- חיפוש -

על עבודת האל הכוזב

תום פרנס
"עבודת האל הכוזב… מטהרת את הרע בכך שהיא מסלקת את אימתו. אין דבר שייראה כרע למי שעובד אותו, מלבד כשל בעבודת האל. עבודת האל האמיתי, לעומת זאת, משאירה את אימת הרע במקומה ואפילו מעצימה אותה. רע זה המעורר בנו אימה, אנו גם אוהבים אותו בתורת דבר הנובע מרצון האל"
סימון וייל, הכובד והחסד

מיהו אלוהים של החמאס?

שאלתי את עצמי את השאלה הזו שוב ושוב בשבועות האחרונים, כאשר התחוורה לי בעקבות דברים שקראתי וששמעתי, עד כמה מרכזי הוא הרכיב הדתי בתפיסת עולמם של אנשי הארגון.

מאחורי הפעולה המטורפת, הפראית של חמאס מצויה המילה אלוהים כמניע וכהצדקה אולטימטיבית לקרוע לגזרים חיים אנושיים ולחלל אותם. איזה סוג של אלוהים מונח בתשתית ההצדקה הזו? אנחנו מכירים את הדיבור על הפונדמנטליזם האסלאמי, על שובה של הדת, על הפוטנציאל האלים שבמונותאיזם. אבל כל אלה כלליים מדיי, מרוחקים מדיי; הם אינם עוזרים לנו להבין מה מנחה את האדם שיוצא לרצוח בשם אלוהיו.

סימון וייל, מיסטיקנית, הוגה ופעילה חברתית יהודייה (שלא הצליחה מעולם לחיות בשלום עם יהדותה) העלתה ביומנה האישי מספר תובנות חודרות אודות שורש האלימות הדתית. וייל מתבוננת באופן שבו חודרים אלוהים והדת אל שורשי קיומנו, בעיקר ברגעים שבהם אנחנו מתייסרים. בייסורים (affliction) מכוונת וייל לא 'רק' להתנסות בסבל, אלא להתוודעות כואבת לשבריריות, החולשה, הארעיות של חיינו, התוודעות אשר מערערת את היציבות הבסיסית שמאפשרת לנו לחיות ולתפקד. כיצד מתפקדת הדת כצורה של התמודדות עם פחד ראשוני זה?

וייל מבחינה בשתי אפשרויות יסודיות.

על פי האפשרות הראשונה, האמונה באל נוטלת מהמאמין את פחדיו. ככל שהוא מוסיף בעבודתו מתעצם השריון המגן עליו מפני הפחד מהחולשה, הנחיתות ומן הסבל שבחייו. וייל מסבירה שאמונה זו "מטהרת את המאמין מהרע" משום שהיא מקנה לו עור עבה, מחסום פסיכולוגי שמאפשר לו להתמוגג בתוך דבר-מה גדול יותר, חזק יותר – קהילת המאמינים או דמותו המדומיינת של האל.

המאמין נעשה מוגן – אין בעולמו כל רע. אולם בכך נעצמות עיניו של המאמין גם בפני הרע שהוא עצמו מחולל; כל הנורמות המוסריות ננטשות והרע היחיד נותר בעולמו הוא "כשל בעבודת האל", שהיא כל סטייה קלה מהבנתו-שלו את אובייקט הפולחן שבו הוא נאחז. משהפכה הכפירה לביטוי היחיד של הרע, ניתן להדביקו לכל מי שאיננו אני ולהשמידו. צורה זו של דת גם איננה יכולה לסבול מצב של חולשה. כוחות הנפש של המאמינים בה "מקורם בכך שהם צועדים, לפי אמונתם, לא רק לקראת הטוב, אלא גם לקראת הדבר שלפי אמונתם יקום באורח בלתי-נמנע". כוח ההקרבה של המאמין באל הכוזב הוא עצום, משום שלפי תפיסתו הוא (המאמין) איננו ניצב רק לצד הטוב, אלא גם לצד מה שיקרה בסופו של דבר באופן בלתי נמנע: הגאולה, המהפכה או רצון האל. מאמין זה נמצא לדעתו לא רק בצד הטוב, אלא בצד שאופן הכרחי גם בסוף ינצח. הניסיון להתגונן מפני הרע והייסורים, להימלט מאימתם על ידי ההתכחשות להם באמצעות אחיזה באמונה לפיה אני משתתף במסע הצלב לכינון מלכות האל והטוב, שאיננה יכולה אלא לבוא, עלול להוליד לפי וייל את המפלצתיות.

וייל כתבה את מחשבותיה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, אשר בה נאבקו זו בזו אידיאולוגיות טורפות-אדם דוגמת הנאציזם והקומוניזם, בעוד שהדת לכאורה לא שיחקה בה תפקיד מרכזי. אולם וייל מצביעה על הבסיס המשותף הזהה של האידיאולוגיות הטוטליטריות ושל הדתיות הטוטליטרית: שתי התופעות מונעות מתוך חשיבה דיכוטומית, אשר מניחה זהות מוחלטת בין הטוב לבין קבוצת המאמינים, ובין הרע לבין הכופרים, אלה שבחוץ; שתיהן מניחות בבסיסן אל (או אידיאל) רודני שמגן על מאמיניו בכך שמסלק מהם את אימת הרע – זה שייעשה להם ובעיקר זה שיעשו הם-עצמם.

ומהי האפשרות הדתית השנייה, זו אשר וייל מתייחסת אליה בתור "עבודת האל האמיתי"?

אל מול התגובה האנושית הראשונית, המובנת, לפתח עור עבה ולהתגונן מפני הדברים שמערערים את בסיס הקיום האנושי, קיימת עבור האדם האפשרות להתפרק מכל ההגנות ולעמוד חשוף מול הסבל האנושי, מול סבלו שלו. בניגוד לצורה הראשונה של האמונה, השנייה "אין בה מגן לנפש מפני המגע הקר של הכוח, של הברזל. רק ההתקשרות לדבר גשמי, אם אצורה בו די אנרגיה, יכולה להגן מפני קור הברזל… אם אנו מבקשים שריון שיגן על הנפש מפני פציעות, עלינו לאהוב דבר אחר ולא את אלוהים". הסוג הראשון של האמונה, אשר מתפקדת כשריון מנטלי המגן מפני הברזל, המוחשי והסמלי – מפני הכאב והפגיעה. אהבת האלוהים בה מאמינה וייל איננה יכולה לתפקד בתור מגן שכזה; היא מושגת על ידי הסכמה להיחשף בפני הייסורים ולהכיר בהם, ובמובן זה היא אפילו מעצימה אותם. זוהי אמונה אשר איננה ניצבת תמיד בצד המנצח, איננה נעה לקראת מימוש הכרחי; היא שברירית.

אולם, קבלת השבריריות הזו מחוללת בנו משהו. היא יוצרת בנו סדק שמאפשר לאור להיכנס. סימון וייל מכנה זאת 'קשב' (attention); הקשב הוא היעדר-פעולה, היעדר-התגוננות, שהיה והשעיה של כל התפיסות המוקדמות שלנו. וייל, שמסע חייה התאפיין בחיפוש אחר אפשרותו של טוב אמיתי, טענה שרק פעולה שמגיעה מתוך הקשב, הכרוך בשביתה מפעולה שקודמת לכל עשייה מוסרית, עשויה להיחשב לעשיית רצון האלוהים, כלומר לטוב טהור. באופן שעשוי להזכיר לנו קצת את תפיסת המצוות של רוזנצוויג לפיה על האדם לקיים את המצוות שהוא איננו יכול אלא לקיימן, וגם כיוונים מסוימים במחשבה החסידית, וייל טוענת שהאדם הפתוח לקשב נדחף אל הטוב על ידי אלוהים; רק אדם זה יוכל לומר על עצמו בכנות שהוא מקיים את רצון האל, שהוא נענה לבת קול שיוצאת בכל יום מהר חורב. בשונה מהמאמין שלוקח חלק בתהליך הבלתי-נמנע של כפיית רצון האל על המציאות, אותה הוא מחלק באופן חד-משמעי לתומכים והמתנגדים לרצון זה; בשונה מהמאמין שמניח מראש את משמעותם של ההתגלות ושל הטוב, קוראת סימון וייל לקשב שמקדים כל ידיעה, לכניעה שמקדים כל ניצחון, להיעדר שקודם לכל התגלות, לשביתה מפעולה שקודמת לכל עשיית-טוב. מצבי קיצון בחיינו, ובמיוחד הסבל, עשויים לדחוף אותנו לאמץ את אחת משתי האפשרויות האלה – עבודת האל הכוזב או עבודת האל האמיתי, במונחיה של וייל. תלוי כיצד נבחר להתמודד עמם.

וייל, גם בשעת מלחמת העולם השנייה, הייתה פציפיסטית. ייתכן שקוראים מסוימים יבחינו בגוון נוצרי מסוים בגישתה (על אף שהביעה ביקורת חריפה כלפי הכנסייה). בניגוד לוייל, אינני פציפיסט ואינני מקבל את כל תפיסותיה במלואן. אני מכיר בכך שאנחנו במלחמה על חיינו מול כוחות של רוע שעלינו למגר אם רצוננו לחיות. במלחמה הזאת, כנראה שאין לנו ברירה אלא לפתח עור עבה אם רצוננו לשרוד. אבל אני מרגיש שישנו גם מאבק מקביל: עלינו להיאבק גם בראיית העולם הדיכוטומית של האלוהים החמאסי, אותה הוא משליט על מאמיניו כשהוא מגן עליהם מכל רע באמצעות סימונו של אחר שיש להשמידו. עלינו להיאבק בהשפעתו על עולם המושגים הדתי והמוסרי שלנו. אף תרבות או דת, אף אחד מאתנו, איננו חסין מפני תעייה אחר האל הכוזב. הדבר נכון ומורכב שבעתיים בעת של מלחמה שתוקפינו צובעים בצבעים מטפיזיים של מלחמת אור וחושך.

החשיבה על אלוהים בעת הזאת היא לדעתי משימה חשובה מאין כמוה בתקופה שבה הדת עולה שוב ככוח עולמי, ושבה מצאנו את עצמנו מאוימים על ידי אידאולוגיה דתית הרסנית. על מנת להציע אלטרנטיבה ממשית לאותה אידיאולוגיה, עלינו להציב את הקשב שמציעה לנו וייל בבסיס מחשבותינו אודות אלוהים. לא רק החשיבה, אלא גם עבודת האלוהים שלנו בעת הזו עליה בעצמה להיות תרגול של קשב. הן עבור התאולוגיה והן עבור האתיקה, משמעותו של קשב זה היא פינוי מקום; פינוי המגננות של העצמי, פינוי הידיעות והתפיסות המוקדמות שלי. משמעותו של הקשב היא סירוב לפיתוי חלק את המציאות באופן דיכוטומי בתוך החברה הישראלית ומחוצה לה, להסכים להבחין בדקויות, לא להיאטם בפני קולות אחרים. ההיפתחות הזו דורשת מאתנו אומץ, אנרגיה, אולי אפילו מסירות נפש; אלה כוחות גדולים מאלה שמניעים את "מלחמת הקודש" של מרצחי החמאס.

ללא ספק, מדובר במשימה מורכבת מאין כמוה בשעה שאנחנו נלחמים על חיינו, והיא הייתה מורכבת גם לפני המלחמה. אבל אולי על הפעולות שלנו שינבעו מתוך הקשב העמוק הזה, נוכל לומר שהן טובות, שהן ממלאות את רצון ה'. על הטוב הזה, בניגוד לזה הכופה את עצמו על המציאות, ניתן יהיה גם לומר שהוא מוחלט.

ובמילותיה של וייל: "יש שני סוגי טוב, שכינויים אחד, אבל הם נבדלים באורח קיצוני: זה המנוגד לרע, וזה המוחלט. למוחלט אין ניגוד".

התבשרות

עֵת נָקַשׁ בְּדַלְתֵּנוּ הַשְּׁכוֹל: עֵת נִשְׁכַּחְנוּ מִנֵּס וְהֻשְׁלַכְנוּ אֶל חוֹל: עֵת הַקֶּבֶר כָּרָה כָּל אַרְצֵנוּ אֶל עֵת: עֵת הָעֵת לֹא

יומן מלחמה

יומן מלחמה שכתב חבר וחבר מערכת יקר, יצחק כהן, משורר ומורה לתנ"ך ולמשפט עברי, איש מושב שובה הגולה כעת מביתו,

יורים, בוכים ומחייכים

לזכרם של (רשימה ארוכה מהמקובל, בזמן חריג מהמקובל):דוִד מאירבן דוד אהוב, איש הגבורה המחויךנערן אשחרחבר אמת, מיחידי יחידיםיוסי הרשקוביץשכן קרוב

אובססיבי לאלוהים

בתאריך 7 ביוני 1964 התקיים במונטריאול שבקנדה סימפוזיון לכותבים יהודיים בשפה האנגלית. בסימפוזיון השתתפו המשורר היידי, העורך והמבקר מלך רביץ'

המוסריוּת של המלחמה

אחד מרגעי השיא של סיפור מגילת אסתר הוא ניצחון היהודים על אויביהם ברחבי האימפריה הפרסית; אך אותו רגע בדיוק –

לעזאזל האתיקה

מחזור למוצאי שמחת תורה מה היא אתיקה זו?…מה היא? תורה כלשהי? או מה?… איי, לקריירה הם מומחים דווקא! לעזאזל האתיקה!פיודור דוסטוייבסקי,

התמוגגות, או: ייסורי הביטוי הדתי

בחיבור זה מנסה הפילוסוף, הסוציולוג והאנתרופולוג ברונו לאטור (1947-2022) לבחון את תנאי האמת של הדיבור הדתי. קשה לתפוס את הדיבור