- חיפוש -

עושה שלום במרומיו

הודיה הר-שפי (סמט)

חיפוש השפה

חלק משמעותי במיוחד בחיפושו של רוזנברג אחר השפה מתגלה דרך שיעוריו על ספרו המיסטי והחידתי של הראי"ה קוק על אותיות השפה העברית – 'רֵאש מִילִין'. ספר זה, שנכתב ופורסם על ידי הרב קוק במהלך מלחמת העולם הראשונה, מתייחס אל האותיות דרך שלל פניהן: שם האות; צורת האות; מילוי האות (כיתובה המלא של האות); ערכה המספרי; אופני השימוש בה; ומיקומה של האות בתוך מערכת האותיות.

ראש מילין מצטרף למסורת מדרשית של התייחסות אל האותיות, סימני הניקוד והטעמים כביטוי לעולמות עליונים. אך לצד היניקה ממעיינות המסורת, ראש מילין מהווה גם תגובה חדשה להתרחשויות בעולם. אל מול מהומות העולם השבור שבאו לשיאן במלחמת העולם הראשונה, הרב קוק חוזר אל האותיות. התייחסותו של הרב קוק אל השפה, והכתיבה המיסטית של הספר (כפי שמסופר אצל רושמי קורותיו) הן התמודדות עם התהום שנפערה בעולם כתוצאה מהמלחמה – שבאה לידי ביטוי באופן מובהק בשיברונה העמוק של השפה וריחוקה מהממשות. זוהי חזרה יסודות המציאות וניסיון להחיות מתוכם את העולם מחדש, שכן סיפור ריקונה וריחוקה של השפה מהממשות נתפס כריחוקו של האל והיעלמותו. בראש מילין הרב קוק צעד בשבילי המיסטיקה היהודית בניסיון למצוא את הפתח אל עבר האל דרך האות והמילה ומתוכן אל העולם.

בעיוניו בראש מילין, רוזנברג מזהה את החיבור אל כוח ההתחדשות שהרב קוק רואה בשפה ככוח מניע וכבסיס לכינון העם היהודי. את ניסיונו של הרב קוק להגיע אל האל דרך המילה רוזנברג מבקש לקרוא כאפשרות לראות את המילה כפתח אל עבר הממשות, ואת האות כרישומה. גילוי זה של שפת הממשות מוביל לכינון זהות ולקישור הגוף והנפש. כך פוסע רוזנברג ומבקש לשרטט את הקשר בין הגוף לנפש, בין הזהות היהודית לכינונה בארץ, דרך האותיות – ואיתן לבנות את השפה מחדש.

שפת שלום

מתחת לכותרת 'ראש מילין' הוסיף הרב קוק פסוק מספר משלי (ט, ט) – "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח". רוזנברג הבין את ההפניה הזו כהזמנה ללומדי הספר להוסיף עליו ולהמשיך את הבניין שהתחיל הרב קוק. בשיעורים שהעביר על ראש מילין צעד רוזנברג בעקבותיו, והציג את האותיות כמפתח לבניית חברה חדשה שבסיסה הוא בשפה. רוזנברג ביקש להגיע אל מצב של 'שפה אחת ודברים אחדים', אל האפשרות של השפה להיות אחת, ועם זאת להכיל בתוכה את השוני, את היחידיות. עצמאותם המלאה של היחידים הייתה עבורו הדגם היחיד לאפשרות החיבור וליצירת השפה המשותפת.

להלן אציע עיון בשיעוריו של רוזנברג על האותיות ב'ראש מילין' דרך המילה 'שלום'. מילה זו מכילה בתוכה דרמה: היחס שבין ניגודים, האדם והאחר, וסוד החיבור ביניהם המביא שלום. רוזנברג לא דרש את המילה כולה, אך חיבור דרשותיו על אותיותיה לכדי דרשה אחת מאפשר לספר את חיפוש השפה המשותפת, המוליך להבנה חדשה והתבוננות חדשה על שפת השלום. ההתרחשות הדרמטית במילה 'שלום' היא מעין מעגל קסמים החג בתוך עצמו ומכריח את ההתנגשות ואת מתיחת הגבולות האין־סופיים, עד שיום יבוא והדיבור ישתחרר, והאות 'ם' תתבאר.

'ש'

המילה שלום מספרת את סיפורו של העולם כמתחיל באדם היחיד. היחיד בא לידי ביטוי באות 'ש'. רוזנברג מתייחס אל צורתה של האות 'ש' בעקבות דבריו של הרב קוק: "השי"ן בתוארו המדויק, מורכב הוא מצורת יו"ד וי"ו וזי"ן מתאחדות בתחתיתן". האות ש' מורכבת משלוש אותיות שמתחברות בתחתיתן: האות 'י', האות 'ו' והאות 'ז'. הרב קוק מתייחס לצורתן החיצונית של שלוש אותיות אלה, מזהה את הרישום הדומה בהן, ומציב אותן כממשיכות זו את זו: ה־'י' מתארכת והופכת ל־'ו' וחיבורן יחד יוצר את האות 'ז'. כפי שנראה להלן, רוזנברג מבין את תהליך התפתחות האותיות מה־'י' עד ל־'ז' כמצייר את תהליך כינונו של היחיד.

ערכה המספרי של האות 'י', עשר, מספר המתייחס לריבוי הָאֲחָדוֹת שנאספו עד אליו, מביא את הרב קוק להתייחס אליה כָּאַחְדוּת הכוללת את הפרטים. למול ריבוי האחָדות שהיה עד אליה, ה־'י' מסמלת יכולת האחדים לחבור יחד, את התאחדות הריבוי. אחְדות זו באה לידי ביטוי גם בצורת האות. ציורה הממוקד של האות 'י' מאפשר לרב קוק להתייחס אליה כ"יסוד האיכותי", כתמצית המהות. ה־'י' נראית כנקודה, מצומצמת ולא מתחלקת. צמצום זה לא מעיד על דלותה או על קטנותה, אלא על היותה מתומצתת, "נקודה שחורה שאין בה שום חישוף של לובן ושל בוהק". צורתה של ה־'י' כנקודה שחורה ללא מרחב וללא חללים בתוכה מתארת את אפשרות ההופעה מהאינסוף ליש. ה־'י' שמופיעה כחלק מאותיות אחרות – שתי אותיות ה־'י' באות 'א', או ה־'י' ההפוכה בתוך ה-'פ' – מצביעה על הריבוי שבאחדות, על סוד גלום שהוא מעל לכל ביטוי ציורי.

רוזנברג מפרש את הפסוק "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'", את הגדולה של מעשה בראשית, כהוליזם. הגדלות אינה הריבוי – אלא האפשרות של הריבוי להפוך לאחדות, להיות מעשה אחד. הוא בוחר להמחיש רעיון זה דרך האדם. אנחנו יודעים שהאדם מורכב מריבוי פרטים, אולם האדם הוא עולם קטן, מיקרוקוסמוס. פירוש הדבר שברורה לנו האינטגרליות של האדם, כוליותו. רוזנברג מבחין בין התפיסה הראשונית שלנו את האדם – כאחדות – לתפיסה המשנית שבאה לאחר התבוננות, שיש באדם ריבוי. הוא מתאר את התפיסה הזו כהפוכה לאופן התפיסה שלנו את העולם, שכן העולם נתפס בעינינו תחילה כריבוי. רק לאחר צירוף המחשבה המיסטית, שמשווה בין אחדות האלוהים לאחדות הבריאה, אנחנו יכולים לדמות את העולם לאדם, מעין 'אדם קדמון'. אנחנו מבינים שיש אחדות מסוימת של העולם.

תיאורה של ה־'י' הופך בדברי רוזנברג לתיאור הפנימיות הגנוזה של האדם, מהותו הגרעינית של כל פרט שיכולה להתפשט ולהתרבות בחיים שיצמחו בו וממנו.

ה־'י' הגרעינית, המתייחסת אל האיכות, מתארכת ומתפשטת והופכת ל־'ו'. למול האחדות – האיכות הסגורה ב־'י' – ה־'ו' מתארת את הכמות, את יכולת הריבוי, אפשרות המשכת החיים והתפרטותם. רוזנברג מדגיש שריבוי החיים אינו בא על חשבון ייחודם. רציפות הקו המתארך של ה־'ו' שמתארת את רציפות הריבוי אינה מוחקת את ייחודיות האדם. התארכותה של ה־'י' למטה והפיכתה ל־'ו' מתארות את אפשרויות הגילוי של הייחודיות שנמצאת ב־'י': היכולת של היחיד לבוא לידי ביטוי בשלל תחומי החיים, לאפשר לריבוי הנסתר לצאת אל האור.

ה־'י' וה־'ו' חוברות להן יחד לאות 'ז'. הרב קוק מתייחס לצורתה של האות 'ז' ומתאר אותה כנובעת מתוך ה־'י' ולא מתוך ה־'ו'. האות 'ז' נבנית מתוך המרכז של האות 'י'. צורתה של האות 'ז' אינה בנויה על המעבר בין הי' לו' כמעבר שמגדיל את הכמות ובאופן הזה מתפשט, אלא על 'היסוד האיכותי הבלתי מתפשט'. בניית האות 'ז' מתוך ה־'י' מעידה על הנביעה מתוך הייחודיות, מתוך הגרעין הבסיסי של היחיד, ועל הקשר שלה אליו. בדרשתו על האות 'ז' מתייחס הרב קוק גם למקומה של האות 'ז' בתוך האלפבית. האות 'ז' מגיעה לאחר האות 'ו', לאחר הופעת החיים, ומתארת את המוֹנְעים והמפריעים שמתלווים לחיים ונוטלים מהם את הזיו וההדר. הרב קוק מצרף את מיקומה של האות למשמעות המילה 'זין' – מלחמה, ומסביר שהחיים מופרעים, והם הסיבה לכך שהמלחמה נצרכת. ה־'ז', המתארת בשמה את אפשרות המלחמה, מגלמת את שמירת הנבדלות ואת היכולת לזהות את הרע ולהפרידו מהטוב בתוך הייחודיות של היחיד. המלחמה בין האנשים השונים והרעיונות השונים הכרחית על מנת לאפשר את החיים ולהגן על גבולות היחיד. אם כן, האות 'ז' מתארת את החיים עם הדגש על אופן המשכיותם. רוזנברג מדגיש שה־'ז' איננו משהו שמתווסף לעולם מבחוץ, אלא היא המנגנון של העולם לתקן את עצמו.

ה־'י', ה־'ו' וה־'ז' חוברות יחד באות 'ש'. חיבורן מתאר את סיפורו וצמיחתו של היחיד בעולם, ואת המתח בין פנימיותו הגנוזה ('י') לבין נביעתה ופוריותה של פנימיותו ('ו') עד למלחמתו עם הסובבים והמפריעים אותו ('ז'). ה־'ש', שמחברת שלוש אותיות אלה יחד, קושרת אותן זו לזו בבסיסן ונוטעת אותן בארץ. החיבור המתרחש בקו התחתון של ה־'ש' מאפשר ל"ההשלמה הכללית" בין שלוש אותיות אלה לצאת לפועל. החיים הממשיים הם אלה שמושכים אותן ומחייבים את שילובן יחד. זה מקומו של האדם.

למול בסיסה הרחב של ה־'ש', המוצב ארצה, ה־'ש' גם מעוטרת בתגים שעולים מעל השורה ושואפים למרום. תגי ה־'ש' מעלים אותנו אל מעבר למקום השגתנו; היצירה של האדם יונקת את שורשיה מעולמות עליונים. רוזנברג רואה בעקבות הרב קוק את ה־'ש' כמתארת את האדם השלם, שמוצב ארצה וגם מגיע לשמים.

'ל'

סולמה של ה־'ש', המתאר את הקשר בין האדם הארצי לבין השמים, מקבל את השלמתו דרך האות 'ל', המספרת את סיפורו של הסולם היורד משמים ומגיע לארץ. לאחר כינון העצמי וגבולותיו שבאות 'ש', האות 'ל' מספרת על אפשרות האדם ללמוד מהזולת. האות 'ל' מסמלת את סוף ההקשבות העצמיות, את יציאתו של היחיד מעבר ליחידיותו והיותו פתוח ללימוד שמגיע מהאדם האחר. כך מתבארת חריגתה של ה־'ל' מעל השורה כאפשרות של החריגה מהעצמיות דרך הלימוד מהאחר. תהליך הלימוד שמתואר באות 'ל' מאפשר לחרוג מעבר להשקפות הרגילות, ובכך הופך למעין מגדל שמתבונן מלמעלה. רוזנברג מבין את התיאור של הרב קוק כמוסב על התהליך שעובר הלומד עצמו. הלומד, הנושא את הרעיונות כמשא בתוכו, הוא זה שיכול כעת להשקיף על הרעיונות מלמעלה, להסתכל בהם שוב ושוב ולגלות בהם דברים חדשים. האדם שהתפתח ורגליו מוצבות ארצה יכול להשקיף אל מחוץ לעצמו. תגי ה־'ש' שמתארים את חריגתו של האדם מעבר לשורה מקבלים ראי חדש דרך האות 'ל', דרך יכולת הלמידה של האדם.

היכולת לגלות דברים חדשים, שנקשרת ליכולת החיפוש ולחריגה לעבר הטרנסצנדנטי, קשורה גם ליחסים שבין עתיד והווה. מי שעומד בראש המגדל, מעל לשורת האותיות, הוא הצופה פני עתיד ומנסה לפיו לבנות את המציאות העכשווית, לבנות את השפה. רוזנברג מנגיד בין הביטויים 'מגדל הפורח באוויר' ו'מגדל השן', ומבאר שבעוד זה האחרון הוא כינוי גנאי עבור דבר-מה המנותק מן העולם, הראשון, על אף פריחתו, מנסה לבנות את העולם. בנייתו של ההווה מודרכת מהעתיד שניצב בראש הסולם, בראש ה־'ל'.

יסוד ה'לימוד' שבא לידי ביטוי באות 'ל' מחבר לפי הרב קוק גם בין מורשת הדורות הקודמים לבין המציאות העכשווית. המורשת התרבותית נמצאת בראש המגדל ומהווה את החיבור כלפי מעלה. חיבורה של ה־'ל' אל עולמות של מעלה הוא גם חיבורה אל מורשת הדורות הקודמים, אל המסורת. ה־'ל' מהווה חיבור בין העבר לעתיד, ומושכת את ה'עכשיו' לעבר העתיד; כך נמשכת מורשת הדורות הקודמים דרך ה־'ל' ועוברת אל תנועת חיים שממשיכה ומתפשטת. רוזנברג מצביע על השפה העברית עצמה כדוגמה מרכזית למורשת התרבותית, לקריאתה של ה־'ל' מההווה אל העתיד. החזרה לעברית וחידוש העברית הם החיבור אל תנועת החיים הבין־דורית וחידושה התמידי.

'ו'

משמעותה של האות 'ו', שכבר נתגלתה בחלקה באות 'ש' כהמשכיות ופוריות, מאפשרת להבין את המעבר במילה שלום בין ה־'ל' ל־'ו' כחיבור בין מורשת העבר – המסורת המיוצגת באות 'ל' – לבין העתיד, המשכיות החיים המיוצגת באות 'ו'. ה'ו' המורה על ההמשכיות והפוריות מתארת את אפשרות חיבור הזמנים, העבר והעתיד, כהמשך ללמידה.

בעיונו בהסברו של הרב קוק על האות 'ו', רוזנברג מדבר על המילה שלום. מעבר להתייחסות לצורת האות ולמשמעותה, הרב קוק מתייחס לתפקידיה השונים של ה־'ו' בדקדוק העברי, 'ו' החיבור ו־'ו' ההיפוך. 'ו' החיבור מסמלת את האפשרות לעשיית השלום דרך החיבור בין החלקים השונים. רוזנברג מבין שחיבור זה אינו חיבור פשוט של חלקים המתחברים זה לזה כפאזל, אלא בהכרה שהאפשרות היחידה לחיבור היא ההכרה בכך שיש אוגד נפרד, כמו האות 'ו', שאינו אחד מהחלקים. אוגד זה מסמן את הנוכחות האלוהית. רק נוכחות זו של ה־'ו' מאפשרת את ההרמוניה של החלקים השונים. לדבריו של שלום, "במידה מסוימת יש פה משחק מילים. השלם עם ה־'ו' הופך לשלום. השלם, מה שיש לו את כל החלקים, יחד עם ה־'ו' הופך לשלום. השלום הוא ההרמוניה בין החלקים השונים".

רוזנברג מבאר את השלום, את יצירת ההרמוניה, כמתאפשרת על ידי 'ו' החיבור. הצטרפות ה־'ו' לתוך השלם היא זו שמספרת את סיפור החיבור. משחק המילים מתאר את האפשרות לעבור מ'שלם' ל'שלום' – מיחיד שלם לריבוי שיש בו הרמוניה. ה־'ו' פורצת גם את ההמשכיות הקבועה בין האותיות הסמוכות 'ל' ו־'ם' במילה 'שלם'. 'ו' החיבור מצביעה על המרחב שבין האותיות, בין ה־'ל' המדמה סולם שמוצב ארצה, לבין ה'ם' המסמלת את המילים החתומות, את העתיד הגנוז שעוד לא נפתח. עומדת ה־'ו' ומשלימה אותן, פותחת את המרחב כלפי מעלה ומאפשרת מרחב של שלום. חיבור זה, שהוא חיבור בין העתיד הסתום לבין מסורת העבר, הוא גם ערבוב הזמנים שהרב קוק מדבר עליו באות 'ו', אות 'ו' ההיפוך, "המתעלה על סגולת הזמן ומערבת את העתיד עם העבר".

קריאה זו של רוזנברג בדברי הרב קוק מזכירה את האופן שפרנץ רוזנצווייג מתייחס בו אל האות 'ו'. רוזנצווייג, ב'כוכב הגאולה' מציב משולש בסיסי שבקודקודיו 'האל', 'האדם' ו'העולם'. משולש זה מספר את סיפורה של התבונה הלשונית: אל מול נפרדות היסודות 'האדם' ו'העולם', רוזנצווייג מצביע על 'האל' כ־'ו' החיבור, המאפשרת את האינטגרציה ביניהם ללא ויתור על היחידות. 'ו' החיבור לפי רוזנצווייג היא סימון של מה שנמצא מעבר לאדם ולעולם – האל הטרנסנדנטי. רק ההכרה בו פותחת פתח להבנת האופן שבו האדם והעולם יכולים להיפגש זה עם זה. הכרת האל באה לידי ביטוי במעשים המכוננים את הקהילה הדתית ומאפשרים את הפיכת היחיד לחלק מהכלל. כך, היכללותו של הפרט ב'אנחנו' היא הפיכתו לחלק מהעולם.

רוזנברג מבקש לטעון את 'ו' החיבור של רוזנצווייג בעומק נוסף, ומתאר את מפעלו הלשוני של רוזנצווייג כשלב נוסף בדקדוק הספקולטיבי. להבנתו של רוזנברג, רוזנצווייג מזהה את גבולותיהן של הלוגיקה והלשון, ומנסה להגיע אל לוגיקה תלת־ערכית, המניחה אפשרות שנמצאת בין החיוב והשלילה, או מעבר להם. 'ו' החיבור הרוזנצווייגית פונה אל הניסיון לתאר את אפשרות הביניים הזו, והיא האוגד רב הפנים – גורם הכרחי במציאות האלוהית ולפיכך גם במציאות האנושית – אוגד שמשמעו יכולת החיבור בין ההפכים. החיבור איננו נמצא במישור האתי, אלא במישור המטא־אתי. משמעו אינו ויתור הדדי על מנת להגיע לעמק השווה, וגם לא דגם הפאזל ההגליאני. הוא אפשרות פרדוקסלית: ההימצאות של שני ההפכים יחד. את האפשרות זאת, שהיא לא חיוב ולא שלילה, מגדיר רוזנברג בעקבות רוזנצווייג כ'בראשית'.

הבנתו של רוזנברג, המשלבת בין רוזנצווייג ובין הרב קוק, מאירה את ה־'ו' – האוגד הדקדוקי של רוזנצווייג – כאמונה באל, ומציבה אותה כפתרון למגבלות הלוגיקה האנושית. הבנה זו מאירה מחדש את מפעלו של הרב קוק ואת הבנתו את האות 'ו'. בעוד רוזנצווייג הניח יסודות של דקדוק ספקולטיבי, הרב קוק מעוניין לבנות את השפה והמילים עד לשימושן היומיומי. כך מתבארת ה־'ו' בראש מילין כנציגה של אפשרות האמונה בתוך השפה העברית הנרקמת מחדש לתוך החיים. בכך רוזנברג מבקש להצביע על המרחב האמוני בתוך השפה העברית, שפה הפותחת פתח לעולמות של מעלה באמצעות המילים.

'ם'

אפשרות ה'בראשית' שנגלית לפנינו באות 'ו' מקבלת את השלמתה מהאות 'ם' החותמת את המילה 'שלום'. בדרשתו של הרב קוק, ה־'ם' הסגורה מספרת על הדברים הלא ידועים לנו. למול ה'בראשית' הבאה לידי ביטוי ב־'ו', ה־'ם' מתארת את אחרית הימים, את אפשרות הגאולה ואת תהליכה הסמוי שלא ייוודע לאדם. אפשרות הגאולה החתומה ב־'ם' מרמזת לא רק על אחרית הימים העתידית, אלא גם את אפשרות גאולתן של המילים. בתחילת ראש מילין, בדרשתו על האות 'א', הרב קוק מתאר את התפתחות המילה כמעבר דרך ארבעה הגיונות: מההיגיון החתום אל ההיגיון המחשבי, המילולי והנשמע. בפירושו של רוזנברג, תיאור זה חל לא רק על המילה עצמה, אלא הופך להיות גם תיאור התקווה, המסומלת ביכולתה של המילה להישמע.

רוזנברג משווה את ארבעת ההגיונות הללו של הרב קוק לארבעת עולמות אבי"ע – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. השוואה זו מבטאת את מלאות העולם ואת התפתחות המציאות עד גאולתה, ואת יכולתו של האדם לחבר בין המחשבה הראשונית החתומה עד להתפתחותה הנשמעת. החיבור בין ההיגיון החתום לבין ההיגיון המילולי והנשמע בא לידי ביטוי אצל הרב קוק בקשר בין האות 'מ' לאות 'ם'. האות 'מ' מסמלת את אפשרות החיבור בין המילה החתומה למילה המדוברת. בעוד ה־'מ' הפתוחה מורה על מה שמובן בשפה ('מאמר פתוח'), ה־'ם' החתומה מורה על מה שמעבר לשפה, על הדברים שאי אפשר לבטא ('מאמר סגור'). ה־'ם' מספרת את סיפורו של מה שחתום בפני השפה וקשה לביטוי. עולם זה לא ניתן לתמלול, אך הוא בכל זאת ידוע לנו משום שהוא נחשב ומורגש. רוזנברג נעזר בפירושו של הרב קוק 'עין איה', ומתאר את גילוי ה־'ם' הסתומה דרך תהליך ביאור הדברים שיביא עד לפשט שחבוי בתוך ה־'ם'. בדרך הלימוד וההוראה שלו הוא טרח לבאר את הדברים וניסה להביא אותם לידי פשטם, לפתיחתה של ה־'ם' ולגאולת המילים.

מעברן של המילים מחתומות למדוברות ונשמעות מוציא אותן מבדידותן. ה־'מ' מתארת את שטף המים. בעוד מילה אחת היא מושג או יחידה, יצירת משפט – חיבור המילים זו לזו – יוצרת מאמר. רוזנברג מדמה את חיבור המילים שיוצר משפט להצטרפותן של האותיות לנחל מים, לים השפה.

כוכב השלום

אפשר לקרוא את מהלך המילה 'שלום' בדרשותיו השונות של פרופ' שלום רוזנברג כמבטאת את דגם 'כוכב הגאולה' של רוזנצווייג תוך הטענה שלו במשמעות חדשה. אל מול האדם היחיד שפתח את המילה שלום ומיוצג באות 'ש', ניצב לפנינו משולש חדש הבנוי מ־'ל', 'ו' ו־'ם'. אל מול משולש ה־'ש' שמבטא את משולש האדם ('י'), האל/החיים ('ו') והעולם/גבולות ('ז'), ניצב משולש נוסף של התגלות ('ל'), בריאה ('ו') וגאולה ('ם'). המילה 'שלום', שהתחילה ב'ש' של הגדרת הסובייקט היחיד ועמידתו בחיים, מסתיימת ב־'ם' המתארת את שטף המים והחיים הכוללים את הכל. המעבר בין היחיד לכלל עובר דרך הלימוד והתפשטות החיים, ורק הצופים מבחוץ, מלמעלה, הם אלה שיכולים להכיר ולראות את היחידים בתוך השטף הגדול ולתאר אותם. שני משולשים אלו המתחברים במילה שלום, משרטטים את הסולם שעולה מעלה ויורד מטה, ומזמינים אותנו לבוא בשעריו.

לשמוע קולות

כחלק מהתגבשות תפיסת הסובייקט המודרני, נדחקה התופעה התרבותית של 'שמיעת קולות' לפינת החברה, וצוירה כתופעה 'הזויה', מאיימת ושלילית ביותר. בכך

תרבות המונים

דוייט מקדונלד (1906-1982) היה סופר, עורך כתב עת ומבקר אמריקאי. מקדונלד גילה הערצה רבה לתרבות הגבוהה וליצירות הקלאסיות, ומנגד בוז

על עבודת האל הכוזב

"עבודת האל הכוזב… מטהרת את הרע בכך שהיא מסלקת את אימתו. אין דבר שייראה כרע למי שעובד אותו, מלבד כשל

הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר

על דתיים ודיבור, פנים וחוץ, פיגמליון והגולם גבולות שפתי משמעם גבולות עולמיויטגנשטיין, מאמר לוגי פילוסופי, 5.6 וְלִפְעָמִים עַל־יְדֵי שֶׁיְּדַבֵּר הַרְבֵּה,

על שירה ונקמה

חורף תשפ"ד מושג ה"נקם" צף ועלה בדיוניה של החברה הישראלית לאחר טבח "שמחת תורה", ואיתו גם סימני שאלה וקריאה על