מפונים. עקורים. פליטים. הכנסת אורחים
הימים הנוראים – השבת הארורה, שבועות של המתנה, ימי המלחמה – כל אלו ערערו את קירות הבית, את יסודות הבית, את עצם המושג בית. אני מאמין שאנו עומדים עתה בפני מבחנים רבים, אבל אחד החשובים שבהם הוא המבחן של קבלת הפנים, והכנסת האורחים, ותחושת הבית שניתן לכל אותם רבות ורבים שאיבדו את ביתם, או נאלצו לעזוב את ביתם, או נשמרו ויצאו מן הבית.
אני מרשה לעצמי לשאול מילים מתוך מאמרו המפורסם של ברל כצנלסון "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", ולעשות להם התאמה לימים שלנו: אנחנוּ "אחוּזים עתה חרדה לגוֹרל בּיתנוּ. מלה פּשוּטה זוֹ היא בּשבילנוּ חזוּת הכּל. ואין היא טעוּנה פּירוּשים. וכשאנוּ נקראים בּיוֹם-עֶברה להגן על הבּית הזה בּכל אמצעי-ההתגוֹננוּת אשר בידנוּ וּבנפשנוּ, יוֹדעים אנחנוּ אל מה ועל מה אנוּ נקראים". אך לרבים מאיתנו אין עתה תחושה של בית – ביתם חרב או נשרף, או נסגר מפני הצרים, או הפך למקום הסכנה. תפקידנוּ הוּא להפוך את החברה שלנו, את הארץ שלנו, את הערים והקהילות שלנו למקום שבו יוכלו לחוש כ"בית שהנפש אחוּזה וּדבוּקה בּוֹ. וזה לא יוּשׂג בּלי אוירה של אהבה-ללא-חשבּוֹנוֹת, של כּבוֹד-בּלתי-מזוּיף, של הידבּקוּת בּעם וּבגוֹרלוֹ וּבתוֹלדוֹתיו הטרגיוֹת, בּערכיו הרוּחניים, בּיצירתוֹ החיה וּבחזוֹן תקוּמתוֹ". בתיאוריות ובוויכוחים הציבוריים, בלקסיקונים ובספרי הלימוד, יודעים אנו להבחין בין היסודות הלאומיים והאוניברסליים, היהודיים וההומניסטיים, החברתיים והדתיים, אך במציאות עצמה, בהתנהלות החיה של החברה הישראלית, התברר לנו שאי אפשר באמת להבחין ביניהם.
"נפלתם על הדור הלא נכון"
אני מבקש להצדיע לכל אותם אנשים ונשים, חיילות וחיילים, ששמעו את האזעקה הראשונה, את הטלפון הראשון, את הודעת הוואטסאפ המוזרה – ומיד הבינו שהם נדרשים לעזוב את הבית שלהם, בכדי לשמור על הבית של כולנו. כוחות הביטחון, המתנדבים והמתנדבות, אנשי בריאות הנפש שפתחו את הלב ואת הבית, בכדי לתת מקום ועזרה לכל מי שאיבדו את הבית. אני חושב על כל אותם שביום בהיר אחר, הפך המטבח הקטן שלהם בבית למטבח תעשייתי ציבורי, שמבשל ארוחות לרבים ולרבות.
"נפלתם על הדור הלא נכון". כנראה אחד מן השירים המקובלים ביותר של "המחאה". ופתאום השיר הזה מקבל משמעות חדשה ומקיפה, אכן… הם נפלו על הדור הלא נכון. ליתר דיוק, אנחנו זכינו ל"דור הנכון", דור הצעירות והצעירים הישראלי שהוא כל כך מחויב, ומסור, ומוביל. או במילים פשוטות: אתם דור מדהים !
החזון הציוני : חזון על הבית
לראשונה, נדמה לי שהבנתי משהו חדש על החזון הציוני, משהו על החלום והתקווה שראו מול עיניהם חוזה הציונות, מבשרי הציונות, הציונים הראשונים וחבריהם. הציונות לא ביקשה לבנות את מדינת היהודים, היא לא ביקשה להקים את מלכות ישראל, היא לא עסקה בהקמת יישות פוליטית – או מדינת כל אזרחיה, היא אפילו לא רצתה לכונן את כסא ה' בעולם, היא רצתה לבנות בית.
התנועה הציונית הרחיקה לכת והמציאה הגדרה פוליטית חדשה שלא הייתה מוכרת בעולם, "בית לאומי" – לא מדינה, לא מולדת, לא ארץ, אלא "בית לאומי לעם היהודי". השבוע כשאנו מציינים את מועד הצהרת בלפור, ניזכר בתיאור של הישות הפוליטית העומדת לקום לעם היהודי: בית לאומי. כאילו, הגדרנו צורך מרכזי של הקיום הפוליטי הישראלי, לא במונחים של מדינה ופוליס, אלא במונחים של תחושת בייתיות. ייתכן שרבים ירגישו את הדבקות היתירה ותחושת הקירבה הבוטה לעתים הנוהגת בחברה הישראלית, רק משום שאנחנו רוצים להרגיש שאנחנו בבית שלנו. החזון הציוני הגדול היה שבקר אחד נקום, ונרגיש שאנחנו סוף סוף "בבית". אפילו יותר מזה, שכל יהודי שיגיע ארצה יוכל לחוש שהוא הגיע "הביתה".
כל אדם באשר הוא אדם רגיש לשאלת הבית, שכן הבית איננו רק המקום שבו אתה גר, הבית הוא הכינוי למקום שמאפשר לך להגדיר שייכות ופרטיות והתמצאות. הסיפור היהודי הוא סיפור שמערער באופן קבוע על קיומו של הבית, ומבטא את התשוקה הגדולה לבית, להיות בבית. הסיפור היהודי הוא הידיעה המכאיבה, שגם הבית החזק ביותר עלול להיחרב, שגם הבית העשיר ביותר עלול להיהרס – שבניין יכול להיות סתירה. אבל הסיפור היהודי הוא גם הסיפור על התקווה לבנות מחדש, על היכולת לבנות את מה שחרב. ובאופן אמיץ הרבה יותר ש"סתירה יכולה להיות בניין".
עקורים. פליטים. מגורשים. מפונים. חסרי בית.
אני מאמין שזהו המבחן הגדול ביותר שלנו כחברה. היחס שלנו אל הקהילות שנעקרו ממקומן, אל היחידים והיחידות שנאלצו לברוח או לצאת מן הבית, אל הערים שהתרוקנו מן התושבים שמחפשים מקום לשהות בו, להיות בו בכל התקופה הקשה הזאת. אני מאמין שמבחן הבית שלנו, הוא היכולת שלנו לתת מענה למי שכרגע מחפשים בית.
מעבר לאסון הנורא שעבר על כולנו, הטבח והזוועות. מעבר לחזרתם של המילים מימי הביניים "שנהרגו ונשחטו ושנשרפו חיים". אנו מוצאים את עצמנו בתקופה שבה מספר הישראלים שאינם בביתם חורג מכל מה שניתן לשער, ומכל מה שניתן להכיל. ואף על פי כן… אנו מחוייבים להיענות לאתגר הזה. האתגר הזה – המבחן הזה – חייב להיות מבחן עם התאמות לכל פרט ופרט, לכל קהילה וקהילה, לכל קבוצה וקבוצה. כנראה שאי אפשר להתייחס באופן זהה לקהילה קיבוצית שאיבדה את ביתה, אבל לא איבדה את קהילתה, ובין היחיד שיצא לדרכו מן הבית שבעירו, וכרגע מוצא את עצמו ללא שייכות. ובו בזמן, אסור לנו לשכוח את אותם היחידים שנשארו בביתם, כאשר השכונה שלהם כולה התרוקנה מיושביה. האם נצליח לבנות כאן חברה ש"הכנסת אורחים" היא היסוד המכונן שלה ? ומי יודע אולי תצמח מן השריפה והחריבה – אפילו פוליטיקה חדשה שבמרכזה ידידות והכנסת אורחים ?
המשמעות של להיות בבית, איננה רק למצוא מקום מגורים, או סכך מגן שתחתיו ניתן להסתתר. בית הוא גם זה, אך גם הרבה מעבר לכך, הוא האפשרות להתכנס בתוך עצמך, למצוא את המקום שבו מרוכז העולם שלך לרגע מסוים. הפינה שממנה תוכל לצאת לדרך. האירועים הנוראים והמזוויעים של השבעה באוקטובר ערערה אצלנו את מושג הבית, את הביטחון של מה שמפריד בין הבית ובין החוץ. אני יודע כי יש כאלו שנאבקו ממש על הדלת של הבית, על שער העיר, הכניסה לקיבוץ. הם יודעים טוב ועמוק ממני את המשמעות הקשה של ערעור יסודות הבית. הם יודעים לתאר כיצד בהעדר הבית –נחשפים כל המיתרים הקרועים והמחוברים, "המדממים והשבורים" של הקיום שלנו.
והנה מגיע שעת מבחן, שאולי תהיה לשנת מבחן, ובה אנו נתבעים לענות על שתי שאלות בלבד: האם נדע לתת להם תחושה חדשה של וודאות וביטחון, בבית שלנו ? האם נדע להציב מחדש ולייצב את יסודות הבית ?
"אחוזת בית" ו"ישיבת חוץ"
שנתיים מסיומה של מלחמת העולם הראשונה מקדיש פרויד תשומת לב רבה לביטוי אחד בגרמנית Unheimliche – המאוים או האל-ביתי. מה שמרתק את פרויד נוגע לעובדה שבלב ליבו של האיום, והמחריד, והמוזר ממתין הביטוי ההפוך לו "הביתי" – Heimliche, שהוא כמובן תולדתו של "הבית" -das Heim . הוא מתבונן במופעים רבים של הביטויים הללו אצל גתה, שילר ואפילו ברנטנו, ומזהה את האינטימי, את הנסתר, את המשפחתי לעומת הזר והמפחיד ומעורר החרדה.
בהקשר הפסיכואנליטי הפרוידיאני, מעסיק את פרויד אותו ממד נסתר וחשאי ומסוכן שנמצא בבית, ושעליו מיוסדת תחושת האיום. אולם מה שמעסיק אותנו בימים הללו, היא אימה גדולה אחרת, האימה והחרדה שהיא התוצאה של אובדן הביתיות. הבית כמקום המוכר, האינטימי, הפרטי – זה שמאפשר להסתתר מן החוץ ולהישמר ממה שבחוץ. הבית המאפשר את תחומו של היחיד, השותפים, הזוגי או המשפחתי. הערעור על הבית הוא ערעור קיומי על היות סובייקט בעולם.
בסדרת הרצאות מפורסמת שנתן מרטין בובר, בשנה שלפני מלחמת העולם השנייה, הוא דיבר על בעיית האדם, ובין היתר תיאר את מצבו של האדם כאשר הוא נע בין התחושה של "להיות בבית" ובין התחושה של "חוסר בית" : "מבחין אני בקורות חיי הרוח בתקופות של אחוזת בית ותקופות של חוסר בית. בתקופות של ישיבת בית שרוי האדם בעולם כבביתו, ואילו בתקופות של ישיבת חוץ חי הוא בעולם כבשדה פתוח תחת כיפת השמים, ולפעמים אינו מוצא אפילו ארבע יתדות לנטות אהלו" (בובר, פני אדם, עמ' 14).
כמובן שמדובר כאן בשאלה פילוסופית אקזיסטנציאלית, כפי שמיטיב הוא להבחין בין תחושתו של האדם הבודד, המנוכר לעולם, היוצר, ובין תחושתו של האדם שהטבע הוא עולמו, שהוא חש כי הוא עושה בעולמו כבתוך שלו. בפרשנות מרתקת אודות ההבדל שבין איש התהלים האומר "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" (תהלים ח') ובין האיש של איוב " מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ" (איוב ז'). בעוד האדם של ספר איוב פוחד ש"לא ישוב עוד לביתו" ובוחר ביאוש כמפלט, הרי שהאדם של ספר תהלים מקבל על עצמו בצניעות את האחריות על כל שיכול הוא לקחת עליו אחריות. החינוך הוא זה שבונה את היסודות החזקים של החברה, והוא זה שבסופו של יום משבית אויב ומתנקם: " מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם" (תהלים ח').
התחושה של היות בבית, היא אותה תחושה עמוקה של ביטחון בסיסי, של התמצאות, של קיום בתוך סביבה מוכרת. אפילו אדם שהולך ומאבד את המודעות שלו – מסיבות של דמנציה גופנית או נפשית – יחוש בטוח ביותר, כאשר הוא בביתו. אלא שהתחושה של היות בבית יכולה גם להתערער, וברגע אחד מוצא האדם את עצמו זרוק מחוץ לבית. אי אז, צפות ועולות אל פני השטח, השאלות העמוקות ביותר של משמעות החיים הפרטיים הספציפיים שלו. סוד הקיום הייחודי שלו בעולם מאבד את אחיזתו במציאות.
והנה חש בובר בשנת 1938, שהעולם היהודי של הגלות, שהעניק ליהודים את התחושה של בית – חרב, ובתוך זמן קצר, פחות מעשור שנים, התערער כל עולמו. ביום אחד, בשבעה באוקטובר, הרגשנו גם אנחנו כאילו הבית שלנו מזדעזע ויש חשש שיחרב. לרבים מאיתנו, מדובר בחורבן ממשי של ביתם הפרטי. אובדן האחיזה במציאות, אובדן הביטחון בקיום.
הבית הלאומי – חולמים על הקמתו של "בית"
ביצירה רבת חשיבות שנתרמה לבצלאל, הטיב שמואל הירשברג, הצייר היהודי הפולני לתאר את דמותו של "היהודי הנצחי", בדמות האגדית של "היהודי הנודד", המגיח מתוך יער מרובה בעמודי צלב, ועל אדמתו גוויותיהם של רבים שנהרגו ונרצחו בתקופת הגלות. היהודי הנצחי הוא היהודי הנודד, האיש חסר הבית, המחפש את דרכו בלב היער האפל והקודר. וכך מתאר יונתן הירשפלד את הציור המכונן הזה: "רץ, כי ליהודי אין אדמה מתחת לרגליו בגלות והוא מוכן תמיד לבוא פוגרום, מקולל בקללת הנדודים של קין רוצח אחיו כעונש על רצח ישו… וסביבו גוויות, כי זוהי שיגרת הפוגרומים. זהו היהודי". (יונתן הירשפלד, "הציור שמנציח את מזלם הרע של היהודים", הארץ 4 ביוני 2015).
הסיפור הציוני, הוא התקווה לשנות את כיוון הסיפור היהודי, להפוך את היהודים מנוודים לבני בית. הסיפור הציוני הוא חלום של ממש, שמטרתו לגרום לכולנו להרגיש בבית. בשבעה באוקטובר למניין שאנו מונים כאן בארץ ישראל, נגוז החלום על תחושת הבית. כאילו נקרא היהודי הנצחי לשוב על עקבותיו, ולהמשיך לרוץ כאשר הוא מוכן לשגרת פוגרום.
יותר מאשר ישות מדינית, יותר מאשר תחושת מולדת, יותר מאשר ארץ הקדש, החלום הציוני היה חלום על בית. הרצון שכל יהודי בעולם יוכל להגיע לארץ ולהרגיש שהוא הגיע הביתה. כך נכנס הביטוי הפוליטי החד פעמי של "בית לאומי" להצהרת בלפור ולמגילת עצמאות.
"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי – A national home for the jewish people – בפלשתינה ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמד המדיני מהם נהנים היהודים בכל מדינה אחרת". (הצהרת בלפור)
את הדברים הללו הלקוחים מן המסמך המפורסם שכתב שר החוץ הבריטי הלורד ארתור ג'יימס בלפור כתשובה לפנייתם של חיים וייצמן ונחום סוקולוב. על חשיבותה הפוליטית של ההצהרה אין צורך להרחיב במילים, אולם כדאי לשים לב לביטוי המיוחד המופיע בו: הקמת בית. בין המונחים שליוו את התנועה הציונית מראשיתה – Judisches Gemeinwesen – קהילה יהודית, או Heimstatte – "מולדת", המונח שליווה את ההצהרה היה National Home.
את היחס האינטימי המיוחד לביטוי הזה אפשר למצוא גם באשרורו בתוך מגילת העצמאות: "זכות זו של העם היהודי לתקומה לאומית בארצו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.” (מגילת העצמאות)
הסיפור היהודי הוא סיפור של גלות, הוא סיפור של נדודים. לא בכדי האגדה האנטישמית על אחשוורוש היהודי הנודד, הקדישה את תשומת הלב להיבט הזה של היהדות: היות גולה. העם אשר המולדת שלו היא הספר, ולא הארץ. "עם הספר" ככינוי לא רק של היותו משמר של ספר הספרים, אלא כעם שמוגדר לא בטריטוריה ולא בשלטון פוליטי, אלא בהיותו מחובר אל הספר, אל הביבליה. החלום הציוני היה להסיר את המועקה של היותנו חסרי בית, לתת תחושה של ביטחון לאותם שהיא נעדרת מהם, בשל היותם בגדר אל הומלסים.
הכנסת אורחים Hospitalité
נושא "הכנסת האורחים" הוא מן הנושאים המרתקים ביותר של הפילוסופיה המודרנית, שכן הוא נוגע באחד מיסודות המסורת האברהמיות במגוון הדתות המשמרות אותה, והוא מופיע כיסוד מוכר במגוון של תרבויות ברחבי העולם. ככל שמתבוננים במושג הזה, מבינים את המורכבות שלו, את הכניסה אל תחום הבית שיש בו, את ההפרה של הגבולות, את החשש מפני הזר הקרוב והרחוק.
אלא שהכנסת האורחים היא גם אחד המבחנים המאתגרים ביותר של האדם. היותו פותח את ביתו בפני הזר, בפני האחר, בפני האורח, בפני הנכרי. הכנסת האורחים המותנית והכנסת האורחים הבלתי מותנית. השפה היא התנאי להכנסת האורחים, והיכולת לוותר על השפה מאפשרת את כניסתו של האחר לתוך מרחב הבית. מה שקובע את הסובייקט, מה שמאפשר לו את המבט החוצה, מה שמאפשר את הנגישות אל המרחב האובייקטיבי, זו היכולת להגדיר את הבית, על ידי הנכונות להכניס אליו אורחים. זוהי, אומר ז'ק דרידה, הפרדוקסליות של הכנסת האורחים, משום שהיא עלולה להביא אליך גם את הנכרי, את העוין את המסכן אותך.
בין הכנסת האורחים של אברהם, ובין הכנסת האורחים של לוט, נמצא מתח בלתי אפשרי אודות הסכנה שבכניסתם של האורחים, שעלולים לפגוע בחוקת העיר – בכללים הנוהגים בעיר. אך דווקא הם אלו שיהפכו את העיר לראויה, את הבית למגורים.
מדרשים רבים מנסים לפענח את אותה הזעקה הנוראה שעלתה מסדום אל השמיים, שבגללה נחתם גורלה. המשא ומתן שבין האדם ובין אלוהים, במובנו הנוקב ביותר, התרחש אי שם במבט אל העיר סדום, אודות גורלה של העיר, בזכות אותם הצדיקים אשר בקרבה. בעקבות לוינס ודרידה, אני רוצה להציע פרשנות חדשה, האומרת כי הויכוח לא הסתיים, אלא המשיך בפועל, בבחינה מעשית. שני המלאכים המגיעים לבקר את לוט בסדום, לא באים לבחון אותו, שהרי ברור שהוא יכניס אותם לביתו, יכין להם מצות וישמור עליהם מכל משמר – הלא הוא האחיין של אברהם וחניך האסכולה האברהמית. "הכנסת אורחים" יסוד מכונן של תורתו לצדקה ומשפט, הנכונות לקבל את האורחים – הזרים, הנכריים, או אפילו המלאכיים – איננה מוטלת בסימן שאלה. אבל השאלה החשובה היא אודות היחס שבין הצדיקים ובין סביבתם, האם הצדיקים משפיעים על סביבתם או שמא השלטון הסדומי יפעל בדרכו. לצערו של אלוהים, מתברר שאברהם טעה, הצדיקים לא מצליחים לתקן את העיר. דינה של העיר נגזר על חוסר הנכונות שלה להכניס אורחים. הבית נידון על שם הכנסת האורחים שלו.
האם נוכל לעמוד במבחן הקשה הזה ?
"דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ – יֹרְדוֹת, אֶל-חַדְרֵי-מָוֶת"
אחד הפרקים הקשים ביותר שבין חוקי המקרא, נוגע לעניינה של עיר הנידחת – עיר שהיו בה מסיתים לעבודת אלילים, באופן שהפך את העיר כולה למקום מוסת שאין לו תקנה. עיר מעין זו אומרת התורה, נגזר דינה להיהרס, ואסור להנות אפילו מן השלל שלה. בנועזות הפרשנית שלהם, הכריעו חז"ל כי "עיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות", ובכל זאת יש מה ללמוד מן המחשבה על מקומה של "עיר נידחת"
אין זה דיון הלכתי גרידא, אין זה דיון תיאולוגי גרידא, זהו דיון מוסרי מן המעלה הראשונה. זאת ממש שאלת הבית. הפגישה עם מקום שיש בו הסתה של הגדולים, ושימוש חסר מעצורים בקטנים ובנשים, האם מוטל על בית הדין להפעיל כלפיו את המנגנון והכללים של עיר הנידחת ?
אני לא מתעלם משאלת הבתים והעקורים שמעבר לגדר. התאכזרות תהא מצידנו שלא לחשוב גם עליהם. אך לא פחות מכך, מדובר בהתאכזרות של ממש במחשבה שראוי לתת שוב את מפתחות הבית בידי רשעים. אם חשבנו שנעלים את עינינו מן הבתים האחרים, ועל ידי כך נשמור על עצמנו מפניהם – התברר שטעינו. ובמקומם של בעלי בית לא טובים או רעים, פגשנו בבעלי בית רשעים. אך אולי אחד הדברים הקשים ביותר מבחינה מוסרית, היא לשוב ולקרא את חוקי הבית, ולשאול את עצמנו, האם אנו מכבדים את יושבי הבית, כאשר אנו מסכימים לתת אותם ביד רשע. האם המשמעות של קבלת הזוועות כחלק מתוצאות המאבק הלאומי, והטרור הכוחני, משמען חתימה שלנו או לכל הפחות הרשאה שנתנו בכדי שאחרים יחתמו בשמנו, על חוקת סדום ?
באחד הפרקים הפיוטיים והמפחידים ביותר של ספר משלי, הלא הוא משלי ז', ניתן האזהרה לפיתוי מפני האשה הרעה. הפרק הזה עניין וסקרן את המדרשים מטעמים מוסריים, את אנשי תורת הסוד מטעמים תיאולוגיים, ואני מעז לחשוב עליו במונחים של העת הזאת, במונחים של הפיתוי שהונח בפניהם של כמה מן האינטלקטואלים הרהוטים ביותר בעולם, בעת הזאת, שאינם מעזים להישיר מבט אל הרוע שכבר התגלה, ואינם מבינים את הנורא שעדיין עומד בפנינו. האינטלקטואלים שהכירו בכוחה של החכמה, אך לא ידעו להיזהר מאמירותיה החלקות. שהבינו את הצורך להיות קשובים למצפון, ולא ידעו להיזהר מן הפיתוי של המילים.
כְּשׁוֹר, אֶל-טֶבַח יָבֹא; וּכְעֶכֶס, אֶל-מוּסַר אֱוִיל.
עַד יְפַלַּח חֵץ, כְּבֵדוֹ– כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל-פָּח;
וְלֹא-יָדַע, כִּי-בְנַפְשׁוֹ הוּא.
וְעַתָּה בָנִים, שִׁמְעוּ-לִי; וְהַקְשִׁיבוּ, לְאִמְרֵי-פִי.
אַל-יֵשְׂטְ אֶל-דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ; אַל-תֵּתַע, בִּנְתִיבוֹתֶיהָ.
כִּי-רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה; וַעֲצֻמִים, כָּל-הֲרֻגֶיהָ.
דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ; יֹרְדוֹת, אֶל-חַדְרֵי-מָוֶת.
ועליהם כותב החכם באדם, את דברי האזהרה החריפים ביותר, שכן אולי הם מתבוננים אל הבית שמעל האדמה, אך אין הם יודעים כי מתחת לפני האדמה מצויות מנהרות ונתיבי השאול, מסתתרים חדרי המוות. רבים הם החללים, מספר עצום של הרוגים, שכן מדובר בבית שלא נבנה למען היושבים בו, אלא בכדי להוביל אותם אל השאול.
בואו נחזק את יסודות הבית
ואני מבקש לשוב לאותו הנאום של ברל כצנלסון, ואל המילים החשובות אודות המבוכה ואודות הטיח, שכן בסופו של דבר הוא קורא לנו לשוב ולחזק את יסודות הבית:
"יש וּבבנין מתגלה סדק. הבּנאי הטוֹב, העוֹשׂה מלאכתוֹ בּאמוּנה, איננוּ מבקש להסתיר, איננוּ חוֹשש לשמוֹ הטוֹב, הוּא חרד לגוֹרל הבּנין, הוּא חוֹשש למפּוֹלת. הוּא איננוּ מתרץ את הסדק, אלא סוֹתר את הנדבּכים הסדוּקים, וּמפַנה את המקוֹם להנחת נדבּכים שלמים. ואילוּ מי שעוֹשׂה מלאכתוֹ רמיה ממהר וסוֹתם את הסדק וטח עליו טיח, ודעתוֹ נחה אם הצליח למראית-עין. המפּוֹלת בּוֹא תבוֹא. אל נהיה פּוֹעלי-רמיה, לא בּמעשׂה ולא בּמחשבה. אל יהיה חלקנו עם טחי טיח" (ברל כצנלסון, "בזכות המבוכה ובגנות הטיח").
