט מידי. אלה חיים שדורשים התבדלות מסוימת והגדרה עצמית פרטיקולרית, ולמי שהתרגל לחוויה או לפנטזיה הקוסמופוליטית יהיה לא קל לוותר עליה. אלה חיים שיש בהם משימה עתיקה שנתפסת כניגוד גמור לנינוחות המערבית ולפריבילגיות האתיות הכרוכות בה. זה מתחבר לי להבנה שאני מסתובב איתה כבר תקופה שהיחס שנערי גבעות מקבלים היום כנראה לא שונה בהרבה מהיחס שלו זכו נערי ונערות העליות הראשונות בקרב הקהילות שלהם. נראה שאנחנו עומדים לפני תקופה של שינויים גדולים, וזה לא קל לעיכול

9/11 הפורענות שהתרגשה עלינו בשמחת תורה כאילו לקוחה מתקופות אחרות. ציטוטים של תיאורי אכזריות מונגולית או הרס הוני, אבל מעכשו, תשפד עשרים ושלש, ומכאן, קילומטרים בודדים מחדר השינה שלנו. ציטוטים משפה אחרת, שחשבנו שעברה מהעולם, בזמנים ומקומות שחשבנו שהם טובים יותר. מה זה אומר על העולם אם יש בו יצורים תבוניים עם כזה בוז לחיים, מה עוד רלוונטי מהעידון והתחכום והרוך שסיגלנו לעצמנו, ומה עלינו לעשות כדי לא למות במיתה משונה. מרגיע מאד לעשות לאירוע הזה רדוקציה לשפות שאנחנו מכירים, ולדבר על עוני ודיכוי ושלום וזכויות אדם. עוד אפשרות היא לנסות לקרוא מחדש את דברים ויהושע

11/11 מאד אני חושש מהשגרה המדומה שהיא גורלם המתעתע של אנשים אוהבי חיים

כיוון שלא ראינו אותו, שכחנו שאויב אורב מאחורי הגדר. חשבנו שאם התנתקנו ממנו, הוא התנתק מאיתנו. שאם לא נחשוב עליו הוא לא יחשוב עלינו. הרשינו לעצמנו לחיות בנוחות, לשבת בבתי קפה, לרקוד במסיבות, לא לאחוז בנשק. הגזמנו בערכו של הגבול, המעטנו בערכם של שונאינו, שכחנו שאין מכשול בלתי עביר

בשמחת תורה התעוררנו, אבל חודש אחרי, אנחנו עלולים לשוב להירדם תוך כדי מלמול שגרה שגרה. לשכוח שמחסני הרוע עוד מלאים בסכינים ובידיים שמחכות לשלוף אותן. (כן. גם ביום שאחרי המלחמה)

מאד אני ירא מחכמים וחכמים למחצה שמציבים את הרוע במשוואות, מכניסים אותו לסטטיסטיקות והופכים אותו ליחסי. שאומרים אין ברירה, ואי אפשר ללכת עד הסוף, ועם מישהו הרי צריך לדבר (כאילו שמדובר בבני אדם כמונו)

אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר. רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם. אֲ‍נִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה

אני רוצה לצעוק, אסור לשכוח. אבל צעקות לא משכנעות אף אחד. גם לא המציאות (אם היא דורשת מאמץ), ומי אוהב את הזוכרים. קל היום לקום באמצע הלילה ולבכות על גלות השכינה. עוד הדם על הקירות, עוד הזעקות מכות על עור התוף וריח המוות עומד. אבל השכחה, והראליזם המדומה. איך נישבע ואנחנו קלים בדעתנו לשוב להרשיע

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי

ארורה את עזה ותומכיך ארורים. שפופה תלכי תמיד. צרת לב ואכולת ספקות וחסרת אמונה. ובכל יום אזכיר את רשעתך ובכל יום אבעיר את שנאתי ולא אפסיק להתפלל על חורבנך

ברוך אתה דיין אמת המכנו בשבט עברתו

12/11 א. לפני שנתיים עבדתי במשתלה, בצוות העובדים היו מעט ישראלים המון תאילנדים ומשפחה מאזור חברון. אבא בנים וגיס. נקרא לו ע'. ע' היה חרוץ, מנומס ואפשר לומר שהתיידדנו. לו לא היתה עברית ולי לא היתה ערבית, תיקשרנו באנגלית שבורה, מחוות גוף והרבה גוגל טרנסלייט. יום אחד אומר לי ע', אתה יודע שבתאריך הזה והזה (היום האחרון של הרמדן באותה שנה) יגיע הסוף של מדינת ישראל? מה? מי אומר את זה שאלתי, ככה הדרשנים אצלנו אומרים, וכולם מאמינים שזה יקרה. ואם לא, הקשיתי. אם לא יקרה, תהיה עליהם שאלה גדולה הוא ענה. הייתי נבוך, ומופתע. לא כל כך ידעתי לאן לקחת את השיחה, אבל עקבתי בדריכות אחרי התאריך. כשהתאריך הנקוב עבר, הרגשתי תחושת הקלה, אבל לא העליתי איתו את הנושא לדיון. אתה פוגש בנאדם ומנהל איתו מערכת יחסים על בסיס מסוים, אבל אז הוא חוזר לכפר ושומע שם דברים אחרים. במקרה הטוב זה יוצר אצלו בלבול

ב. בעקבות ערוץ טיקטק יהדות נחשפתי להמון תגובות של בני דודים. אני חושב שכתבתי על זה כבר פעם, על התחושה שאנחנו על סף מלחמת דת. קושיות וטענות על היהדות והיהודים מצד האסלאם שחשבתי שאפשר למצוא רק בספרות ימי הביניים, נשלפו באגרסיביות בתגובות לסרטונים כאילו היו אמת לאמיתה. הבנתי אז שהדיונים שלנו על האמונה הם כל כך מטא, כל כך קומה עשירית, שכמעט ואין לנו דרך לחזור לדיוני המרתף האפולוגוטיים והמוזרים האלה ולהוכיח את צדקת דרכנו. זה משעמם ונראה לא רלוונטי להחריד. מסתבר שלא תהיה לנו ברירה אלא לענות. במקרה הזה לפחות, מזל שיש תשובות מן המוכן

ג. אני בספק אם תודעה שאינה דתית מסוגלת להתמודד עם המלחמה שלפנינו. חשבנו שאנחנו במאה העשרים ואחת, מסתבר שאנחנו במאה השביעית. למרבה הפחד, למרבה הצער ולמרבה המציאות. שחקנו ושחקנו והאמנו באדם כאדם, אבל מסתבר שהזהות הדתית שלו חזקה משחשבנו, ושהיא דורשת התייחסות מסוג אחר. זה נותן יתרון מסוים בהבנת הסיטואציה ליהודים דתיים, אבל גם מעורר את השאלה המדאיגה האם יהודים בלי תודעה דתית יהיו מסוגלים להבין שאנחנו נמצאים במשחק שונה. זה דורש לזנוח המון אמונות ישנות ולאמץ המון חדשות, זה מפחיד כי חשבנו שסיימנו עם ימי הביניים, וזה הכרחי. ממש ענין של חיים ומוות. אני מתפלל שנדע לגשר על הפער הזה

16/11 כבר שנה שאני ואיתמר רצים שבתות בבוקר. איתמר יוצא משדרות, אני משובה ונפגשים איפשהו באמצע הדרך. בד"כ בדלק של גבים, בצומת שער הנגב או באנדרטת חץ שחור. שותים מים, מרכלים קצת ורצים חזור. ביום שישי 6/10 התלבטנו אם לרוץ למחרת ולהיפגש בחץ שחור. עייפים משבוע של חוה"מ, סיימנו את ההתכתבות בסימן שאלה. אושרת אומרת שהדבר הראשון שאמרתי כשהתעוררתי בשש וחצי זה שפספסתי את הריצה. מי אמר שחוסר מוטיבציה לא יכול להציל חיים

17/11 חשבתי שהביקורת של ליבוביץ חשובה. שהיא מוגזמת, אבל שטוב שהיא מונחת שם כגבול גזרה או כתמרור. אני פתאום מבין כמה מפלצתי ההלחם שהוא טבע. יודונאzי. כמה הוא הרעיל את העברית, מקעקע בה עדות שקר שאין עליה מחילה, פורק ממנה את נשקה מול שונאיה שקמים לכלותה. אני פתאום מבין שמי שגדל על אהבת המולדת ואהבת ישראל פשוטה, גם אם מדד את הבגד הצואֶה הזה, יֵדַע להסיר אותו מעליו, אבל מי שחונך מקטנות כשהמילה הטמאה הזאת היא חלק מאוצר המילים שלו, אולי לא, וזה קצת מייאש אותי ומצער אותי מאד

20/11 התקופה הזאת גורמת לי לחשוב כמה צריך להיזהר מאנשים חכמים. אני בטוח שלצבא יש גישה לידע אינסופי. מומחי שפות, מומחי טכנולוגיה, מומחים לניתוח מידע. אבל בשורה התחתונה השכל הישר הלך לאיבוד. בסוף כל ילד בתלמוד תורה יודע לצטט את המדרש שעם ישראל הוא כבשה בין שבעים זאבים ושישמעאל הוא פרא אדם. התחושה היא שלפעמים דוקא אינסוף הידע הוא עושר ששמור לרעת בעליו, שמתבלבל מרוב כיוונים ואפשרויות וחשיבה עצמאית. שמחת תורה תשפד היא יותר מכשל נקודתי. היא תפיסת עולם עמוקת שורשים. ואני מלא פחד שתכף הקונספציות יתחילו להתארגן מחדש, כי זה טבען, ובעלי הפמפומים יחזרו לפמפם, כי זו פרנסתם. ורובנו הרי חלשי אופי, ובעלי שכחה, ונתונים להשפעה ולפשרה. אנחנו צריכים לאחוז בכוח ולא להרפות מהתדהמה שאחזה בכולנו בשמחת תורה מול הסרטון של הטנדר בשדרות

22/11 אין לי מנוחה. אנחנו נכנסים לתקופה קשה מאד, אולי אפילו קשה יותר מזו שעברנו עד עכשיו, עם ניסיונות מסוג אחר לגמרי מזה שהכרנו. מלכתחילה הייתי סקפטי לגבי כמה רחוק נהיה מוכנים ללכת, אבל חשבתי שאובדן כמו זה שחווינו בשמחת תורה יעיר את כולם. מסתבר שלא. זו עסקה דפוקה, דפוקה ולא מוסרית. ולמרבה הצער, אני צופה שמי שדחף אותה בכל הכוח גם לא יתקשה לוותר על המשך הלחימה בעזה. זה אפילו מכאיב ומטריף יותר לאור המשך היחס הדוחה שהציבור הדת"ל ממשיך לקבל. יחס שמעלה שאלות קשות שאני מפחד אפילו להעלות על הכתב. המערכון המחריד הזה של ארץ נהדרת הוא שילוב בלתי אפשרי של הסתה וכפיות טובה שוברי לב. אבל כמו שאפשר ללמוד שעשינו עסקה דפוקה מהודעות הברכה של אבומזן והקרמלין, ככה אפשר להבין מהניסיונות של חמס לקרוע אותנו, שאסור לנו להיקרע. זה מה שמחזיק אותי עכשו

23/11 יש בעיה שאני הולך ומבין שתוקעת אותנו מאד. אין לנו תחושה של בעלות על הארץ הזאת. אנחנו פה כי מישהו עשה לנו טובה. מנדט, אמריקה. לא אנחנו פה כי זה שלנו. נקודת המוצא היא שלא מגיע לנו ולכן בוא נשמח במה שקיבלנו ולא נעצבן עם בקשות מיותרות. הנוכחות שלנו פה היא הכרח שלא יגונה אבל אנחנו זרים ובוא לא נשכח שזה לא שלנו. ולכן נגור רק איפה שסימנו לנו שבסדר לגור, וככה יהיה לנו יותר קל להתמודד עם האשמה. ולכן אם רוצחים לנו פה ושם אנחנו מגיבים כמו אורח נבוך ולא כמו בעל הבית השתגע. אולי זה בגלל שאנחנו לא מספיק מאמינים באלהים ובסיפור שאומר שהוא נתן לנו את הארץ הזאת. ואולי זה בגלל שאלפיים שנות גלות הקהו לנו את האינסטינקט של בעלות על קרקע. אבל מדינת ישראל נכנסה למערכה קריטית על עתידה וקיומה, והתודעה הזאת היא בסיס רעוע מאד

26/11 שמחת תורה תשפד היא משפט דרייפוס של המאה ה21. מתברר שהבעיה היא לא גבולות 67 או אפילו מדינת ישראל, הבעיה היא היהודים. ואני חושב שהרבה ישראלים נמצאים היום באותו מצב של יהודים מתבוללים של סוף המאה ה19, ומול הצורך לבחור. כמו אותם יהודים, גם הם עשו הכל כדי להתעלם מהזהות הזאת (כולל לכעוס נורא על מי שגרם להם להיזכר בה). כמו אותם יהודים, נראה שרבים מהם היו מוצאים את עצמם מתנגדים להרצל ולציונות. הם פה כי הם נולדו פה, אבל הם ינסו לעשות הכל כדי להפוך את המקום הזה לפחות יהודי או לאומי, ולפחות ארץ ישראל. הבעיה שנראה שבאזור הזה, (או אולי על הכדור בכלל. אני לא יודע), אין מקום לחילוניות נייטרלית שלא תופסת צד. כי מי שלא תופס את הצד הנכון, תופס את הצד הלא נכון

27/11 מעולם לא היה בהיר לי כל כך התיאור של ניצוצות הקדושה הכלואים בקליפות שמהם יונק הרע את קיומו

28/11 מי אתם מפמפמי היום שאחרי כשעוד לא תם היום שבו אנחנו, שעוד לא כילינו את המלאכה, וכבר זורים יאוש בלבבות שכלום באמת לא יוכל להשתנות, בקושי חודשיים וכבר מפטירים כאשתקד. מה המקור הנפשי למפגני החולשה האלה, ואיזו זכות קיום לצידנו יש לאוכלוסייה הרעה הזאת, ומאיפה האיוולת להמשיך להכות על חטא ולומר אם רק היינו מוצאים פיתרון מדיני. וקל, כמה קל יותר להתמוגג מאשר להתמודד, ללעוס דעות חסרות שחר וחזון מאשר לחצוב מושגים חדשים, מאשר להבין שטעינו. המלל הבלתי נגמר, הנירמול של הרשע, שפת הגוף הבלתי נתפסת של החולשה, האצבע המאשימה מול כל גבורה פוטנציאלית. אפשר להשתגע

28/11 טעות לחשוב על שמחת תורה תשפד כאירוע השייך לעבר. לא רק שהוא עוד לא הסתיים, אלא שעוד אירועים מסוגו מחכים לנו אם לא נתעורר. מה שעומד מאחורי הטעות הזאת, הוא חוסר ההבנה שלא מדובר באסון חד"פ אלא בתכנית עבודה מדויקת. ולכן באירוע שיחזור על עצמו ברגע שיבשילו התנאים – בעוד חודשיים, בעוד שנה או חמש. כבר לא צריך לנחש מי אויבינו ומה החלומות שלהם. עכשו צריך להחליט אם אנחנו רוצים לחיות או למות, ולהגיב בהתאם. ובחורבן עזה ננוחם

29/11 וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ (במדבר לה). רוצה לומר: כי בראותם כי בעד כופר יפטרו מהרציחה יֵקל להם דבר ההריגה בראותם שלא תוקח נקמה ממנו (רלב"ג)

30/11 שופכי דם, בוזי אדם. עוד טעות מרה שצריך לתקן היא המחשבה שאנחנו עובדים את אותו אלהים או שיש בינינו משהו במשותף. אללה הוא אל זר, פולחנו הוא שפיכות דמים והארץ הזאת קטנה מידי לשנינו

30/11 מישו אמר לי השבוע ששמחת תורה ערערה לו את האמונה. לא במובן של איפה אלהים היה בעוטף, אלא של התכנים. עולם הבא, משיח, תחיית המתים. כל המילים האלה של האמונה, אם יש להן כיסוי בכלל. עניתי לו שאני לא יודע, אבל אצלי דוקא להיפך. מאז שמחת תורה הפכתי לאדם הרבה יותר מאמין. לא באלהים תיאורטי, ולא באל קוסמי כלשהו. אלא באלהי ישראל, שיוצא בצבאותם ונלחם את מלחמותיהם, ששמו מתחלל בהשפלתם ונקדש בגבורתם. אלהים שהוא גיבור עריץ ואבינו מלכנו, ושאולי יום אחד גם יהיה מלך על כל הארץ. אמרתי לו שהנוכחות שלא והרלוונטיות שלו בהירות לי כמו שאף פעם לא היו. ושלמרות זאת, אני עדיין לא מצליח להתפלל

30/11 אנחנו מסתובבים עם העיניים למטה, מקרינים ברחבי העולם סרטונים שמראים איך שוחטים ואונסים אותנו, ומקווים שירחמו עלינו. כואב לי הלב עלינו

שאל אותי חבר מה הייתי רוצה לראות, ואמרתי לו שהייתי רוצה לראות אצל המנהיגים שלנו כעס. כעס נורא ואיום. בנאומים, בשפת הגוף, בדיפלומטיה, בלחימה. כעס שאומר לבנות בריתנו, תחליטו באיזה צד אתן. כעס שאומר לאויב שלנו, אתה גמור. כעס שאומר לאזרחים, ראיתי את עני עמי ואת זעקתם שמעתי

מזה נגזר הכל. עכשו אפשר לצרף את תכניות העבודה, ואת הדיפלומטיה והתמרונים. הכל נגזר מזה שאתה מבין שחצו את כל הקווים שלך. אני מנסה לחשוב איך רה"מ היה מגיב אם היו שוחטים לו בן, איך הרמטכ"ל היה מגיב אם אשתו היתה כפותה במנהרות של עזה. זו האנרגיה שאני מייחל לה עכשו

הדם עדיין על הקירות ואנחנו מדברים על פתרונות מדיניים. אני מנסה להבין מה נדפק. מה שכחנו. אני לא מדינאי ולא דיפלומט ולא איש צבא, אבל מכל מה שאני רואה ושומע אני מבין שהאינטרסים שלנו לא מספיק ברורים לנו ושעוד לא הפנמנו שעומד מולנו אויב מתועב שלא ראוי לגילויי רחמים

אחד האסונות התודעתיים של העסקה, שבמשך ימים על ימים התנהלנו כאילו מדובר בפרטנר. שולחים רשימות, מתאמים שעות, מאיימים, נרגעים, מתרגשים. חמס ורשפ, חזבלה ואירן מתכננים למחוק אותנו מהמפה ומצהירים על כך בגלוי, ואנחנו? אנחנו מנסים להרגיע אותם. זה לא סימטרי, זה לא יכול לעבוד

יכול להיות שחיינו באשליה, שצהל יותר חזק ממה שהוא. שהיכולות שלנו איתנות ממה שהן. יכול להיות שאנחנו הרבה יותר תלויים ממה שחשבנו. זה בעצמו דבר להתאבל עליו, אבל תנו לנו להבין. ואז נחליט איך מתארגנים מחדש. כי מי שלא מוכן לאבד הכל בשביל האינטרסים הקיומיים שלו, לא ראוי לחיים

אנחנו עדיין מתנהלים כאילו שיש לנו הרבה מה להפסיד, ולכן אנחנו ככ שקולים ומדודים. ולא הבנו שכבר הפסדנו כמעט הכל, ושנפסיד הכל אם נמשיך ככה. מי שלא יודע לשבור את הכלים ולומר בזה לא נוגעים לי, לא יספרו אותו יותר. גם אם נהיה עניים, ולא יהיה הייטק, ולא נוכל לצאת לחו"ל. אנחנו צריכים להיות מוכנים לאבד הכל. אני חוזר לכעס, לעבודה מהבטן. את הכלים כבר יש לנו, אבל שכחנו שהם רק כלים. בלי נשמה, הגוף מת. באין חזון, יפרע עם

וקבלה לעתיד: אין יותר שימוש במילה פלסטינים, מעתה, יש ערבים

3/12 אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ

4/12 ימים לא קלים באים עלינו כאן בארץ ישראל. לא יהיה שלום. כי בניגוד אלינו, שבאמת רוצים לחיות בשקט, אצל הרעים תקופות של שקט הן רק תחנות התרעננות בדרכם להשמיד את ישראל. הבעיה היא שהמלחמה הנדרשת היא כ"כ מקיפה שאנחנו עדיין מהססים

כל חלום השלום לא היה אלא אשליה שטיפחנו כדי לא להביט בבעיה. כל פתרון ופשרה שהעלינו נדחו בבוז, עד הנפץ הגדול של שמחת תורה. ודוקא האמירה החדמשמעית של הרעים, מאלצת את מי שרוצה להמשיך לחיות כאן, לא לעקוף את הבעיה. וזה לא קל

ימים לא קלים באים עלינו כאן בארץ ישראל עד שנבין שלא יהיה שלום לפני שתהיה מלחמה. גם אחרי שנבין לא יהיה קל, אבל לפחות יהיה השקט שבהבנה לאן פנינו. אני מודאג כי אני חושש שיש אנשים שצריכים עוד אסונות כדי להבין. ותחושת התקיעות העמוקה שלנו, ההרגשה שאנחנו עומדים מול בעיה שאין לה פתרון, היא רק הסימפטום לזה שעוד לא הבנו את עומק הבעיה

המטרה היא וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בשדרות, בנחל עוז ובכרם שלום, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד במטולה, בשתולה ובקרית שמונה, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בירושלים ותל אביב, וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בבקעה ובהר. וכל פילוסופיה שלא משרתת את המטרה הזאת, צריכה להתעדכן

אולי לא כולם יישארו. חלק כי מלחמות זה קשה וחלק פשוט ירגישו שארצם שינתה את פניה. מה שנכון, אם כי לא בהכרח לרעה. דברים לא נשארים אותו הדבר כשאתה נלחם על חייך. אני מאמין שבסוף יהיה פה טוב, אני מאמין שבסוף יהיה פה הכי טוב. אבל נראה שבתקופה הקרובה יהיה לא פה קל

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ

9/12 אמר רבי יוחנן, למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך, מה זית לא מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין

11/12 זה נשמע לא הגיוני להגיד אבל כל כמה ימים אני מתחיל להבין מה עברנו. ומה עוד נעבור וכמה פעמים עוד נישבר בדרך ועם כמה מכשולים נצטרך להתמודד וכמה כוחות נצטרך עוד לגייס, עד שנגיע. באישי בקהילתי בלאומי באזורי. ולאן. והנה חצינו את ארץ כסלו והנה אנחנו בארץ טבת. והתערובת הבלתי נסבלת הזאת של שגרה וחירום, של חוסר שפיות וגעש של עשיה. אני עוצר כדי להסתכל בשלהבת הנרות, כדי להסתכל בטוּב עיני הילדים, כדי לברך את שם כבוד מלכותו לעולם ועד

14/12 בן שלש הכיר אברהם את בוראו, בן שלושים וחמש הכרתי שאינני מכיר

אתה יכול לעבוד כל חייך בשמירת הלכה ולא להכיר את אלהים כמישהו שאתה חייב לו משהו. ולא להבין שאמונה אינה חויה סימביוטית עם ההויה או מה שמעבר לה, אלא התודעה שחייך אינם מסורים בידיך, שאינך בן חורין, אלא עבד למלך העולם. שיראת שמיים היא יראה מפני יושב שמיים, וקבלת עול מלכות שמיים, היא קבלת עולו

יותר משחיי אמונה הם חיים של ידיעה כלשהי, חיי אמונה הם חיים שמונח עליהם עול. (עול כמו סד, או אזיקים). כי עיקר האמונה היא לא עומק ההשגה אלא המודעות החריפה להיותך מְצֻוֶּה, ולחובת המעשה. לא מכוח הצו החברתי או מכוח ההרגל, ואפילו לא מכוח הבנת ערכו וחשיבותו, אלא מכוח היותו ציווי של המְצַוֶּה

זו תודעה אחרת לגמרי, שתפסה מופתע גם בוגר שנות לימוד רבות בבית המדרש. שאדון עולם, מלך העולם, ריבונו של עולם, אינם דימויים חזקים אלא תיאור של אמונה אמיתית שכך הוא הדבר. אנחנו כ"כ חילונים שזו לא אפשרות שנתפסת אצלנו, ולכן הדיונים שלנו על אמונה נמצאים רוב הזמן בקומה העשירית

פילוסופים ומקובלים ריככו או הגביהו את התפיסה הזאת, כדי ליישב אותה עם השכל או לקרב אותה אל הלב. אבל אני חושב שבלעדיה העיקר חסר מן הספר, ושדווקא זו היא הליבה של החוויה הדתית הישראלית

הקטלוג היהודי הוא אינסופי

בייצוג של תכנים יהודיים מבחינה ויזואלית יש גם מעשה פרשנות עמוק, שתקווה וסכנה בצידו. הפרשנות אינה פונה רק כלפי חוץ,

בין דם לדם

א. נוראים הימים. נוראים ואיומים.ואלוהים כה-רחוק, כה-רחוק.רחוק מאתנו כי רחקנו מאתו…בחוצות ירושלים משוטטים אנשים מוכי-חרדה.התמהון על פניהם והיאוש בעיניהם.היום –

בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת

בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב

מחשבות על בית

מפונים. עקורים. פליטים. הכנסת אורחים הימים הנוראים – השבת הארורה, שבועות של המתנה, ימי המלחמה – כל אלו ערערו את

(מתוך מחרוזת שירי אלוהים)

ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת.