בהולכי בליל תשעה באב ברחובות ירושלים אינני אלא תמה. על מה בוכים ומייללים בני ישראל? והרי ירושלים עומדת בבניינה, גורדי שחקים תומכים שמיה ובתיה ושווקיה מלאים מצהלות ילדים משחקים ומזמרים בכל כלי זמר. האין זו כפיות טובה כלפי המקום ברוך הוא? שבניו מייללים על הארץ השוממה והנה הם בתוכה ובכל זאת מתאוננים תאניה ואניה? האינם מכירים בניסם?
גדולה הפליאה על המכירים בנס התקומה – על שלא אזרו עוז בנפשם לבטל הצומות וזעקתם. בסתירה מוחלטת לעמדתם בכל עת ושעה אחרים – בליל זה בוכים ומבכים כביכול אין לא גאולה ולא מדינה ולא קיבוץ גלויות. אך גדולה הפליאה שבעתיים על אותם שאינם מכירים בניסם מכל וכל, ובוכים בליל תשעה באב על החורבן כשם שמבכים אותו בכל השנה כולה. והרי הם ובניהם ובני בניהם יושבים בירושלים הגאה והחופשיה והעברית. היכליהם היכלות שן. בתי מדרשותיהם מרוצפים בהט, וצאצאיהם וצאצאי צאצאיהם משחקים בהמוניהם ברחובות העיר, קונים בשווקיה ומתפללים בבתי כנסיות המשובצים בה בכל פינה.
יהדותם היא מראה משונה ליהדות השבתאית. בעוד השבתאים התעקשו שיש גאולה כאשר לא הייתה לא ראשיתה ולא מקצתה, הללו מתעקשים על המשכיות הגלות ומסרבים להכיר בגאולה, ואפילו זו מתדפקת על דלתם ומכה על קודקודם. ההתעקשות שלא לראות את המציאות היא תמיהה גדולה. זר לא יבין זאת. על פי האגדה, נפוליאון התרשם עמוקות מן היהודים הבוכים על החורבן בפריז. אך מה היה אומר אילו ביקר השתא בירושלים?
אנו כאבותינו זקוקים לכוח הדמיון. אבל בשעה שאבותינו נצטרכו לכוח הדמיון שלגאולה – אנו נזקקים לכוח הדמיון של החורבן. אבותינו, כך יאמר כל מדריך טיולים, כל ציוני לרגע – לא דמיינו את ירושלים במועדיה. בקושי חלמו על חייל עברי. שלטון וריבונות יהודית נראו להם כסיפורי בדותות. בשבתם בגולה הדוויה לא האמינו כלל שיזכו לתקומה הזאת. על מנת לבקש על הגאולה נדרשו לדמיינה ומשלא מסוגלים היו לדמיינה – הפכוה לחזון לא-ארצי, למן מציאות שלמעלה מן הטבע, שאיננה מעלמא הדין. ואילו אנו להפך, להפך: כה שקועים אנו בבניינה של ירושלים ועריה עד שאנו זקוקים לאמץ כל כוח הדמיון על מנת לדמיין את חורבנה. קשה לראות ישימון ולדמיין עיר בבניינה. לעמוד במצולה בין החורבות ולדמיין בניינים. אך קשה שבעתיים לראות גאולה ותקומה ולדמיין חורבן ושממה.
דמיינו: ירושלים איננה עוד. נחרשה העיר. כולה עיי חורבות. הכניסה לעיר הרוסה ורמוסה. בנייני האומה – תל עפר. משכן הכנסת וגבעת רם מתפוררות. מרכז העיר – קמשונים עלו בו. נחלאות – לשדה יער. רחביה וקטמון – מקשת אבטיחים. האוניברסיטה שעל הר הצופים – איננה. הכל היה לשמה. חיות גן החיות התנכ"י נפוצו לכל עבר. פילים, קופים וג'ירפי פרא מחפשים גרגירים ועלים בואכה דרך חברון. ועל פי הכלל ש"כל הקדוש מחברו חרב מחברו" – כך העיר העתיקה, הכותל – היו לאפר ואבק. שדה הריסות חרוש, משכן לעוף השמיים, שועלים ונוודים חסרי בית. העיר שהייתה כלילת יופי, רבתי בעמים, שרתי במדינות, עיר המלומדים וחיי הרוח, עיר התורה, עיר עולם לשלושת הדתות – נעלמה ואיננה. עלתה השמיימה בענן אבק, עפר ואפר.
כמו ג'באליה.
האם אנו מסוגלים לדמיין את החזון הזה?
נראה שזקוקים אנו לרבי עקיבא הפוך. אקרא לו רבי עקביה – על שום שבכוחו להפך מישורים לעָקוֹבים.
ומסופר –
שפעם אחת היו רבי עקביה וחבריו עולים לירושלים. כיוון שהגיעו לרחוב יפו היו הם שמחים רוקדים, וקונים מאכלים ומזכרות. ואילו הוא – עיניו עצובות, מביטות באדמה. כיוון שהגיעו לכותל המערבי התחילו הן צוחקים ועולזים ולבם רחב עליהם, ואילו רבי עקביה – בוכה. אמרו לו – מפני מה אתה בוכה? שאל אותם: מפני מה אתם מצחקים? אמרו לו: ששים אנו במשוש ירושלים הבנויה. שיכורי גאולה אנו. אמר להם: לכך אני בוכה, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו". וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש". בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". משנתקיימה נבואתו של זכריה – מתיירא אני שמא תתקיים נבואתו של אוריה, ואם נתקיימה בנו נבואתו של זכריה – בידוע שנבואתו של אוריה מתקיימת.
כי אם רוצים אנו לציין את תשעה באב כראוי – עלינו להתעלות מעל המציאות הארצית – ולדמיין. העוורים והפסחים, סרבני הגאולה ומכחישיה – עושים שקר בעצמם כל השנה כולה, ובתשעה באב על אחת כמה וכמה. אך גם מחבקי הגאולה והבוטחים בה אינם ישרי לבב – שהרי אם גאולה יש, למה לנו להתאונן על החורבן? האבל האותנטי האפשרי לאדם שבשורת הגאולה נגעה בליבו איננו על חורבן שהיה – אלא על החורבן שעתיד להיות. בעצם, אנו, דור שלישי לגאולה – משולים לאנשי ירושלים באמצע תקופת הבית הראשון. העיר עומדת על תילה ותמידים מוקרבים על גבי המזבח. המצב הפוליטי מעט מעורער אבל שממה וחורבן אינן אפשרויות סבירות. ואז, כבר אז, בטרם התפוררה העיר ובטרם נשמעו קול גייסות ותרועות מלחמה – כבר אז מתאבל ירמיהו הנביא ומקונן על הארץ שעתידה להיות לשמה ולשורקה. 'ההרים ניצתו מבלי איש, וירושלים לגלים מעון תנים, וערי יהודה שממה מבלי יושב'.
אין ירמיהו כותב זאת כצופה בעיניים ממש, אלא כמנבא את החורבן העתידי. נבואה היא עניין שלעתיד – בטרם היו הדברים. בכוח דמיונו מסוגל ירמיהו לראות את החורבן בשעה שהעיר על תילה בנויה. את השבר בזמן הגאון, הגאווה והעוצמה. על העתיד אנו בוכים ומקוננים ולא על העבר. דורות קודמים ביכו את הווה הנמשך מאז מקדם. אבל אנחנו – המורגלים בגאולה וכבר אינם שיכורים ממנה – אין לנו אלא לבכות על העתיד להיות. על הגאולה שעתידה חלילה להסתיים בגלות חדשה. מי קבע מה הסדר? אולי ההיסטוריה מזמנת לנו היפוך סדר הנבואות: תחילה נבואתו של זכריה ולאחר מכן נבואתו של אוריה.
וזאת לראיה: אחד משמותיה של ירושלים הוא ציון. על מה ולמה 'ציון'? נחלקו החוקרים במשמעות השם. ככל הנראה נגזר מלשון 'ציה' – היינו צחות ויובש ושיממון. אין ירושלים 'עיר נמל על שפת הנצח' ולא 'מקור מים חיים נובעים מן התהום'. עבור תושביה הקדמונים הייתה ירושלם – ציון: ארץ ציה וצלמוות. ואמנם בכוח הפעולה והיוזמה ומסירות הנפש הפכה ציון לגן רווה. אך במהותה הפנימית היא זוכרת שבפנים היא ציון. אל המדבר פניה. נשקפת אל פני הישימון ועם ציית המדבר הצחיח והפראי רצונה להתאחד. עם עזאזל מוכתר המדבר.
כי העצמי המדברי של ציון כופה עליה לשאוף ולהשתוקק אל הישימון והעזובה. להיות למדבר. ללכת אחרי הפראים והעקרבים אל ים המוות. לחטוא עד שבחטאיה תיחרב שנית. שלישית ורביעית. להעריך הערכות גיאו-פוליטיות שגויות לחלוטין על מנת לזמן אליה את גייסות האויב פעם נוספת. הצלבנים והערבים ניסו לאלפה ולא יכלו לה. טוב לה היות תל וחורבה. על המרחב הצהוב-חום היא חולמת בלילות. עת יעזבוה בני האדם, עת תישרף ותתפורר ותחזור לשממתה – או אז תשמח. אז תהיה ירושלים סוף סוף שוב לציון. אז תהיה חופשיה כבימי עלומיה. ועל כן, והואיל וזוהי נטייה הטבעית – יש לאחוז בה ולאלפה. לשומרה מכל משמר ורע. לחשוף מעיינותיה ומבועיה. לחצוב בארות ובורות בלתי נשברים. להפרותה ולנוטעה ללא הרף. מקווים אנו שזכריה הוא אחרון לנביאים, אך אין סדר למקרא. אולי הוא דווקא הראשון כי ההיסטוריה חוזרת הפוך. אולי אוריה וירמיהו הם העתיד לבוא – לא העבר. על כך אנו מתאבלים – על העתיד להיות. על העתיד הקודר המתענן מעלינו אם לא נשמור על ציון כירושלים.
מתוך חשש לעתיד נתאבל ונעצב,
ובבניין העיר בהווה ננוחם.
ונתפלל שההווה יתמשך שנים כה רבות עד שנשכח את האפשרות לחיים ללא גאולה.