- חיפוש -

יורים, בוכים ומחייכים

מתנאל בראלי

לזכרם של (רשימה ארוכה מהמקובל, בזמן חריג מהמקובל):
דוִד מאיר
בן דוד אהוב, איש הגבורה המחויך
נערן אשחר
חבר אמת, מיחידי יחידים
יוסי הרשקוביץ
שכן קרוב ואדם גדול של חזון, ניגון ומעש

א.

"קשה לומר, אבל זה טבעי", ענה צוריאל לשאלת המראיין. הלה ביקש להבין את פשר חיוכו של שקד, בן שמונת החודשים, על קבר אביו הטרי שנפל בקרבות הגבורה בקיבוץ בארי; רגע שהונצח בעדשת המצלמה, והרטיט לבבות רבים ברחבי המדינה תוך שעות ספורות. "זה טבעי", ענה צוריאל, ואף הסביר: "דוִד היה אדם עם חיוך מרוח על הפרצוף כל החיים שלו, גם ברגעים קשים… הוא חייך וחי בתוך שיר ושמחה… כשחילצו אותו – הוא חייך למי שחילץ אותו, ואנחנו יודעים שאחרי המוות, מי שטיפל בגופה שלו אמר שהוא היה עם חיוך קטן על הפנים". תינוק קטן מחייך על אדמה תחוחה; חיוך קטן על פניו של דוִד, במותו.

לא סתם כבשה תמונה זו את ליבות האנשים, ולא סתם תמה רוני קובן, המראיין הרגיש והעדין, על תשובתו של צוריאל, וביקש לעמוד על פישרה. הדיסוננס החריף שבין המוות והסופיות המצמיתה, לבין קלילות החיוך ועונג החיים – קשה ליישוב. מה לתינוק בבית הקברות? מה לחיוך על גופתו של אדם? כך גם נקבעה ההלכה בהלכות האבלות – "אָבֵל אסור בשמחה, לפיכך לא יקח תינוק בחיקו כל שבעה שמא יבא לידי שחוק" – אחת מן ההלכות המובנות והמתיישבות על לב. כובד הראש ואווירת הנכאים של בית האבל מורים לו לאדם להתאמץ ולשקוע אל קרבם, להתמסר לתנועת הצער, היגון והשתיקה. "אגרא דבי טמיא – שתיקותא" (מסכת ברכות ו, ב).

ובכל זאת, ראינו כולנו – שקד, התינוק השמח והמשמח, ישוב על ברכיה של ענת אימו ומחייך על קברו של אביו, לפלא המבוגרים הסובבים אותם. אמנם, את התמונה העוצמתית הזו ניתן לפטור כתמימותו של פעוט רך בשנים; בחוסר ההבנה (שובר לב כשלעצמו) של נצחיות הפרידה; ובעוצמתם של החיים המחויַכים, חסרי הדעת וחסרי המכאוב. עם כל זאת, גם שמענו כולנו: "חיוך קטן על הפנים" של דוִד, שהיה ברגעים אלו בהכרה מלאה, ובהבנה בהירה ומודעת של סופיות הדרך. עובדה חידתית זו כמו קוראת לנו לשוב ולהתבונן בה, להעמיק בה מעט.

זוהי מטרתן של השורות הבאות.

ב.

אדם נוסע לניחום אבלים. הוא נוהג ברכבו, לבדו, ודמות הנפטר עולה מייד על ליבו; זיכרונות מתוקים ממלאים את התודעה, כאב הפרידה מלחלח את העיניים, והמחשבה על קרוביו ואוהביו – ילדיו, אם השאיר אחריו – מפלחת את הלב. ככל שהוא מתקרב אל יעדו כך הוא מתמלא יותר ויותר בתחושת האבל והקושי, ובראש כפוף ועגמומי הוא ניגש אל דלת האבלים. הוא חוצה את מפתן הדלת, נושא עיניו אל תוככי הבית, ולפתע – מוצא את האבלים בעיצומה של ארוחה משפחתית. הם מחויכים, מתענגים על רגעי נוסטלגיה משפחתית, ועל שפתותיהם מתגלגל לו הומור פנימי שזר לא יבינו. דיסוננס חריף. רגע של השתהות. חריקה. נדרשת כעת הסתגלות מהירה לסיטואציה, והתאמה פנימית למנעד הרגשי ששורה בבית האבלים.

אכן, לא כל נסיעה לניחום האבלים מסתיימת באופן הזה; עיתים שאנו מגיעים ומוצאים את האבלים בדיוק כשם שדמיינו אותם, בדיוק כפי שאבלים אמורים להיות: בוכיים, כאובים, אבלים. אך לפעמים אנו מוצאים אותם כפי שאבלים הם באמת: מדלגים בגמישות מפתיעה בין בכי ובין צחוק, בין כאב הפרידה להתענגות על רגעי חיים עשירים, בין הביחד המשפחתי לבין הבדידות המעיקה. ככה הם האבלים, מפני שככה הם החיים, וככה הם החיים הפוגשים במוות: פלקטיים פחות מכפי שאנו מדמיינים, עשירים יותר ממה שנוכל אי פעם לדמיין, סתירתיים ומפתיעים.

נשאל: האם רגעי הצחוק והיחד שייכים פחות ל'אבליות'? האם האבלות מתמצית אך ורק ברגעי הכאב והשבר, מופיעה בשיאה רק כשמנצנצות הדמעות בצידי העין – או שמא היא בדיוק אותו שילוב אניגמטי שמורכב מגם וגם, ושמטלטל את הנפש בין קצוות ורגשות קיומיים שונים? והרי כל 'שבעה' מכילה בתוכה, באופן בלתי נמנע, גם 'שבת'; וכוללת בחובה את העדר האבלות שבפרהסיא, את האפשרות להחליף את בגדי האבל, לרחוץ את הגוף ולשבת לסעודת שבת.

ג.

כזו היא גם המלחמה. בהרצאה מופלאה העוסקת ב"למידה בשעת מלחמה", לימד הסופר והמסאי הבריטי ק.ס. לואיס את סודה זה של המלחמה. "קודם שיצאתי למלחמה האחרונה", הוא מספר על עצמו בגוף ראשון, "בהחלט ציפיתי שחיי יהיו בהיותי בתעלות הקרב, בדרך מסתורית כלשהי, הכל מלחמה. למעשה מצאתי שככל שאדם התקרב לחזית, כך התמעטו מחשבותיו על המערכה". אולם, תוך כדי השוואה מעניינת שבין חווית החיים הדתיים לבין חווית המלחמה – השוואה החורזת את ההרצאה כולה – הוא מדייק:

לא ההתנצרות ולא הגיוס לצבא באמת ישמידו את דרכי חיינו האנושיות. נוצרים וחיילים עדיין נשארים בני אדם: הבנתו של הכופר את החיים הדתיים, וכן הבנת האזרח את חיי הצבא הינם פנטזיות. ואם בכל זאת תנסה להשהות את פעילותך האינטלקטואלית והאסטתית, לכל היותר תצליח להחליף חיים תרבותיים טובים, בכאלו פחות טובים. אתה לא תצליח, למעשה, שלא לקרוא דבר, לא בקו האש, ולא בכנסייה: אם לא תקרא ספרים איכותיים, אתה תקרא ספרים גרועים. אם לא תנסה לחשוב בהיגיון, אתה תחשוב שלא בהיגיון. אם תדחה את סיפוקך האסטתי, אתה תיפול להנאה מסיפוקים חושניים.[1]

האזרח מבין את חיי הצבא והמלחמה מתוך פנטזיה, בדיוק כשם שהנוסע לבית האבל מעלה בראשו את חיי האבלים מתוך דמיון. בחיים הממשיים, חיי הצבא, חיי האבלים, החיים עצמם – הם חיים אנושיים, בדיוק כשם שאנחנו. אמנם, הם חיים שמביאים עד הקצה את האנושיות שבחיים (העמידה אל מול המוות; בצבוצו של הנצח; אימה, גבורה, רעות; אחוות לוחמים ויחסים משפחתיים עשירים ומורכבים) – אך לא ניתן להעמידם על רכיב אחד מתוך החיים.

ד.

דקארט ישב וכתב את הגיונותיו כשהוא ישוב על יד האח, בכותונת לילה; ואילו אני, להבדיל, יושב וכותב את הדברים הללו כשאני ישוב על יד העמדה, במדי צה"ל, ומולי נשקפת פסגתו הישראלית של הר החרמון. בשונה מהשקט שמן הסתם שרר ברחובות אמסטרדם בשעת ליל מאוחרת, אני מוקף ברחש הבחש של מכשיר הקשר, ומבליל קולות ומילים המורכב מדיבורים מבצעיים, דיבורים בנאליים על אספקה ואוכל, תלונות על גשם ופטפוט חיילים שבעמדות. הדברים הללו נכתבים בהמשכים. אני כותב פסקה במחברת, מהרהר בה, ופוסק לרגע בכדי לענות לקריאה בקשר. יוצא לריצה, מחכה יום, יומיים, מבשילות המחשבות – ומוצא שעת ליל מאוחרת להוסיף ביטוי או שניים שעלו במוחי. עולה למשמרת, יורד, קורא ספר, שוכח מהכל, מתעייף – ולפתע ניצתת תשוקה מחודשת לשוב ולכתוב. העט קורא לי. מניח את הנשק, אוחז בעט. יש לי הפריבילגיה (כך עושים זאת כיום?) לכתוב בשעת מלחמה ומילואים. הנדב"ר מתבלבל לרגע עם טון הכתיבה הרגיל, מערבל את המילים. לעיתים הן מתערבבות בכיוון ההפוך, וברגע של חוסר שימת לב אני אומר בקשר "אנו", ומיד מתקן: "המסגרת".

בכוחו של מי לבטל את רגעי החיים הללו, ולזקק עבורי את המלחמה לשעות המשמרות הארוכות? שהרי, גם אותן ניתן לחלק לרגעים מבצעיים ומנהליים; כאלו העוסקים בלחימה, כאלו העסוקים בקיבתם ובחום גופם של החיילים. עד כמה האבחנות הללו קשיחות, ועומדות במבחן הביקורת? מתבקש לדוגמה לשאול: האם בצפון מתקיימת כעת מלחמה, או בט"ש מוגבר? שמא רק החיילים שבדרום זוכים להשתייך אל אותם רגעי מלחמה מזוקקים וטהורים? והרי גם בדרום, מספר לי החבר, "אנחנו רק שומרים על העוטף"; ואילו האחיין שגם נכנס אל תוככי הרצועה "רק מאבטח את הציר הלוגיסטי"; לוחמי החי"ר הרגילים מבטלים עצמם בפני כוחות השריון וההנדסה; אלו ואלו מכפיפים ראשם בפני לוחמי יחידות מיוחדות העוסקים בפעילויות עלומות ומופלאות; ולבסוף נגלה שהמלחמה לא מתגלה אלא ביחיד הסגולה, העומד בראש הפירמידה, שאליו נושאים כולם את עיניהם.

אך שמא המלחמה איננה פירמידה, ואף אחד לא עומד בראשה. המלחמה שונה מהלְחִימה ודומה לחיים עצמם. זוהי גם הסיבה שהיא כה תפסה את תשומת הלב והעין של התרבות האנושית, כבר מראשיתה – בדיוק משום שהיא מדגישה את המתחים והמורכבויות של החיים עצמם. המלחמה אינה אלא 'המשך החיים בצורות אחרות'. נהרגים בה לוחמים בקרבות גבורה בקיבוץ בארי (דוִד), בהתפוצצות מטען בכניסה לחדר ממולכד (יוסי), בהתהפכות טנק בנסיעה מנהלתית (נערן), ובאירועי דו"צ מיותרים ומכעיסים. אלו כאלו חללי המלחמה.

ה.

 המוות אינו נורא כלל. חלש הוא מכדי להכריענו
שרינו עם המוות ועם חרבו – ונוכל
כל נהג עברי צוחק לו
בפנים הרציניים מסתתר הצחוק
הצחוק הנצחי. הלעג הנצחי
הנצח – שלנו הוא
עליו גאוותנו
הרב נריה, "בין דם לדם"

כיום אנו כבר יודעים לומר בריש גלי את מה שבעבר היו מעיזים חיילים אמיצים לחקוק באותיות גרפיטי, בעילום שם, על קירות פריקסטים צבאיים ישנים: "גם הקצינים בוכים בלילה". כיום אנו יודעים, אומרים זאת בקול רם – ולא מתביישים בכך; קב"נים כבר לא מגורשים בבושת פנים ממסגרות צבאיות, כפי שהיה בעבר, ומעגלי שיח מתקבלים בזרועות פתוחות ובנפש חפצה. מילים כמו רגישות ועדינות נכנסו אחר כבוד לז'רגון תיאורי החיילים וחוויות המלחמה; חיל החינוך, בשיתוף פעולה עם "משיב הרוח", מזמין את החיילים לשלוח סיפורים או שירים שנכתבו בעקבות המלחמה; ודמות אב-הטיפוס של הלוחם המסוקס והמחוספס, יחד עם המצ'ואיזם הגברי כולו – הפכו כבר מזמן לשק חבטות ביקורתי ומודע, ברוח "הדרמה של הגבריות החדשה".

אולם, שוטטות בינות לאוהלי החיילים, והאזנה קשובה לשיחותיהם ולהלכי רוחם, מלמדת על חווית מלחמה מורכבת בהרבה – החומקת מהניסיון לאוחזה באמצעות אחד מהקצוות הללו. יש בה מן הקושי הפיסי והמנטלי – אך גם מן שמחת הגילוי על הכוחות האיתנים שעודם חקוקים בגוף ובנפש; שוכנים בה אבל מצמית והליכה צמודה בינות המוות, לצד אחוות לוחמים מלאת חיים ואנרגיות; היא מלאה ברגעים אינטנסיביים עד כדי טירוף, ומרגעי שיעמום עד כדי שיגעון; חום וקור, יום ולילה, רוח וחומר, צער ושמחה. אמונה, תפילה – וכפירה. נגינה בכינור (יוסי) או בגיטרה (נערן). לרגעים יחד – לרגעים לבד. לעתים יש לזכור את הוראת הרמב"ם הקשוחה והקפדנית בנוגע למחשבה על נשותינו וילדינו – "ימחה זכרם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה"; ולעיתים דווקא שיחת הטלפון, המבקשת לגשר (במשהו) על פער המרחק, היא זו שנותנת "כוח לעמוד בקשרי המלחמה". בכל דרכיך דעהו.

המלחמה מלאת גוונים ועשירה הרבה יותר מהדימוי שלה בדיוק בשל העובדה שהמלחמה, בסופו של יום, היא תופעה אנושית – וככזו, מכילה מנעד פוזיציות מנטליות ורגשיות מגוון בהרבה מכל דימוי חד-צדדי כזה או אחר. אם הדברים נכונים בכלל – וכפי שניסח זאת לואיס באותה הרצאה, הם גם אוניברסליים ועתיקים  – ייתכן שהם מתאימים במיוחד עבורנו.

מיכה דנציגר – חבר, דוקטורנט ומילואימניק אף הוא – אמר לי לאחרונה שהדימוי הטוב ביותר לתיאור החברה הישראלית בזמנים שכאלו הוא דמותו האגדית של הקנטאור; אותו יצור יווני מיתי-פלאי, שחציו העליון הוא כשל אדם, ומחזהו ומטה הוא בעל גוף חייתי, כמין סוס. הקנטאורים מתוארים במיתולוגיה היוונית כלוחמים עזי נפש – אך גם כבעלי תבונה וידע עמוקים ונסתרים. החברה הישראלית כולה – כך טען אותו חבר – מורכבת משילוב מוזר שבין צבא לאזרחות, בין צבא מילואים לחברה צבאית, בהיזונים חוזרים שמזינים, מפרים ומערבבים האחד את השני. נוכל למצוא זאת למשל בשפה הישראלית שמלאה עד העצם בביטויים צבאיים, ומנגד בצבא מילואים המורכב מאנשים שביום-יומם הם רופאים, מהנדסים, הייטיקיסטים או מורים. הניסיון הישראלי המוזר לקיים עם שחי על חרבו, לצד חרב שחיה על עמה – מוליד יצור כלאיים ייחודי ומופרע, שחציו סוס וחציו אדם – קנטאור.

יש להסתייג קמעא מהדימוי המפתה הזה, ולו בשל הרפתקאותיהם המיניות, הפראיות והאלימות של הקנטאורים במיתולוגיה היוונית – עלילות שהיינו רוצים להרחיק מדמותה המורכבת של חברת הלוחמים-האזרחים שלנו. ובכל זאת חווית המלחמה שלנו, בצבא הנשען על קב אחת 'סדירה' וקב אחת של 'מילואים', מורכבת בדיוק מאותה דיאלקטיקה מופרכת, ועשויה מאותם חומרים שבמינונים אחרים היו מסוגלים להביאנו לכדי הזיות ושיגעון. יש בה מן האתי והאסתטי ("שלא תראה לי צ'יקמוק"), מן המגולומניות והביטוש עצמי, אך גם – מן החיוך.

ו.

יש בה גם מאותו חיוך אצילי שנסוך היה על פניו של דוִד – בחייו, וגם נותר מרחף לאחר מותו. חיוכו של זה שנכנס מייד 'פנימה', לבארי – מאותו 'חוץ', ביתו-מבצרו, שממנו יצא כהרף עין. זהו אותו חיוך שהיה נסוך על פניו כששבוע קודם לכן ישוב היה במשרדו, מתווך ומייעץ לעסקאות נדל"ן מסובכות – וליווה אותו, ללא הפסק, גם כשיצא בשמחת תורה להגן על תושבים ואדמת־מולדת. היכולת לחייך בשעת מסע מפרך ובטירונות יחידה אימתנית קשורה באפשרות להתבונן על הדברים מבפנים – ומבחוץ – ושוב פעם לצלול פנימה – ולהוציא את הראש מהמים בחזרה. זהו אותו הומור שביכולתו להזכיר לכל הסובבים את החיים עצמם, דווקא ברגעי קצה טוטאליים – ולשבר את מעטה האימה שלהם – מבלי לגרוע מן המקצועיות, הרצינות, היסודיות והאחריות. בדיוק כמו מילואימניק טוב: זה שיודע היטב את העבודה, אך יודע גם לא פחות מכך מתי אפשר, ואף רצוי, לעגל כמה פינות מחודדות יתר על המידה. וכפי שבירך אותי פעם אבי ז"ל, בשם ר' שלמה זלמן אויערבך (שהיה, כמובן, מאנשי ירושלים המחוייכים תמיד): תאכל טוב, תישן טוב, תלמד טוב, ותחייך.

אותו חיוך איננו ההומור – הרגיל, השחור – שמלווה גם את הרגעים הטרגיים והכואבים ביותר. ההומור שייך למחוזותיה של הפסיכולוגיה, המלמדת על הצורך וההרגל של הנפש הדואבת לתור אחר אסטרטגיות התמודדות שונות ומשונות, לעיתים פרדוקסליות; לשים לצחוק את זה שאין לצחוק עליו, לשבור את כובד הראש המכביד על הלב, להקלילו ולאווררו. גם אין הוא הצחוק המלגלג, העולץ, הציני והרדוד. "אף הרביתי לצחוק על כל רב אומן // אשר על עצמו לא מילא פיו צחוק" – כך ניטשה בפתח "המדע העליז", חיבור רצוף אירוניה ולעג המכוון את חיציו המושחזים אל תורות מוסר ומורי דרך נעלים, המלאים בחשיבות עצמית מנופחת. ולבסוף, אין זה החיוך המתנשא והיודע־כל, שהוא מנת חלקן של דמויות היררכיות יהירות וזחוחות, החיוך המצהיר לעיני כל שהאדם העומד מאחוריו מקיף, מבין ותופס את כל שעומד לפניו – ויכול להם, חכם מהם, וצודק מהם.

מן העבר השני, גם הגי'האד איננו חומד לצון, ואיננו סובל בדיחות הדעת; הוא רציני. רציני עד אימה, כך אנו יודעים כיום. "כל אלה דברים רציניים ולא בדיחות הדעת", קובעת אמנת החמאס, "שכן האומה הלוחמת אינה חומדת לצון". האמנות האיסלאמית, כך נטען בטקסט זה, מעוררת בנפש "משמעויות נשגבות והתנהגות נאותה", ומשום כך תנועת השחרור האיסלאמית זקוקה לאמנות איסלאמית ה"מרוממת את הרוח", ומפנה את מבטו של האדם אל נשמת רוחו של אללה. אכן; מעולם לא היינו ספרטניים, ומעולם לא התייחסנו בטוטאליות כה מרובה למלאכת המלחמה או למלחמת האמונה.

אך החיוך המדובר הוא יכולת נדירה. "חייך אלינו – אלוהים" (גרגורי קנוביץ); והלה, בתגובה, 'קא חייך ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני' (מסכת בבא מציעא נט, ב). כשהוא מופיע – בצלילות, באצילות, ובמינון הנכון – הוא חושף את אחת מאמיתות המלחמה, ומאפשר לנו לחמוק מההישאבות אל הדימוי הטוטאלי שלה; דימוי שיותר משהוא מפספס את המלחמה עצמה, הוא גם דוחק אותנו – הנוטלים בה חלק – להדחיק ולהסיט מקרבנו את היבטי החיים המגוונים והעשירים הבאים בה לידי ביטוי.

על כך ודאי יש להצטער, וכנגד כך ודאי שיש לשוב ולחייך.


[1] מאנגלית: אוריה לרנר. התפרסם ב"בעט ברזל", גיליון א, מבית מרכז קדם. זמין במרשתת.

עושה שלום במרומיו

השנה החולפת הנכיחה את חוסר המילים. מילים רבות שנאמרו לא הצליחו להישמע במשך שנה בין שני עברי המתרס הישראלי עד

אֶל הָאֵל הָאִישִׁי

א. אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל

בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת

בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב

דרכי אירופה אבלות

פתח דבר – רבקה מרים לפני שאני מתחילה לכתוב כמה מילות הקדמה לספרון של אבא אני מטמינה לרגע את פני