משפט קליט של הרב קוק המודפס תדיר בחדרי מורים ובקלסרים של סמינריוני הדרכה מלמד כי הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק. על פניו, כשהצדיקים הטהורים נמנעים מלקבול הם נמנעים מלהיות אקטואלים, להגיב למה שקורה. הם נשארים קצת נעבעכים מאחור, עם כל מיני רעיונות על צדק ואמונה שנשארים בחדרי חדרים. ואכן, בהקשרה המקורי (שמונה קבצים ב צט) ההצעה של הרב קוק טומנת בחובה נסיגה מהעולם לטובת פעולה באפיקים מופשטים וכמעט סגוליים.
ייתכן שכך. אבל בחדות הקופירייטרית של המשפט הקטוע הזה מסתתרת הצעה אחרת וחתרנית: אפשר שבמערכת התקשורת העכשוית ההצעה של הצדיקים הטהורים אינה הסתגרות בפעולה דתית רפטטיבית שהתוחלת שבה מסורה לא-להים, אלא האפשרות המעשית היחידה שרלוונטית.
טרור, יותר משמטרתו פגיעה ממשית, עסוק בפגיעה מורלית: פיתוח תחושת אימה. כדי להשליט את האימה הוא זורע גרעין ברובד הממשי, וסביבו מבנה את המציאות מחדש. בעידן בו התקשורת היא מערכת רב שכבתית שמשכפלת את עצמה, חלק משמעותי מהטרור הוא העבודה עם המדיה: ה'פיגוע' איננו רק הפגיעה במגדלי התאומים, אלא תזמון מושלם של ערוצי הטלוויזיה להקרנת מטוס נכנס במגדל השני בשידור חי, באמצעות פגיעה במגדל הראשון.
משכך, הטרור הוא תמיד פגיעה בתאומים – פגיעה אחת בגרעין הממשי ופגיעה אחת במעטפת שלו, בשכפול תחושת האימה. למערכת התקשורת, כך נראה לעת עתה, אין באמת אופציה אחרת: המנגנון שמרכיב את המערכת הזו לא מאפשר להכניס שום רכיב שידחה את הפגיעה השניונית של הטרור. גוף תקשורת מסוגל רק להביא אנשים שידברו על כמה חשוב להפסיק לדבר, אבל אין בסל הכלים שלו את האופציה של הצגת כתובית את העובדות הידועות לנו לעת עתה כשברקע שירים יפים. זהו אקט שיפרק את המדיום עצמו.
זהו אופן הפעולה של מערכת הקניין הקפיטליסטית שבולעת את ההתנגדות אליה ומייצרת גם ממנה מרצ'נדייז: בקבוקי קולה מסחריים שמספרים לך כמה אתה מיוחד. כך גם המסר של המערך התקשורתי יכול להיות מורכב, אבל המדיום יישאר כבול לשרת מהלכים של אחרים. זהו מילכוד קטלני שטומן בחובו את המורכבות המערבית בטיפול באירועים לא מערביים בכלל ובטרור בפרט.
הצדיקות הטהורה היא היכולת להעמיד סדר יום מתחרה. להקשיב לרשעה כדי לדעת מה הצדק שצריך להוסיף ואיך לתבל אותו, לכוון את המנגנון שלך אל מול הכפירה, להכיר את הבערות כדי לא להיות בער – אבל להשקיע בעבודה פוזיטיבית ולא נגטיבית. לעבודה הפוזיטיבית ישנה חשיבות קריטית בשאלה מה היסוד שמחזיק את הדברים: לתורה שהיא רק תגובה לטעויות של אחרים אין כוח עצמאי והיא לא תישאר. הבחירה להיות טפיל של התרחשות אחרת משאירה אותנו בעולם הזה, ואילו הצדיקים הטהורים מסוגלים להצביע כבר אל העולם הבא.
הצדיק, כאמור, איננו מחמיץ את הרשעה. גם לא את הכפירה ובטח שלא את הבערות. כדי לדעת לאן הוא מכוון את התורה שלו, מה האתגרים הנדרשים ובכלל מה השאלות בתוכן יש לפעול – הוא נשאר כחלק מהשיחה: אבל במקום לייצר צדק שמבקר את הרשעה, שמתחם אותה, מגיב לה ובעצם בונה אותה כהגמוניה וכברירת מחדל – הוא משקיע את מרצו בפיתוח צדק ששאלות הרשעה יחליקו משריונו.
וכך, הכלים של הצדיק הטהור אינם מרחיקים אותו מהעולם אלא להפך, עוזרים לו לזהות את השדה האמיתי של ההתרחשות: הוא מסוגל לאקט חתרני כמו הקפאת המגדלים בתמונת סטילס במקום שידור שלהם, למעבר לזוית הקרקע, לתמונות לווין מאפגניסטן – הוא לא מתבלבל לגבי מקומו של האירוע האמיתי. לא הרשעה קובעת את מערכת הקואורדינטות של הפעולות שלו.
*
זה דבר רגיש, אבל לכל הפחות על עצמי אני יכול לומר שבטרגדיה יש משהו מפעיל, אילולא דמסתפינא הייתי אומר מושך. זו עוצמה רגשית מסוג אחר, שאין לנו גישה אליה ביומיום; קל לזהות את העוצמה הזאת כשהיא עוברת את הגבול באקטים של סחיטה רגשית, אבל היא נכונה תמיד.
המשיכה אל המוות קשורה גם להיותו רגע מזקק, רגע מתמצת – כמו סוף של סיפור; זה גם חלק מהטרגדיה, כמובן – החיים אינם מסתכמים בצורה בה הסתיימו, ובמקביל למשיכה מתקיים ניסיון אנושי לפרוע את הסדר הזה ולהילחם בו, במידה שונה של הצלחה. ממקום אחר קשורה הטרגדיה לאנרגיות של שינוי ופעולה, וממקום אחר גם לנחיתה אל קרקע המציאות ולהסרת הפחד, בדמות "אכן סר מר המוות". כך או כך, קשה להתכחש לאנרגיות שהטרגדיה מייצרת סביבה.
ואם כך, גם האנרגיות של הטרגדיה עשויות להיות חלק מהטרגדיה; ואל מול אנרגיות כאלה צריך להעמיד אלטרנטיבה. התכחשות לטרגדיה אינה אפשרית, שהרי היא פגיעה אתית. האטימות למתרחש סביבך היא הניוון העומד לפתחה של תורה, ופיתוח אמפתיה הוא האתגר הגדול שלה. ואל מול הטרגדיה ישנו משנה חשיבות לזהירות מלהיות טפיל של הרע, מליצור מהאנרגיות של הכיליון: הרי הצדיקים הטהורים הזהירו – תיווצר תורה שעומדת רק בזכות הכיליון, ואנחנו הרי באנו לבנות עולם שיודע לתקן.
ובכן, מה יעשה הצדיק הטהור ולא יחטא?
האתגר הגדול של הצדיק בעידן הטרגדיה היא לייצר אנרגיות דומות מהחיים. הצדיק הרי חוקר את הרשעה ומציג את הקריאה האלטרנטיבית שלו למציאות תוך מעקף שלה מהצד; כעת על הצדיק לזהות את נקודות המשיכה של המוות ולחפש אחריהן דרך החיים. למצוא איך נקודות השיא מפעילות אותו – ולנסות למשוך אותן למקומות של היומיום; לא להסתפק בביטוי הרגשי שמוחץ את האדם תחת הכובד שלו עד שירגיש חי, אלא לפתח את הניצנים של הרגש הזה במקומות המפרים שלהם. אל מול ידיעה קורעת-לב יש לחפש את המקום בו הלב נקרע ולבדוק מדוע נקרע; זוהי נקודה חיה ובוערת בלבו של הצדיק, ואותה עליו לחפש במקומות אחרים: את השופרא דבלי בעפרא יש למצוא עוד קודם שיבלה ולמסגר אותו היטב במרכז.
זוהי פעולה קשה הרבה יותר, משום שהטרגי מייצר הזרה שאין ליומיום. האסון משכפל את עצמו בקלות משום שהוא מאיים על כל שאר הרגעים ביומיום: פוטנציאל הרע מייצר רע אפשרי בכל שאר השעות. כדי להאמין בטוב במידה כזו אנו נדרשים להאמין שגם הטוב יכול לקרות בכל רגע ביום. לייצר הזרה חיובית, עם פחות דרמה: לראות שגם הטוב הוא לא ייאמן, על אף שהוא פשוט ישנו. אם כל כך הרבה רגעים יכולים לקרוס ולהרוס הכל, כנראה שישנו 'הכל'.
טרגדיה שליבה במרחב האזרחי משתלטת על חווית היומיום בעוצמה גדולה יותר מאשר המלחמה: פוטנציאל הרע משתכפל לאיזורים חדשים. אל מול הטרגדיה הזו זוהי קריאה לא להתפתות להסתכל על הילדים שלנו במשקפי פוטנציאל האסון. במקום זאת יש לחפש את לב הרגש הזה – המקום המפרה שלו – מתחיל לנבוט, ולהשקות את הנבטים הללו.
הנה: אכפת לי מהילדים הללו. יש לי משהו שיכול לגדול, משהו שהוא שייך לי ואני לו. ואם צרה עינו של הרע בשייכות שלנו, כנראה שיש לה נוכחות בעולם: לחגוג את השייכות שלי אליהם, לכוונן את החיים שלי מחדש אליהם. לתת להם מקום. לאהוב.
