[ללא כותרת]

[תגובה למאמרו של בנימין שפירו, השיח של השמונה באוקטובר]

וְאֵל אַחֵר אִסְתְּרַס
וְלֵית לֵיהּ תִּיאוּבְתָּא לְעָלְמִין
וְלָא אָפִּישׁ, וְלָא עָבִיד פֵּירִין
זהר משפטים קג, א

– עמנואל לוינס, אתה הפילוסוף של ה"אחר". האין ההיסטוריה, האין הפוליטיקה, הן עצמן מקום המפגש עם ה"אחר", ולישראלי – האין ה"אחר" לפני הכול פלסטיני?
– ההגדרה שלי ל"אחר" שונה לגמרי. ה"אחר" הוא הזולת […] אבל אם הזולת פוגע בזולת אחר או נוהג בו שלא בצדק – מה אפשר לעשות? אז מקבלת האחרות צביון אחר: בתוך האחרות עשוי להתגלות גם אויב, או לפחות אנו ניצבים אז בפני השאלה מי צודק ומי טועה, מי נוהג בצדק ומי בעוול. יש בני־אדם שטועים.
Israël: éthique et politique, 1982

—

מאן דהי כתבה עליי מאמר. נקמתי לא עלתה לפניה לרצון ולא ירדה בגרונה. מאן דהו כתב שאיני בּוֹשה. שאיני אישה. מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גֶּדֶר עֶרְוָה אַתָּה מוֹצֵא קְדֻשָּׁה. מאן דהם פסקו שזו אינה שירה. שמילתי עלובה. שרק בכמה שורות הייתי טובה. מאן דהן תלהגנה. היאך כותבים ליברליזם בשיר. מה זו בינה. מַלְכָּא דְעָלְמָא הוּא יְבָרֵךְ יַתְכוֹן, וִיזַכֶּה יַתְכוֹן, וְיִשְׁמַע בְּקָל צְלוֹתְכוֹן, תִּתְפָּרְקוּן וְתִשְׁתֵּזְבוּן מִכָּל צָרָה וְעַקְתָּא.

הוי על מבעי זעזועייך ישראליות מאופרת ובלה. הוי על ההיגיינה. בקרירותך שֻׁלַּח אישך. מטהרנותך ברח. נוחי על משכבך בשלום.

כי שירה נוכחת – נפקדת. כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כי אישה כותבת – מתעברת, זועקת. חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִימִים. כי אישה יולדת – מתאכזרת. אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי.

יש לה ילד. לא רוצה לאבד אותו.