לאהבות נפולות יאמרו זה שלוש פעמים ויועיל לשכחה  אֵל אֱלֹהֵי הַנָּקָם הָסֵר מִמֶּנּוּ כָּל חֲקִירוֹת וּמַחְשָׁבוֹת מְסֻלְסָלוֹת הוּמָנִיזְם, לִיבֵּרָלִיזְם, אֵתִיקָה הַשְׁכַּח מֵאִתָּנוּ כָּל אוֹתָם אָקָדֵמָאִים מֻמְחֵי שֵׁן בְּהֵיכָלוֹת וּמִלּוֹת הַהִגָּיוֹן וּמְתִינוּת וְיִשּׁוּב הַדַּעַת וְנִבְחֲרֵי צִבּוּר וּמְלַהֲגֵי תִּקְשֹׁרֶת רֵטוֹרִיקָה וּפָאתֵטִיקָה וְשָׂרִים חֲלוּלִים הָעוֹטְפִים

את המאמר "שירה ותפילה" פרסם ר' הלל צייטלין ב"לוח אחיאסף" לשנת תרס"ד (1904), ובדומה למאמרים אחרים שלו מאותה התקופה, הוא רווי בגעגועים, במקורות חסידיים וברומנטיקה ביחס לטבע. אולם יש בו גם מן החידוש: זו הפעם הראשונה

מהי יצירה עברית? האם עיקרה הוא התוכן, מקורות ההשראה או האדם היוצר? האם יכולים כוחות היצירה לשמש נחמה לעת הזאת, ואם כן – כיצד?בסיפור קצר, בדיוני ושובה לב, שנארגו אל תוכו אבות היצירה העברית המתחדשת,