- חיפוש -

למידה בשעת מלחמה

ק.ס. לואיס

בשמחת תורה, השביעי באוקטובר, עלה המוות בחלונינו – ומאז הוא נוכח, מורגש וקשה מאוד להדחקה. טענת "זה לא הזמן" שגורה בימים שכאלו: כיצד ניתן לעסוק בחיי שעה כשרבים מחרפים את נפשם? איך אפשר לדבר על אומנות ולכתוב שירה כשכאב והגעגועים צורב את הנפש? והאם עיסוק במדע איננו מותרות בימים של מלחמה על החיים?

המסה שלפניכם "למידה בשעת מלחמה" שנישאה כדרשה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה על-ידי הסופר, הפילוסוף והתיאולוג הבריטי ק.ס. לואיס, מבקשת לאתגר את ההנחה שכשהתותחים רועמים תפקידן של המוזות לשתוק.

לואיס ביקש ולהראות שהעיסוק במדע ובאומנות איננו בגדר פינוק אלא מהווה צורך אנושי בסיסי, ובעיקר – כזה הניתן להצדקה מוסרית. הטענה של לואיס רדיקלית ופשוטה כאחד: הוא מזכיר לקהל שומעיו שהמלחמה איננה מחדשת דבר שלא ידענו על אודות המציאות אלא בעיקר מחדדת את מה שקל מדי לשכוח – את סופיות הקיום ואת הצורך לכוון את מעשינו בתבונה. בדבריו הוא מבקש להעמיד את תופעת המלחמה בפרספקטיבה הנכונה – לא מתוך זלזול בתחושת החירום אלא באמצעות עיון מחודש במצב האנושי הרגיל לכאורה. הוא עושה זאת באמצעות אדיקות דתית שאופטימיות גדולה נמזגת בה. בדרשה מזוהים ההתרגשות המוגזמת, התסכול והפחד כאויבים ונטען מדוע מי שיש ביכולתו להמשיך בעיסוקים חיוביים של הרוח – אל לו לשבת דומם בשל כובדו של המוות.

דרשה זו נישאה בכנסייה אל מול קהל נוצרי. אך אין לטעות בה בשל הציטוטים מן הברית החדשה והפנייה אל אבות הנצרות. זו דרשה אוניברסלית על נפש האדם, על צרכיה, על יכולותיה ועל האפשרויות העומדות בפניה. הרעיון היהודי "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" (אבות, ג,א) הוא עצם הלוז של דרשה זו, יחד עם תובנות ריאליסטיות על הצורך האנושי ברוחניות, יופי ותקווה ועל ההכרח המתמיד להמשיך לעסוק ביישובו של עולם, הן עולם המעשה והן עולם הרוח.

המציא לידינו והוסיף מבוא: יצחק מור. מאנגלית: אוריה לרנר

אוניברסיטה היא מוסד שמטרתו היא הרדיפה אחר ההשכלה. כסטודנטים, יהיה מצופה מכם להפוך, או להתחיל להפוך את עצמכם, לאלו שבימי הביניים נקראו פקידים (clerks): פילוסופים, מדענים, מלומדים, מבקרים או היסטוריונים. במבט ראשון נדמה שזהו דבר מוזר מאוד לעשותו בשעת מלחמה: בשביל מה להתחיל בְּמשימה שסיכויינו להשלימה כה זעירים? ואפילו לא תוסח דעתנו על ידי מוות או שירות צבאי, מדוע עלינו – ואף כיצד עלינו – להמשיך להתעניין בתחומים השלווים הללו, כאשר חייהם של חברנו וחירותה של אירופה כולה מוטלים על הכף? האין זה דומה לנגינה בכינור בזמן שרומא עולה בלהבות?

נראה שלא נוכל להשיב כראוי לשאלות אלו לפני שנשווה אותן לכמה שאלות אחרות, שאלות שכל אדם מאמין נדרש לשאול את עצמו גם בעת שלום. הזכרנו את הנגינה בזמן שרומא בוערת – אבל בעיני האדם הנוצרי הטרגדיה האמיתית של נירון אינה מקופלת בכך שהוא ניגן בזמן שהעיר בערה, אלא שהוא ניגן בעודו עומד לרשת גיהינום. אתם תאלצו לסלוח לי על השימוש בלשון גסה. ידוע לי כי בימינו נוצרים רבים, טובים וחכמים ממני, אינם אוהבים להזכיר את גן-העדן והגיהינום גם מעל בימת הדרשן. וכמו כן ידוע לי כי כמעט כל האזכורים של הנושא בברית החדשה מגיעים ממקור יחיד. ברם המקור הזה הוא האל בעצמו – גם אם אנשים יאמרו בטעות שמושגים אלו הגיעו מפאולוס. מקורם גבוה יותר. לא ניתן להפריד בינם לבין האמונה והכנסייה עצמן. אם אין אנחנו מאמינם בהם נוכחותנו בבית התפילה הזה הינה בדיחה אחת גדולה. ואם אנחנו מקבלים אותם – ניאלץ בשלב כזה או אחר להתגבר על גחמותינו המצטנעות ולהזכיר אותם.

ברגע שבו נתחיל להשתמש בהם ניווכח כי כל מאמין נוצרי המגיע אל האוניברסיטה נאלץ בכל רגע להתמודד עם שאלה, שבהשוואה אליה השאלות העולות מתוך המלחמה נראות זניחות יחסית. הוא חייב לשאול את עצמו כיצד זה ראוי, ואף כיצד זה אפשרי מבחינה פסיכולוגית, עבור יצורים שפוסעים בכל רגע נתון לעבר גן העדן או לעבר הגיהינום – לכלות ולו רגע אחד מהזמן המועט שניתן להם בעולם הזה על תחומים כה טריוויאליים כמו ספרות או אמנות, מתמטיקה או ביולוגיה. אם התרבות האנושית מסוגלת להתמודד עם השאלה הזו, היא תהיה מסוגלת להתמודד עם כל דבר. להיות מסוגלים לשמור על העניין שלנו בלמידה בצל הסוגיות הנצחיות הללו, אך לא בצל המלחמה האירופאית – משמעותו להודות כי אוזנינו סתומות מכדי להאזין לקול ההיגיון, אך פתוחות לרווחה כלפי העצבים המתוחים העומס הרגשי שלנו.

זה נכון כנראה עבור רובנו; אני יודע שזה נכון עבורי. לכן אני מוצא חשיבות גדולה בניסיון להסתכל על האסון הנוכחי בפרספקטיבה. המלחמה לא יצרה אף מצב חדש, אלא רק החמירה את המצב האנושי הקבוע כך שלא נוכל להמשיך ולהתעלם ממנו. בני אדם תמיד נמצאים על שפת תהום, והתרבות האנושית תמיד נאלצה להתקיים בצלו של משהו חשוב ממנה לאין ערוך. אם האדם היה דוחה את ההתעסקות בידע וביופי עד שמצבו יהיה בטוח, המחקר מעולם לא היה מתחיל. אנו שוגים כאשר אנו משווים בין המלחמה לבין 'החיים הנורמליים'; החיים מעולם לא היו נורמליים. אפילו אותן התקופות שאנו מחשיבים כשקטות וכשלוות ביותר, כדוגמת המאה ה-19, מתגלות מקרוב כמלאות זעקות, דאגות, קשיים ומצבי חירום. מעולם לא חסרו סיבות טובות לדחות כל פעילות תרבותית-גרידא עד שתוסר כל סכנה מידית או עד שאיזה עוול חמור יתוקן; אך בני האדם כבר מזמן בחרו להניח את התירוצים הללו בצד. הם רצו את הידע והיופי עכשיו ולא חיכו לרגע המתאים שלעולם לא יגיע. אתונה של פריקלס השאירה לנו לא רק את הפרתנון אלא גם את 'נאום ההספד'. החרקים בחרו אמנם בדרך אחרת: הם רודפים בראש ובראשונה אחר הרווחה החומרית והביטחון של הכוורת או הקן, והם כנראה מקבלים על כך את השכר שלהם. אך בני האדם הם שונים. הם מפתחים נוסחאות מתמטיות בתוך ערים נצורות, מנהלים דיונים מטאפיזיים בצינוק, מספרים בדיחות בעמדם על פיגומי בנין, משוחחים על פואמה חדשה במהלך הצעידה לחומות קוויבק ומיטיבים את שיערם בעיצומו של הקרב בתרמופילאי. זה לא משחק ראוותני כלשהו; זה פשוט הטבע שלנו.

אולם מאחר ואנחנו יצורים פגומים – גם אם זהו הטבע הנוכחי שלנו, אין די בכך כדי להוכיח כי זה הגיוני או נכון. עלינו לברר אם יש מקום עבור המלומד בעולם שכזה. מוטל עלינו להתמודד תדיר עם השאלה: "כיצד יכול אדם להיות כה אנכי וקל דעת, ולחשוב על דבר מלבד גאולת הנשמות?"; וכעת נצטרך להתמודד גם עם השאלה הנוספת: "כיצד יכול אדם להיות כה אנכי וקל דעת, ולחשוב על דבר מלבד המלחמה?". התשובה שלנו תהיה זהה, בחלקה, עבור שתי השאלות. לראשונה נציע כי החיים יכולים וחייבים להפוך בבלעדיות ובפירוש לדתיים; לשנייה נציע כי הם חייבים ויכולים להפוך בפירוש ללאומיים. כפי שעוד יתבאר להלן, אני מאמין שבמובן מסוים כל חיינו יכולים, ואף חייבים, להיעשות דתיים. אך אם נבין כי המשמעות היא שכל פעילויותינו נדרשות להיות מהסוג שניתן לזהות כ"קדוש" בניגוד ל"חילוני" (Secular) אוכל להשיב תשובה אחת לשני השואלים הדמיוניים שלי. אענה כך: "אף אם החיים שלנו צריכים באמת להיראות כך – הדבר שאתה מציע לא יתרחש".

קודם שנעשיתי נוצרי, לא העליתי בדעתי כי חייו של אדם לאחר התנצרותו יורכבו בעיקר מעשיית אותם הדברים שעשה לפני כן. יש אמנם לקוות שיעשה אותם ברוח חדשה, אבל את אותם הדברים. קודם שיצאתי למלחמה האחרונה בהחלט ציפיתי שכל חיי בתעלות הקרוב יהיו, בדרך מסתורית כלשהי, חיי מלחמה. למעשה מצאתי שככל שאדם התקרב לחזית, כך התמעטו מחשבותיו על המערכה. שמחתי לגלות כי טולסטוי – בספר המלחמה הגדול ביותר שנכתב אי פעם – מתעד תופעה דומה; וכן, בדרכה שלה, גם האיליאדה. ההתנצרות או הגיוס לצבא לא באמת מוחקים את דרכי חיינו האנושיות. נוצרים וחיילים עדיין נשארים בני אדם: הבנתו של הכופר את החיים הדתיים, כמו גם הבנת האזרח את חיי הצבא, הינן פנטזיות. ואם בכל זאת תנסה להשעות את פעילותך האינטלקטואלית והאסתטית לכל היותר תצליח להחליף חיים תרבותיים טובים – בטובים פחות. בפועל לא תצליח להימנע מקריאה, לא בקו האש ולא בכנסייה: אבל אם לא תקרא ספרים איכותיים, תקרא ספרים גרועים. אם לא תנסה לחשוב בהיגיון, תחשוב שלא בהיגיון. אם לא תבוא על סיפוקך האסתטי, תיפול להנאה חושנית גרידא.

ישנה אפוא אנלוגיה בין תביעותיה של הדת שלנו ובין תביעתה של המלחמה: אף אחת מהן לא תמחק או תבטל את חיי האדם הפשוטים אותם ניהלנו לפני שנכנסנו אליהן. אך הסיבות הן שונות: המלחמה לא תוכל ללכוד את מלוא תשומת הלב שלנו משום שהיא אובייקט סופי, ואובייקט סופי אינו מסוגל ללכוד את מלוא תשומת הלב של נשמת האדם. על מנת להימנע מאי-הבנות עלי לבצע כאן כמה הבחנות. אני מאמין שכדרכן של מטרות אנושיות, מטרתנו היא מאד צודקת, ולכן אני מאמין בחובתו של האדם לקחת חלק במלחמה הזו. מכיוון שכל חובה היא חובה דתית, מחויבותנו לבצע אותה היא מוחלטת. לפיכך יש לנו חובה להציל אדם מטביעה, ובמידה שאנו חיים על חוף מועד לסכנה – גם להתאמן בהצלה על מנת להיות מוכנים לרגע שבו תתרחש טביעה. ייתכן שזו גם חובתנו לאבד את חיינו בהצלתו. אבל אם אדם ישקיע את כל תשומת לבו בהצלה, כך שלא יחשוב או ידבר על כל דבר אחר, וגם ידרוש להשבית כל פעילות אנושית אחרת עד שכולם ילמדו לשחות — הוא יהיה בעינינו משוגע ואובססיבי. הצלת אדם טובע אם כן היא חובה שיש למות בעבורה, אך לא מטרה שיש לחיות בעבורה. נראה לדידי שכל החובות הפוליטיות (וביניהן החובות הצבאיות) הן מהסוג הזה. אדם אמנם ייאלץ למות עבור המדינה שלו; אך אין אדם שצריך, באופן בלעדי, לחיות בעבורה. אותו שמתמסר ללא סייג לגחמותיה הזמניות של אומה, או מפלגה, או מעמד – מוֹסר לקיסר את אשר לאלוהים באופן המובהק ביותר: את עצמו.

ומסיבה שונה מאד אין הדת יכולה למלא את כל חייו של האדם, ולהדיר כל פעילות טבעית אחרת. זאת משום שעל הדת, במובן מסוים, למלא את כל חייו של אדם. זו לא שאלה של פשרה בין דרישות האל לבין דרישות התרבות, הפוליטיקה או כל דבר אחר. דרישת האל היא בלתי מוגבלת ובלתי נמנעת. תוכל לסרב לה או שתוכל להיענות לה, אין דרך אמצע. אך למרות זאת ברור שאין היא שוללת אף אחת מהפעילויות האנושיות הרגילות. פאולוס אמר לאנשים להמשיך בעבודותיהם. הוא אף סבר שנוצרים רשאים לאכול בסעודות של עובדי אלילים. ישו עצמו השתתף בחתונה וסיפק יין באמצעות נסים. תחת השגחת הכנסייה ובזמנים הנוצריים ביותר הלמידה והאמנות פרחו. הפתרון לפרדוקס הזה, כמובן, ידוע לכם היטב. "ובכן אם תאכלו או תשתו, או כל מה שתעשו – עשו את הכל למען כבוד אלוהים" (אל הקורינתים 10:31).

כל הפעולות הטבעיות שלנו, אפילו השפלות ביותר, תתקבלנה אם תעשינה לשם שמים; וכולן, אף האציליות שבהן, תהיינה לחטאים במידה ולא. הנצרות לא באה לקחת את החיים הטבעיים שלנו ולהחליף אותם בחדשים; היא מארגנת אותם מחדש, תוך שימוש בחלקים הטבעיים שבחיים לטובת מטרות על-טבעיות. ללא ספק: במצבים מסוימים, דורשת הנצרות ויתור על חלק, או לפעמים אף על כל, העיסוקים האנושיים שלנו: עדיף להינצל עם עין אחת מאשר להישאר עם שתיים ולהיות מושלך לשאול תחתיות. אבל היא עושה את זה, רק משום שבנסיבות המיוחדות האלו נהיה בלתי אפשרי לעשות פעולה כזו או אחרת לשם שמים. החיים הרוחניים אינם מנהלים מלחמה עם החיים החומריים רק מעצם היותם חומריים. בשל כך, עבודת אלוהים בכל תחומי החיים אנלוגית במובן מסוים להימצאות אלוהים בכל מרחבי היקום: אלוהים לא ממלא את החלל באותו מובן שגוף ממלא אותו – כלומר שחלקים שונים שלו נמצאים בחלק מהחלל ומונעים מגופים אחרים להימצא בו. אך בכל זאת הוא מצוי לחלוטין בכל פינה ביקום, כפי שמלמדים אותנו חכמי-הדת הגדולים.

אנחנו כעת נמצאים בעמדה טובה כדי להגיב לטענה לפיה התרבות היא בסך הכל מפלט עבור יצורים הכורעים תחת נטל אחריות נוראה כשלנו. אני אדחה מיד את הרעיון המקנן במוחם של אנשים מודרניים מסוימים, כי כל פעילות תרבותית כשלעצמה היא רוחנית וראויה – כאילו מלומדים ומשוררים מסבים יותר עונג לאל מאשר ציידים ומברישי נעליים. אני סבור כי היה זה מת'יו ארנולד שהשתמש לראשונה במילה 'רוחני' (spiritual) במשמעות של geistlich הגרמנית, וחנך בכך את השגיאה המסוכנת והאנטי-נוצרית ביותר הזו. הבה ננקה את מוחנו לנצח מן ההבל הזה. מלאכתו של בטהובן ומלאכתה של עוזרת בית, יהפכו לרוחניות בדיוק באותה הדרך – כאשר תוצענה לאלוהים ותעשינה לשם שמים בענווה. אין זה אומר, כמובן, שכל אחד יכול להחליט באופן שרירותי אם לנקות חדרים או להלחין סימפוניות. על החפרפרת לחפור עבור האל, ועל העורב לקרקר. אנחנו חלקים שונים של גוף אחד, כל אחד ומקצועו שלו. חינוכו של אדם, כישרונותיו, הנסיבות שמלוות אותו – יכולים בדרך כלל להצביע על המקצוע שלו.

אם הורינו שלחו אותנו לאוקספורד, אם המדינה מאפשרת לנו להישאר כאן, אלו לכאורה ראיות שהחיים שנדרש מאיתנו לחיות כרגע לכבודו של האל – אלו חיי המלומד. כשאני מדבר על לחיות את החיים לכבודו של האל אין כוונתי כמובן לנסות ולדחוק בחקירות אינטלקטואליות להגיע אל מסקנות מרחיקות לכת. זה יהיה, כפי שאומר בייקון, להציע למחבר האמת את הקורבן המלוכלך של השקר. אני מדבר על רדיפת האמת והיופי כשלעצמם, אבל במובן שאינו שולל את קיומם למען האל. התיאבון הגדול לדברים האלו מוטבע ברוח האנושית, ואלוהים לא קבע את התיאבון הזה לשווא. נוכל אם כן לרדוף אחר הידע כשלעצמו ואחר היופי כשלעצמו מתוך בטחון שבעשותנו כן אנחנו מתקרבים לרצון האלוהים, או בעקיפין עוזרים לאחרים להגיע לכך. גם הענווה, לא פחות מאשר הרצון לדעת, מעודדת אותנו להתמקד בידע וביופי ולא להטריד את עצמנו יותר מדי בקשר שבינם לבין רצון האלוהים. ייתכן ולא נועדנו לעמוד על סודו של הקשר הזה, וגדולים וטובים מאיתנו יעמדו עליו – אנשים שימצאו את המשמעות הרוחנית במה שגילינו מתוך ציות עיוור לייעודנו. זוהי הטענה הטלאולוגית – שקיומו של הדחף והיכולת מעיד על כך שבוודאי יש להם מקום בתכניתו של האל – אותו הטיעון שעל פיו הציע תומס אקווינס כי המיניות הייתה קיימת גם ללא החטא הקדמון ונפילת האדם. צדקת הטיעון הזה בכל הנוגע לתרבות האנושית מוכחת על ידי הניסיון. החיים האינטלקטואלים אינם אמנם הדרך היחידה לעבודת אלוהים, וגם לא הבטוחה ביותר – אך הם דרך אפשרית, והם עשויים להיות הדרך המיועדת עבורנו. כמובן שזה יישאר כך רק במידה שבה נוכל לשמור על השאיפה שלנו טהורה וממוקדת מטרה; זהו גם הקושי הגדול. כפי שמלמד אותנו הכותב של "Theologia Germanica" ייתכן ונגלה שאנו אוהבים את הידיעה אף יותר משנאהב את הדבר הידוע: להתענג לא על השימוש ביכולות שלנו, אלא על העובדה שהן שלנו, או אפילו רק על המוניטין שהן מביאות לנו. כל הצלחה בחיי המלומד מגבירה את הסכנה להגיע לכדי כך; אם הוא מוצא את זה מפתה מדי, עליו לוותר באופן מידי על עבודת המחקר שלו. הזמן לעקור את עין ימין הגיע.

זהו טבעם המהותי של חיי ההשכלה כפי שאני רואה אותם. אך יש לחיים אלו גם ערכים משניים והם חשובים במיוחד היום. במידה וכל העולם היה נוצרי ייתכן ולא הייתה משמעות לכך שאיש לא היה מקבל חינוך לתרבות. אך כפי שהמצב נראה, חיי תרבות יתקיימו מחוץ לכנסיה בין אם יתקיימו בתוכה ובין אם לאו. להיות בור ועם הארץ כרגע – לוותר על היכולת לדבר בשפה של היריב – יהיה שקול להשלכה של הנשק ולבגידה בכל אחינו חסרי ההשכלה, אשר אין לאמונתם הגנה מלבדנו מהתקפותיה האינטלקטואליות של הכפירה. פילוסופיה טובה חייבת להתקיים, ולו בשל סיבה זו בלבד – שהפילוסופיה הרעה צריכה לקבל מענה הולם. האינטלקט הקר חייב לפעול לא רק כנגד האינטלקט הקר של הצד השני, אלא גם כנגד המיסטיקה האלילית המבולבלת המכחישה לחלוטין את האינטלקט. אולי יותר מכל דבר אחר אנו זקוקים כעת לידע עמוק על העבר. לא משום שהעבר מכיל בחובו קסם כלשהו, אלא משום שאנחנו לא יכולים לדעת את העתיד ואנו זקוקים למשהו שיעמוד כנגד ההווה; שיוכל להזכיר לנו כי כל דבר שנראה ודאי ומוחלט לאדם חסר ההשכלה בתקופה מסוימת אינו יותר מאשר אופנה זמנית. אדם שעבר במקומות רבים סביר שלא ילך שולל אחר השגיאות של כפר הולדתו; המלומד חי בעידנים רבים ולכן הוא חסין במידה מסוימת לעיוורון הרב ולהבלים שנשפכים מהעיתונות והתקשורת של זמנו.

אם כן, חיי ההשכלה הם מחויבות, וכרגע נראה שזוהי המחויבות שלכם. אני מודע היטב לכך שיש אי התאמה כמעט קומית בין הסוגיות הגבוהות עליהן דיברנו כעת לבין המשימות שאתם עשויים לקחת על עצמכם – כללי הגיה אנגלו-סכסיים או נוסחאות כימיות. אך זעזוע דומה מצפה לנו בכל מקצוע: כומר צעיר ימצא את עצמו עוסק בכיבוד עבור המקהלה, וקצין זוטר יגלה שהוא נותן דין וחשבון על מספר צנצנות ריבה. וטוב שכך. זה מנפה את האנשים היהירים והסוערים, ומשאיר אותנו עם האנשים הצנועים והקשוחים. על קושי שכזה איננו צריכים לבזבז אנרגיה. אך הקושי המסוים שאנו מתמודדים איתו בעקבות המלחמה הוא אחר, ואחזור שוב על הדבר שאמרתי בצורות כאלו ואחרות כבר מההתחלה – אל תאפשרו ללחץ ולרגשות שלכם להוביל אתכם אל המחשבה כי המצוקה שלכם חריגה יותר ממה שהיא. אולי יהיה זה לתועלת להזכיר את שלושת התרגילים שיכולים לעזור להתמודד עם שלושת האויבים שהמלחמה מעמידה כנגד המלומד:

האויב הראשון הוא ההתרגשות – הנטייה לחשוב ולהתרכז דווקא במלחמה כאשר כוונתנו הייתה לחשוב על עבודתנו. ההגנה הכי טובה מפניו היא ההכרה כי – כמו בכל מקרה אחר – המלחמה לא הקימה כנגדנו אויב חדש, אלא רק חיזקה את ידיו של אויב ישן. קיימים תדיר הרבה מתחרים על תשומת הלב שלנו. אנחנו מתאהבים או מתקוטטים, מחפשים עבודה או מפחדים לאבד אותה, חולים ומחלימים, עוקבים אחרי פרשיות ציבוריות. אם נאפשר לעצמנו את הסחות הדעת הללו ונמתין שהן תסתיימנה – נוכל להמתין לעד. היחידים שמשיגים משהו הם אותם תאבי-ידע עד כדי כך, שהם ממשיכים לרדוף אותו גם כשהתנאים מאוד לא נוחים; שכן תנאים נוחים לעולם לא יגיעו. ישנם כמובן רגעים שבהם ההתרגשות כל כך עזה עד ששום שליטה עצמית או כוח על-אנושי לא יצליחו להתנגד לה. רגעים אלו מגיעים גם בזמן מלחמה וגם בזמן שלום, ואנו חייבים לעשות כמיטב יכולתנו.

האויב השני הוא התסכול – ההרגשה שלא נספיק לסיים. אם אספר לכם כי לאיש מאיתנו אין די זמן כדי לסיים; שהחיים האנושיים הארוכים ביותר משאירים אדם, בכל תחום שהוא, ברמת מתחיל – אתם תסתכלו עליי כאילו אמרתי משהו אקדמי או מופשט למדי. אבל אתם תופתעו לדעת כמה מוקדם אדם מתחיל להרגיש את קוצר היריעה; כמה דברים אנו עוזבים באמרנו "אין זמן לזה", "מאוחר מדי עכשיו", ו"זה לא בשבילי" – גם באמצע החיים. אולם הטבע עצמו לא מאפשר לכם לחוות את החוויה הזו. גישה דתית יותר, שניתן להשיג בכל שלב בחיים, תהיה להפקיד את העתיד בידיו של אלוהים. כדאי גם שנעשה זאת, משום שאלוהים ישמור על העתיד בין אם נפקיד אותו בידיו ובין אם לא. לעולם, בזמן שלום או מלחמה, אל תקדישו את מעלותיכם או את אושרכם עבור העתיד. עבודה מאושרת נעשית על הצד הטוב ביותר דווקא בידי אדם שלוקח את העתיד די בקלות, ועובד מהרגע להרגע 'לשם שמים'. אנחנו זקוקים רק למנת הלחם היומית שלנו. ההווה הוא הזמן היחיד שבו מחויבות כלשהי יכולה להתמלא וחסד כלשהו יכול להתקבל.

האויב השלישי הוא הפחד. מלחמה מאיימת עלינו במוות ובכאב. אין אדם – ובמיוחד נוצרי שזוכר את 'גת שמנים' – שנדרש להגיע לכדי אדישות סטואית בנוגע לדברים האלו; אבל אנחנו יכולים להישמר מפני אשליות הדמיון. אנחנו מהרהרים ברחובות של ורשה, ומציבים את המוות והסבל שהם מנת חלקם כנגד הרעיון המופשט של חיים. אך איש מאיתנו אינו פטור מהתמודדות עם שאלת המוות; השאלה היא רק המוות הזה או המוות ההוא, מוות על ידי כדור רובה עכשיו או מוות מסרטן בעוד ארבעים שנה. כיצד המלחמה משפיעה על המוות? היא בהחלט לא עושה אותו נפוץ יותר; מאה אחוזים מאיתנו ימותו, ולאחוזים אין עוד לאן לטפס. היא אמנם גורמת לכמות ניכרת של מיתות מוקדמות יותר; אבל קשה לי להאמין שזהו הדבר ממנו אנו מפחדים. בוודאי כשהרגע יגיע – לא כל כך משנה כמה שנים הותרנו מאחור. האם המלחמה מהגדילה את הסיכוי שלנו למות מוות כואב? אני בספק. עד כמה שאני מבין, אפילו מה שאנחנו קוראים לו 'מוות טבעי' כרוך בדרך כלל בסבל; ושדה הקרב הוא בין המקומות הבודדים שיש בהם סיכוי סביר למוות נטול כאבים. האם היא מקטינה את הסיכוי שלנו למות מתוך דבקות באלוהים? איני מאמין. אם שירות צבאי פעיל לא גורם לאדם להתכונן כראוי למוות, איזה צירוף נסיבות יוכל?

אך עדיין מלחמה עושה משהו למוות. היא מכריחה אותנו לזכור אותו. הסיבה היחידה שהסרטן בגיל שישים או השיתוק בגיל שבעים וחמש אינם מטרידים אותנו, היא משום שקל לנו לשכוח אותם. המלחמה גורמת למוות להיראות מוחשי: וזה בדיוק מה שהיה נחשב לאחד מהיתרונות הגדולים שלה עבור המאמינים בעבר. הם סברו שטוב לנו לזכור תדיר כי אנו בני תמותה, ואני נוטה להאמין כי הם צדקו בכך. כל החיוניות שלנו, כל תכניות האושר שנסובו סביב העולם הזה, נידונו בסופו של דבר להביא לידי תסכול. בזמנים רגילים רק אדם נבון ישים לב למוות, אך כעת אף הטיפש ביותר בינינו יודע. אנחנו רואים בבירור את טבעו המהותי של היקום שבו היינו חיים כל הזמן הזה, ונאלצים להתעמת עם הידיעה הזו. אם היו לנו תקוות לא-נוצריות מטופשות באשר לתרבות האנושית, הן נשברו כעת לחלוטין. אם האמנו שהקמנו את גן-עדן עלי אדמות, אם חיפשנו משהו שיהפוך את העולם הקיים ממקום של שינוי תמידי והשתלמות למקום של קביעות סופית המספקת את נפש האדם – נראה כי התפכחנו, ואף לא רגע אחד מוקדם מדי. אך אם אמונתנו היא שעבור נשמות מסוימות ובזמנים מסוימים, חיים של לימוד המוקדשים בענווה לאל – הם, בנתיבם הזעיר, אחת הדרכים המסומנות אל המציאות הרוחנית והיופי הרוחני שאנחנו מקווים ליהנות ממנו בעולם הבא – נוכל להמשיך להאמין בכך.

© כל הזכויות על התרגום לעברית שמורות למרכז קדם

(מתוך מחרוזת שירי אלוהים)

ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת.

אָלֶף

"המחשבה היהודית מהווה מעין דיאלוג. דיאלוג עם החוץ ודיאלוג של האדם היהודי עם עצמו. והרי זה אדם שמצד אחד מקבל

יורים, בוכים ומחייכים

לזכרם של (רשימה ארוכה מהמקובל, בזמן חריג מהמקובל):דוִד מאירבן דוד אהוב, איש הגבורה המחויךנערן אשחרחבר אמת, מיחידי יחידיםיוסי הרשקוביץשכן קרוב

לשמוע קולות

כחלק מהתגבשות תפיסת הסובייקט המודרני, נדחקה התופעה התרבותית של 'שמיעת קולות' לפינת החברה, וצוירה כתופעה 'הזויה', מאיימת ושלילית ביותר. בכך

עושה שלום במרומיו

השנה החולפת הנכיחה את חוסר המילים. מילים רבות שנאמרו לא הצליחו להישמע במשך שנה בין שני עברי המתרס הישראלי עד