אצל הסופר, המשורר והיוצר יצחק כהן החלו גלים סייסמיים להיות מורגשים עוד לפני השבעה באוקטובר. בחודש פברואר 2023 הוא רשם מספר שורות ביומנו, הרהורי תשובה שמהדהדים תחושות באות והולכות, ובמידה מסוימת הטרימו את שעבר עליו – ועל רבים אחרים – לאחר מכן.
אותם רגעים שבהם אדם מתנדנד על ספו של העולם הדתי, פנימה והחוצה, מכילים שיקולים, תובנות, פחדים ורצונות ממגוון סוגים, שזוכים בידו הרגישה של יצחק להנהרה ולביטוי נוקב.
א. קשה לומר אמת. תשוקה גדולה לומר אמת
ב. אני רוצה לספר – אבל מתבייש – על השיבה הזוחלת שלי לדתיות, ועל הבהלה שלי מתנועת הנפש הזאת. תנועה שאולי יש בה התמתנות וכניעה, או שיקול דעת של אדם בוגר. על הוויתור על הניסיון ליצור מעצמי אדם חדש
ג. הבהלה כרוכה בהתבוננות סביבי, במחשבה שככל הנראה אני חלק ממגמה רחבה יותר. למצוא את עצמך בתוך מגמה רחבה שמעוררת בך חששות ובמקביל לגלות שיכולת ההתנגדות שלך אליה חלשה מכפי שחשבת, שאולי אתה נסחף בזרם חזק ממך והרגשות שלך מושפעים מרוח הזמן בניגוד לרצונך ולכוונותיך המוקדמות, זה דבר מבהיל
ד. לפני שמונה שנים בערך הורדתי את הכיפה בסערה. הרגשתי שבהלכה יש חנק מובנה של האישיות שאיני יכול לשאת. שהמסגרת החברתית הדתית שבה התגדלתי, שמסגרת החיים הזוגית שאליה נכנסתי בגיל צעיר מאד, חוסמות לי את הפה וקושרות לי את הידיים
ה. "הָלַכְתִּי אֵצֶל מִי שֶׁהִצִּיעַ לִי יוֹתֵר חַיִּים./ הָלַכְתִּי אֵצֶל אֱלֹהִים/ הִצִּיעַ לִי אֶת כָּל הַחַיִּים/ רָצִיתִי יוֹתֵר רָצִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים" (וולך)
ו. זה לווה במשבר אמונה שהיה תוצאה של קריאה ממושכת בספרות היסטורית ופילוסופית. שפינוזה היה מורה הדרך שלי לשחרור מהאמונה. הכפירה בתורה מן השמיים ואחר כך הכפירה בהשגחה פינו את הדרך לחופש בייסורים רבים
ז. "בייסורים רבים" אני כותב, כי שם אולי ניבע הסדק הראשון בחלום האתאיזם והחופש הגמור. התברר שהחופש הזה מגיע עם שובר של בדידות קיומית מרירה. הגילוי הזה, שאין למי להתפלל, שהכל תלוי בך
ח. רציתי להשתנות. החיים שלי היו כבויים וחנוקים. רציתי להתנסות ולחיות חיים מעניינים ואחרים. גם הרצון הזה נכנע לאט. היו דברים שלא העזתי לאבד
ט. היום אני עומד בנקודת בהירות עצובה. אני לא מאמין בהומניזם חילוני
י. לא הצלחתי להתגבר על התפילות שהבאתי מהבית. על התפיסות. פטריארכיה אוהבת, גזענות רכה, צורך בישועה. לא הצלחתי לנצח בויכוח הזה. לא בלב
יא. הפחד הזה לגלות שאני לא יודע להתווכח עם השפה העסקנית השפלה שמסתובבת היום בכל מקום חוץ מלסלוד ממנה ולומר, זו שפה שפלה. הלוגיקה הפנימית של הדתיות והזהות הפוליטית ההיוליות שלי כועסת אבל יכולה להבין
יב. הלוגיקה הזאת מתבטאת גם בחוסר היכולת להיות קיצוני, וללכת אחרי דבר בעיניים עצומות, ולהשתכנע בצדקת משו בלי להתבלבל לפעמים. אבל גם באיזה שחור לבן נוקשה, שבין קודש לחול ישראל לעמים יום השביעי לששת ימי המעשה
יג. אני מתבייש לדבר בדתית. ממי אני מתבייש? הראש מזמן אומר הכל שטויות, הראש אומר ודאי יש דרך בהירה יותר. הלב אומר אני צריך אלהים ומוכן לקבל על עצמי קצת עול מלכות שמיים
יד. "הָאָדָם, שֶׁאָמַר נוֹאָשׁ מִכָּל סִיּוּעַ שֶׁמּוֹשִׁיט לוֹ הַטֶּבַע, נִכְסָף לִדְבַר מָה נַעֲלֶה יוֹתֵר שֶׁיּוֹשִׁיעוֹ. אַךְ הַדָּבָר הַנַּעֲלֶה מֵהַטֶּבַע הוּא הָאֱלֹהִים. לִרְאָיָה נַזְכִּיר נְטִיָּה אֱנוֹשִׁית רוֹוַחַת: אֲנָשִׁים בַּעֲלֵי דֵּעוֹת חָפְשִׁיּוֹת הוֹפְכִים בְּאֹרַח טִבְעִי לְדָתִיִּים לְעֵת זִקְנָה, כִּי הֵם מַרְגִּישִׁים שֶׁכּוֹחוֹתֵיהֶם הַטִּבְעִיִּים אוֹזְלִים" (המדע החדש, סעיף 339)
טו. ליתר דיוק זה לא תיאור של צורך אלא תיאור של מצב. יש לי אלהים, קול פנימי שלא עזב, כתם שמסרב להתנקות
טז. ליד המיטה שלי מונח ספרון של הרב ליכטנשטיין על סוגיות בעבודת השם שמצאתי בסיפור חוזר. רפרפתי בו לפני כמה לילות ומצאתי בו כמה משפטים שהטרידו אותי מאד. היהודי מוגדר על ידי היותו מְצֻוֶּה, למשל. לא נרדמתי אחר כך, אולי אפילו בכיתי מאד
יז. החלום הישן של התגדלות בתורה, של קדושה ועבודת אלהים. שאלתי את עצמי מה מכל זה נותר בי, והרגשתי עצב בגלל המחשבה מה שווים ההישגים שלי, בכתיבה למשל, או כל מיני קשרים וחברויות שרקמתי, אם בכל יום ויום אני שומע את בת הקול שיוצאת מהר חורב שאומרת לי אוי לך מעלבונה של תורה
יח. זה מכעיס. כאילו יש פה איזה חוסר התאמה אכזרי בין החלום הזה לבין הדברים שאותי משמחים
יט. האם השינוי שעברתי היה שטחי? אני לא חושב. האם כל החוויות שחוויתי, הספרים שקראתי, המחשבות שחשבתי לא עובדו או הופנמו? אני לא חושב! אז איפה הן, למה הן לא באות לעזרתי
כ. אני מתדרדר לתודעה דתית. באיטיות מעוררת הערכה, אבל מתדרדר. כוח ההתנגדות שלי נחלש. אני רוצה לכתוב שירה על אלהים שמדבר בתוכי כל הזמן וממאן להינחם, אבל מפחד להודות בכישלון, מפחד לוותר, להעניק את השליטה על חיי, למי?
כא. יכול להיות שחלק מהאנשים סביבי, חכמים ממני, כבר הבחינו בכך מזמן
כב. אני לא רוצה לוותר על כתיבה בשבת, למשל. זה היה החילול הראשון שלי. לא הדלקתי את האור וחיכיתי לברק, כתבתי הערות ברמב"ם. זו תמיד היתה המועקה הגדולה של השבת, לקרוא ולא לכתוב, לחשוב על שורה ולהחזיק אותה עד למוצאי שבת
כג. אני לא רוצה לוותר על ריצה בשבת, על הריגוש של גילוח בתער
כד. על היכולת להתנהג בלי לשאול את עצמי האם זה כרוך איסור דרבנן, והאם יש אחרון או ראשון או תנא שיכול להתיר לי את זה
כה. לאהוב את הגוף, לטפח אותו לא כי "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ" אלא כי הגוף הוא הבית שלנו
כו. לא למצוא צידוקים, בעיקר לא למצוא צידוקים. לעשות את מה שנראה נכון לעשות, את מה שרוצים לעשות. לקרוא את מה שרוצים לקרוא, להתפעל ממה שרוצים להתפעל
כז. הדת היא מחוך, והיה לי צפוף, אז על איזה לאחור אני מסתכל. לאיזה פעם אני מבקש להשתייך. אבל אני מסתכל על החברים ההומניסטים החילונים שלי, ויש בינינו תהום שייכות תרבותית שלעולם לא אצליח לעבור
כח. וכשאני מביט אל אלהים שלי הסובייקטיבי שלי, אלהים הג'רבאי שלי שקרא הרבה ספרות יפה וספרות מופת אבל (כמעט) לעולם לא בשפת המקור שלה, אלהים הבאר שבעי שלי שגר וגדל תקופות ממושכות במצפה יריחו ובהוד השרון ובמבשרת ציון, אלהים הישראלי שלי שהפעמיים היחידות שהשתמש בדרכון היו כדי לרדת לסיני ולנסוע לאומן, אלהים הזה דופקים על הדלת שלי, בכוח הולך וגובר
כט. דפיקות ברורות. להזדקק להלכה, להזדקק לאמונה. פשוטה מאד. שלא התכוונה להתווכח. שבאה לומר את הדברים כמו סַפָּר מנתיבות, כמו מורה מאשדוד, כמו מהנדס מבאר שבע. בפשטות הרסנית ומכאיבה, בחוסר טאקט, בחוסר מורכבות
ל. בואו תעזרו לי לומר להם שזה מורכב. שמתחת לכסות עלי התאנה, אנחנו לא בעלי חיים מונחי אינסטינקטים. שלאלהים לא מוכרחים לציית
לא. המרד נכשל ומה עכשיו?
לב. עכשיו בית
25/2/23
