- חיפוש -

רוזנצווייג: הכוכב, היהודי והאורתודוקסיה

ד"ר רחל אלזה פרוינד
רחל אלזה פרוינד (1898–1981) נולדה בדרנגפורט שבפרוסיה (Drengfurth; כיום הכפר Srokowo בפולין) למשפחה יהודית שומרת מצוות, ואת השכלתה רכשה בקניגסברג, ובהמשך באוניברסיטת "פרידריך וילהלם" שבברסלאו. תוך כדי לימודיה, בשנת 1929, שמעה פרוינד על פטירתו של פרנץ רוזנצווייג והחלה להתעניין בחייו ובמשנתו. דמותה הייתה חריגה בנוף האקדמי – אישה דתייה, נשואה ואם לילד, שבמקביל לעיסוקיה האקדמיים סייעה בהפעלת העסק המשפחתי. בפילוסופיה של רוזנצווייג, שהייתה אז לדבריה בלתי ידועה, מצאה פרוינד בשורה פילוסופית־דתית. היא פנתה לאוניברסיטה בבקשה לחקור את ספרו של רוזנצווייג "כוכב הגאולה".
בשנת 1932 הגישה פרוינד את עבודתה, "Die Existenz philosophie Franz Rosenzweigs [=הפילוסופיה הקיומית של פרנץ רוזנצווייג]" שבגינה קיבלה תואר דוקטור לפילוסופיה. שנה לאחר מכן הופיעה העבודה כספר שנדפס בדפוס פליקס־מיינר בלייפציג. ברם לא הייתה זו שעת הכושר להוצאת הספר: אף שהחיבור היה רצוף מראי מקום לפילוסופיה הגרמנית (ואף השוואות לכתביו של מרטין היידגר), הנאצים אסרו את הפצתו בגרמניה. פרוינד, שמלאו לה באותה עת 35 שנים, ארזה את מיטלטליה ועלתה עם משפחתה ארצה. לא הייתה זו החלטה קלה. לימים תאמר כי "היה עלינו לא רק לבנות את בתינו ופרנסתנו, אלא את כל חיינו מחדש". היא הבינה שאין בארץ צורך רב בפילוסופים (ועוד פחות מכך בפילוסופית) ועל כן פנתה לעשייה חלוצית – הקמת משק חקלאי ועשייה חינוכית. היא ואישהּ קבעו את מושבם בפרדס חנה.
אך פרוינד לא הותירה את עולמה הפילוסופי מאחור, ובשנות השלושים המשיכה לפרסם רשומות בעיתונים יהודיים בגרמניה. חבר מלומדים ירושלמי – שכלל גם מיודעים קרובים לרוזנצווייג: שמואל הוגו ברגמן, מרטין בובר, עקיבא ארנסט סימון וגרשם שלום – התבטא על עבודתה בהערכה רבה, והיא עמדה עם כמה מהחברים בחוג זה בחליפות מכתבים.
לפנינו תרגום של שני מאמרים פרי עטה משנות השלושים. הראשון, "הפילוסופיה היהודית של פרנץ רוזנצווייג", יועד במקור ל"יידישֶה רוּנְדְשַאוּ" של התאחדות ציוני גרמניה. במאמר זה מתפלמסת פרוינד עם העמדה שלפיה "אין שום דבר יהודי בפילוסופיה של רוזנצווייג". המאמר תורגם לעברית על ידי דב סדן, ופורסם בסופו של דבר בשנת 1938 במוסף "דבר" (לאחר שמערכת העיתון בגרמניה פסלה אותו מחששות שונים). המאמר השני, "פרנץ רוזנצווייג והאורתודוקסיה", פורסם ב"דער איזראעליט" של האורתודוקסים בשנת 1935, ותורגם כעת לעברית על ידי חנה גולדנר. גם מאמר זה נושא אופי פולמוסי – הפעם כנגד עמדות אורתודוקסיות שהיו מסויגות ביחס לרוזנצווייג. במאמר זה משווה פרוינד בין שיטתו של רוזנצווייג לבין שיטתו של רש"ר הירש, תוך עמידה על הדומה והשונה ביניהן.
ממאמריה ומכתביה של פרוינד עולה כי היא ראתה בהגותו של רוזנצווייג בשורה חברתית־דתית־ציונית – "פילוסופיה אמונתית" כלשונה – שיש לפרסם בארץ דווקא באותה עת. בעמדתה זו היא לא ניצבה לבדה. היא הייתה חלק מסיפור רחב יותר שלא סופר עד כה, וראוי שיסופר – סיפורו של פלח אורתודוקסי, זעיר אומנם, של יוצאי מרכז אירופה שטרם זכה לסקירה במסגרת מפעל העלאת משנתו ודמותו של רוזנצווייג לישראל. חניכי תנועת "עזרא" (שעליה נמנתה פרוינד עצמה בחו"ל), חברי "פועלי אגודת ישראל", נערים עולים שנשלחו לישיבות תיכוניות, מאספים חינוכיים שונים – כולם דתיים שקראו במשנתו של רוזנצווייג באופן יהודי־דתי, וראו בה תיאולוגית עדכנית, ובמחבּרהּ "בעל תשובה" של ממש.

הפילוסופיה היהודית של פרנץ רוזנצווייג

כשאנו שואלים לבחינה היהודית שב"כוכב הגאולה", נתעלם תחילה מכך שהמחבר הוא יהודי. יהודים ההוגים בפילוסופיה אינם עדיין פילוסופים יהודים. הרמן כהן אילו יצר את שיטתו האידיאליסטית בלבד, לא היה עדיין פילוסוף יהודי. שפינוזה, כשהתיך את תמונת העולם המדעית־טבעית של זמנו במסכת של רעיונות פילוסופיים לא נתן עדיין פילוסופיה יהודית, ואדרבה הוא כבא כוח של רוח זרה. "האלוהים הוא הטבע" שלו, אלוהיו המסוגר בעולמו, שאינו יודע לא עשייה ולא תנועה, הוא כניגוד גמור לאלוהי ישראל, שהוא יוצר הטבע וממילא הוא כבן חורין לגבּהּ.

הצד היהודי שבפילוסופיה של רוזנצווייג אינו גם בעניינה, בשיטתה ובשמה. אומנם, הוא התפלסף על היהדות ודרך הפירוש שפירש את עם ישראל, חייו וייעודו היא ודאי מן הדברים העמוקים והיפים ביותר שנאמרו על היהדות. יתר על כן, דווקא במרומי המחשבה ודרכה, מדבר רוזנצווייג בשפת המקרא, ואף שֵם שיטתו נקרא לפי צורת המגן דוד. בדמות המגן דוד נסתמל לו פרי הגותו הפילוסופית. אף על פי כן, עלינו לבקש את הצד היהודי במקום אחר. גם קאנט והרדר התפלספו על היהדות מבלי שנעשו משום כך פילוסופים יהודים. העניין, דרך התיאור והדיון, והסמל הם בשולי הפילוסופיה. היא עצמה אין להעריכהּ אלא לפי מוצאה ותכליתה, לאמור לפי עקרונהּ.

וזה העיקר: עקרונה של הפילוסופיה אשר לרוזנצווייג הוא יהודי, כי המקור שהיא ניזונת הימנו הוא אמונת האלוהים היהודית, האמונה בגילוי. זוהי עמידת הרוח הקדמונית של עמֵנו, מאז עמד במעמד הר סיני ושמע קול אלוהים ושאותו הגילוי היה כמקור חיים בכל חליפות הגורל שבתולדותיו ושנאמן לו במסירת נפש וקידשו בעינויים ובמוקדי אש. אמת יהודית זו, היקרה ללִבּנו, נעשתה אומנם, בגלגולי צורה שונים, גם כיסוד לעֵדות אחרות, אולם בראשוניותה ובמלוא היקפה נשארה נכס עצמי שלנו – והיא היא העיקרון שבכוכב הגאולה. רוזנצווייג הוא שהעז לראשונה מאז ימי יהודה הלוי והרמב"ם לבנות פילוסופיה של גילוי השם, אף על פי שהיה בקי וחוקר באידיאליזם. סוד תהפּוּכה זו, טפיחה זו בפני הפילוסופיה המהלכת בקתדראות, אי אתה יכול לבטלה באמירה שמחשבת רוזנצווייג עשויה בדרך מסתורין או בדרך הדוגמטיזם – אלו אמירות מפורסמות שבית המדרש האידיאליסטי רגיל להיעזר בהן כשהוא מבקש לפסול יריביו. אדרבה, חובה היא שנהיה בודקים את הקרקע שמתוכה נצמחת החשיבה החדשה הזו, אותה קביעת־הבעיה השונה בתכלית שהיא לה כמוצא, ורק מקרן־הסתכלות זו ראוי ואפשר להבינהּ ולדון עליה. אפשר יתבלט יותר החדש שבפילוסופיה של רוזנצווייג, ככל שנברר יותר את הישן שאותו חדש עמד עליו להחריבו.

קאנט והאידיאליזם שלו ראוי לראותם בדין כגולת כותרת של מחשבת המערב, שהיא כאילו דין חשבון על הדרך הארוכה והמסועפת הנמשכת והולכת "מיוניה עד יינה". קאנט שאל לטעמה ולצידוקה של ההכרה, ותשובתו היא כי ההכרה שכוחה יפה ככלל ולכלל – שורשיה נעוצים במזיגה היוצרת של ה"אני", של הרוח המכיר. וכך הובנה הפילוסופיה כמדע ועיקרה היה בבירור חוק החשיבה והעשייה. השכל האנושי קובע חוקים לטבע ומחייבו על ידי הניסיון להשיב תשובות לשאלותיו. וכשם שקיים חוק עליון להכרת העולם, כך קיים חוק עליון לעשייה המוסרית, הקובע את צורת העשייה. חוק מוסר זה – עיקרו בכוחות היוצרים של האדם, וקיומו של אלוהים תלוי בו. וכך נעשו העולם ואלוהים כיצירות ה"אני", מה שמצא ביטוי ברור ושלם בשיטתו של הגל.

אולם כאן מניח האידיאליזם הנחה משונה. הוא טוען כי העולם עלול לחשיבה. מן המחויב שהעולם תהא בו צורת המושג, שאלמלא כן לא היה יכול להיעשות מושג בחשיבת האדם. ודאי שמן המוכרח הוא שהכול הוא רוח, כי בדרך זו בלבד הוא עלול להיעשות כרוח באדם. היה זה פלא, אולם הפלא הזה לא נתקבל בתהייה. ללא ערעור הייתה ההנחה: החשיבה היא סוברנית, הכול נוצר בה או לפחות כפוף לה. אין לך כגדוּלה זו שאדם יכול היה ליטול לעצמו; העולם היה ככפוּת לרגליו. דומה כי כל אי־מנוחה, כל בעיה, נמצאו להם פתרונים. הייתה זו פילוסופיה של ימי טובה ואושר, ימים כתיקונם, כשהפרט היה כמהלֵך במסלול הנקבע מראש, כשאי־המנוחה ניטל עוקצהּ והספק ניטלה חריפותו. הוודאות הרואה עצמה נעלה ושרויה בשלווה – זו ודאות של ציבור מלפני מלחמת העולם – מצאה ביטוי לעצמה בהשקפת עולם זו. רוזנצווייג עצמו היה נתון ועומד בתוך האידיאליזם, שהוא בלבד היה עוד זה מקרוב עניין הוראה יחידי בכל האוניברסיטאות, וספרו החשוב "הגל והמדינה" הוא כמתן תודה לאסכולה זו.

דרך שאלה אחרת

שאותו דבר תודה היה גם דבר פרידה נתחוור כשהתחילו החיים מקפחים ודאותם ונתערער מסלול המישרים הצפוי מראש, ורוזנצווייג ניתן לתוך המציאות רבת הזוועות של מלחמת העולם. האומנם הייתה הנחת־האב, שעליה הונח הבניין הגא של האידיאליזם – ההנחה שהכול ניתן לחשיבה – הנחה נכונה? האומנם היה המוות, שתבע יום יום קורבנותיו, מחשבה, מחשבה בלבד? האומנם היו החיים, שנתבעו בכל רגע ורגע למעשים ולהחלטות, מחשבה? האומנם די לך שאחיך הדורש מידך עזרה וקרבן – אתה נענה לו בחוק המוסר, המחייב את המעשה הממשי שלך?

המצוקה, מרירות החיים, חומרת ייסורי האדם – לא ניתנו למסמוס בתוך המחשבה, כשם שלא ניתנו לשליטה בכוחה של המחשבה. עלתה ונדחקה דרך שאלה אחרת. לא השאלה לחוק ההכרה והמעשה, אלא למשמעות חיי האדם ומותו; השאלה "האדם מהו?". חשיבה, ששאלתה כך, מן המחויב שתקפח את אמונה בעצמה, כמי שכוחו יפה תמיד ובכול; כי משנפסלה הנחת־האב, שהכול ניתן לחשיבה, גם העיקרון, האני החושב, נתערער ביותר. לאמור, החשיבה מן המוכרח שתסתלק מתביעת שלטונהּ ואדרבה חייבת היא לצפות מחוצה לעצמה ולמצוא שם יתר חזקה, שתוכל להיאחז בה. אולם עיקרון שהוא מחוץ לחשיבה היכן?

משיצאה הפילוסופיה לתוּר אחיזה חדשה, נגלה לה כי מששינתה דרך השאלה – מששאלה: האדם מה הוא? חייו ומותו מה הם? – שוב אין עמידתה בודדת. על קרקעה של שאלה זו נמצאה לה ידידה, כלומר התיאולוגיה. גם התיאולוגיה מוֹצָאה מן הבעיה האנושית. גם היא עניין לה באדם שאינו מניח לה למנוחה ולהרמוניה המדומות של העולם שירגיעו אותו באשליה, אלא יודע הוא כי החיים הם מלאים מצוקה ותהומות והאדם רב חטא וכבד עוון.

המחשבה שתחומיה נתחוורו לה, והאמונה – שורשן באותו מחוז עצמו, במחוז של ההכרה החריפה והחמורה של שטחיות ערך ההוויה האנושית. לא בכדי מדבר רוזנצווייג על היחס האחוותי שבין הפילוסופיה והתיאולוגיה. אולם האמונה מקדימה ברווח־מה את המחשבה. האמונה יודעת תשובה לאותה שאלה: מעל לעולם הזה, לא מקוּלע בתוכו, אלא בן חורין ואין חקר, יעמוד אלוהים, שאין אנו יכולים אלא לדעת על מציאותו, כי נתגלה לנו באהבה, ואין הוא מחשבת האדם אלא הוא שברא את האדם ומחשבתו. גם אלוהים נתן חוק, אך לא בצורה ריקה, אלא כייעוד מסוים המלא תוכן: ואהבת את אלוהיך, ועל כן: ואהבת לרעך כמוך. העולם מלא מיתות וייסורים, אולם האהבה גוברת על המוות. על כן לֵך וגאל את העולם במעשה האהבה שלך. כל אחד ואחד מוטלת עליו האחריות לייסורים; כל אחד ואחד יישא בהם בחלקו. באחווה רבת־העזרה של הכול תיכחד הענוּת. ובזה ניתנה משמעות לחיי אדם. האדם יתקן את עולם הבצע והשנאה במלכות שדי ויישא את האהבה, שתחילתה בגילוי האלוהים, לעולם.

התשובה, שאלוהים הוא היוצר והמגלה, ועל כן שלטת משמעות מעל לחיים, לעולם, ומעל חיי אדם – היא תשובת האמונה לשאלת המחשבה. צריך להדגיש כי לא המחשבה היומרנית של האידיאליזם היא ששואלת למשמעות החיים האנושיים; פרובלמטיקה כזו אינה בתחומה כלל. שאלה זו נשאלה מפי המחשבה הענוותנית, שהכירה בגבולותיה ומהרהרת במוות ובחיים. מחשבה זו, המחפשת נקודת אחיזה חדשה, מוצאת את הגילוי.

המחשבה האמונית וההתגלות

אנו נוגעים כאן בתעלומות העמוקות ביותר של הבדלי הרוח במערב ובמזרח. הרוח האחד מטפס ועולה בנקל וללא דאגה לשיא הבִּטחה של התבוננות בעולם ומעבד את העולם במושגים, עד שהוא מוטל לפניו חלק וניתן לראווה. הרוח האחר יורד למעמקי הייסורים ומבקש לשנות את העולם, עד שכל הייסורים יתעלמו הימנו. רק המחשבה שנולדה מתוך החמלה לכל נברא ומתענֶה תובעת כמילוא לעצמה את גילוי השם. וכך מקיים רוזנצווייג את המזיגה של מחשבה ואמונה: האמונה נעשית עקרון מחשבה; והמחשבה, תחת להיות בוראת עצמה, היא מחשבה נבראת. קישור כזה איננו ערבוב או טשטוש הדרכים. המחשבה נשארת באפשרות שימושה בענייני העולם, ייחודה בעינו עומד – אבל התביעה שלה לשליטה ניטלת הימנה. כי מחשבה נבראת מה פירושה? האדם אפשר וראוי שייעזר במחשבה, כבכל סגולה שניתנה בו. אלא הוא נשאר בזה תלוי במוחלט, שהוא מחוצה למחשבה, לאמור, באלוהים. יסוד היסודות של הכול – לא המחשבה הוא, אלא הגילוי.

המזיגה מוצאת בפסגת השיטה את ביטויה במשפט: האלוהים הוא האמת. לא אלוהים שבחסד המחשבה או שבחסד התבונה המוסרית, אלא אלוהים החי וקיים ביסוד הגילוי הוא האמת, ועל כן ראשית ואחרית לכל הכרה פילוסופית. משפט זה יש בו מן הדוֹגמה או מן המסתורין? האם אמונת גילוי מסתורין היא? הייתה זו דוֹגמה אילו האמונה הייתה מערפלת את המחשבה או אילו האמונה הייתה נקבעת בפסקי מושגים מסויגים. היו אלו מסתורין אילו האדם היה מתמזג בהרגשה עם אלוהים כדי טשטוש תחומים. הפילוסופיה של רוזנצווייג בקישור המחשבה והגילוי שבה היא פשוטה יותר, ואפשר הפּשטוּת הזאת מחמירה את הפירוש על מעריכיה, שנתפסו לדרך הוכחה פילוסופית מצויה. הפילוסופיה של רוזנצווייג היא חשיבה שבאמונה, מחשבה אמונית.

כשרוזנצווייג מגדיר את המחשבה האמונית שלו כמחשבה חדשה, הוא נוהג כדין ושלא כדין. אפשר זמננו הוא שבגר לכך. שמא מן המוכרח היה שהפסגה, שאליה יכלה להעפיל המחשבה בכוחה שלה־עצמה, תושג בקאנט ובהגל, כדי שיתחוור קוצר ידה לפתירת השאלות החשובות לנו. ודאי רק זמננו, בפצעיו הגלויים והמרובים, מראה ריקוּתה ורפיונה של השקפת העולם האידיאליסטית. מובהקי המדע מדברים כיום במשבר של המדע, אם לא בפשיטת רגל שלו. כשהוגו ברגמן אומר, בנאומו כרקטור, שהפילוסופיה ועימה המדע מעורערים היום באושיותיהם והלכך קובע לה לאוניברסיטה את התעודה לחתור למזיגה של מחשבה ואמונה, הרי הוא נמצא סמוך לחכם מדעי הטבע כברונו קיש, המדבר על היחסות של כל מדע ותולה את ההחלטיות בגילוי. דווקא הנבונים והחופשיים שבדורנו מפליגים, אם גם בדרכים אחרים, לכיוון של רוזנצווייג.

אולם אותה חשיבה חדשה היא גם חשיבה קדמונית, חשיבה מתוך עינוי ומצוקה של הנפש האנושית, מתוך רצינות אחרונה של תשוקת המעשה, חשיבה שניתנה לו לישראל בשחר ילדות, שטִבעה מטבע תולדותינו ואין אנו צריכים אלא להֵיאמן לה, שנראה עצמנו לכל העתידות כמי שלא ינוצח ולא יעורער. מבחינה זו, רוזנצווייג – שלנו הוא, והפילוסופיה שלו – פילוסופיה יהודית.

~ ~ ~

פרנץ רוזנצווייג והאורתודוקסיה

תחת הכותרת "הכרזת מלחמה נגד פרנץ רוזנצווייג" הופיע בגיליון מס' 27 של עיתון זה (4.7.1935) חיבור קצר מאת אלברט לבקוביץ' שעסק בהתנגדותו, כמלומד דתי־אידיאליסטי, לפרנץ רוזנצווייג – ונראה שיש להתנגדות זו שותפים נוספים. מדוע? כיוון שבתרגומו לתנ"ך דבק רוזנצווייג ברלטיביזם ההיסטורי של ביקורת המקרא, ומה שחמור יותר – כיוון שתורתו של רוזנצווייג, כפי שמדגיש אותו מתנגד אידיאליסט, נושאת אופי לא רציונלי. לאחר שתיקה ארוכה הגיע הזמן לנסות ולנקוט עמדה כלפי הפילוסופיה של רוזנצווייג, ולוּ גם כקריאת תיגר. לכן חשוב להתוות בבהירות את קווי החזית במלחמה זו – שכן לעיתים ידיד איננו ידיד, ויריב הוא יריב רק כל עוד מתקרבים אליו שלא מתוך אמון.

בכל האמור להאשמה בביקורת המקרא – ללא ספק נכון שרוזנצווייג הכיר היטב את ביקורת המקרא. עד כמה הוא נהג על פיה בפרקטיקה של התרגום? כלא־פילולוגית, איני מעיזה לחרוץ דין בעניין זה באופן עצמאי. מכירי המטֶרְיה, שגם מכירים את הלכי המחשבה הרוזנצווייגיים (כמו למשל הרב ד"ר יוסף קרליבך), לא העלו האשמה כזו. רוזנצווייג עצמו, במאמרו הקצר "שלמותו של התנ"ך", התבטא בחריפות נגד חלוקות הטקסטים ובעד שלמות התנ"ך ברוח ההתגלות. אכן, התנ"ך בעבורו – ובזה טמון השוני מהאורתודוקסיה – אינו ההתגלות למשה אלא לכל אדם, דבר אלוהים שמדבר אל האדם ושאמור לדבר אליו כל יום. בשל כך, רוזנצווייג ראה בתרגום התנ"ך שלו, בדיוק כמו רש"ר הירש, העתק של הנוסח העברי העשוי במרב הדייקנות, מתוך האמונה שהטקסט קדוש ואין לגעת בו.

בנוגע לאותה דחייה אידיאליסטית של הפילוסופיה של רוזנצווייג – זו צריכה להיחשב כטבעית מאוד וכמובנת מאוד שכן הבסיסים של שתי התורות הללו מנוגדים בצורה קוטבית. האידיאליזם נשען על עקרון ה"אני", ואילו הפילוסופיה האמונית של רוזנצווייג נשענת על עקרון ה"התגלות". מייסד האידיאליזם, קאנט, לימד כי מה שניתן להכיר כתקף מבחינה אוניברסלית הוא רק מה שאנו עצמנו מכניסים לתוכו. ה"אני", התודעה המחשבתית של האדם, הוא שקובע לטבע את החוק. התיאוריה הזאת, שקאנט הגה רק כבסיס למדע הטבע המודרני, הורחבה בידי ממשיכיו להכרה כולה. לא רק את העולם אלא גם את קיום האל הפכו ממשיכיו לתלוי ב"אני" אנושי כלשהו.

הגל תפס את ה"אני" הזה באופן רציונלי, כמחשבה אנושית – הרמן כהן ממוקם במקום כלשהו בין קאנט והגל – ושלינג ושליירמאכר הפכו את הכוחות האי־רציונליים של האדם, כמו אינטואיציה או רגש, לעקרונות של הכרת האל. בדרכיהם צועד כיום קסירר כאשר מניח הוא כי תודעה מיסטית היא המצע לקיום האל, וכמותו גם לבקוביץ' עצמו כאשר הוא מניח כי תודעה רליגיוזית היא המצע לכך. המחשבה המשותפת לכולם היא שהאל קיים רק משום שהאדם חושב אותו או מרגיש אותו. ללא כוחותיו היצירתיים של האדם, לא היה אל. אף כי אי אפשר להגדיר בדיוק תודעה מיסטית או רליגיוזית כרציונלית, הרי שגישה זו כולה מכילה אמירה נגד האי־רציונליזם, משום שלצד התודעה הרליגיוזית ישנו מקום לתודעה החושבת, ולמעלה מכך, משום שהתודעה הרליגיוזית נבנתה באנלוגיה לתודעה החושבת, הפנימית, והיא איננה מתכחשת למקורה.

כיצד ניתן ליישב את השקפת העולם האידיאליסטית עם האמונה באלוהים של המסורת היהודית? לחלוטין לא ברור. אולי אפשר היה עוד להתאים את התזה של רש"ר הירש, "תורה עם דרך ארץ", לתורת המדע האידיאליסטית; אולם לתיאולוגיה האידיאליסטית לא נותר מקום גם בתפיסה הרחבה של "תורה עם דרך ארץ". היא מוחקת את האלוהיות של התורה.

הפילוסופיה של רוזנצווייג שונה לחלוטין. כפילוסוף יהודי ראשון מאז ימי הביניים, וכמי שהכיר וחקר את האידיאליזם, הוא העז להפוך את ההתגלות האלוהית לעיקרון. לא התגלות המותאמת לאל אימננטי, שאומר רק את מה שאני עצמי חושב או מרגיש, אלא התגלות של אל מבחוץ, של אלוהים עצמאי, אישי וחי, שאומר לי בעצם את מה שלעולם לא אוכל להפיק מעצמי, שקורא אליי ומצווה אותי: עשה!

הפילוסוף היהודי המשמעותי ביותר

מהתגלות זו, כפי שהאמונה מלמדת אותה, ושממנה גם באות ה"בריאה" וה"גאולה" בברית עם מושג האמת של הפילוסופיה, נובע המשפט היסודי שבו מגיעה שיטתו של רוזנצווייג לשיא: "אלוהים הוא האמת". משפט זה הוא ביטוי של המחשבה האמונית. אלוהים לא כרעיון, אלא כזה שנחווה בהתגלות, שמתגלה באמונה, כקיים באמת; אלוהים שאליו מתפלל האדם האדוק – הוא האמת והמצע שעליו נשענת כל האמת הפילוסופית. בכך נקשרת אומנם האמת לעיקרון אי־רציונלי: התגלות היא פעולה של חופש ולכן אי־רציונלית. אך האם בשל כך יש להתייחס בביטול למשפט "אלוהים הוא האמת"? האם בשל כך יש לראותו כדוֹגמה כפי שרוצה האידיאליזם לעשות? האמונה כשלעצמה עדיין אינה דוֹגמה, אלא יכולה להפוך לדוֹגמה רק בתוצאותיה, כשהיא נתפסת בצורות מסוימות. לוּ הייתה חוויית האמונה, החוויה של התגלות האל, כבר דוֹגמה, משה והנביאים היו צריכים להיות אולטרה־דוגמטיקנים.

לאורתודוקסיה היהודית, נושאת החותם של ההתגלות בסיני, ישנן כל הסיבות להכיר בפרנץ רוזנצווייג כפילוסוף היהודי המשמעותי ביותר בזמן החדש. פילוסוף יהודי איננו מי שמנסה להביא נכסי רוח זרים להרמוניה עם היהדות, אלא מי שמן האמונה היהודית באלוהים, מתוך רוח יהודית, תופס באופן פילוסופי את העולם כולו. העיקרון האי־רציונלי המונח בבסיס זה, האמונה בהתגלות, משותף בייחוד לאורתודוקסיה ולרוזנצווייג. גם היא מניחה עיקרון אי־רציונלי זה. בסיס המחויבות לשמירת המצוות האלוהיות הוא אופייה ההתגלותי של התורה. שום יהודי אינו יכול עוד לכנות את עצמו "אורתודוקס" אם הוא שומר את ההלכה מסיבות מִשניות כלשהן – ויהיו אלה הרגל, אדיקות, רוח קהילתית ותודעה לאומית. יהדות אורתודוקסית נשענת על האמונה בהתגלות בסיני, על האמונה באלוהיות של ההלכה, שממנה נובעת קדושתה וסמכותה. רק "תורה" כזו, שמיוסדת על האי־רציונלי, יכולה לחבור בסינתזה ל"דרך ארץ".

רש"ר הירש ופרנץ רוזנצווייג ודאי אינם זהים. התגלות אלוהית לפי האורתודוקסיה היא במהותה אותה ההתגלות החד־פעמית בסיני שנכתבה בכתבי הקודש. אצל רוזנצווייג, התגלות אלוהית היא במהותה דברו של אל חי, שיכול לפנות לכל אדם בכל עת ולטלטל אותו, להביא אותו לתשובה ולהטיל עליו אחריות. בעבור האורתודוקסיה, חוויית ההתגלות של משה בסיני היא תוכן אמוני שממנו אנו שואבים כיום, בעוד חוויית המאמין כאן ועכשיו ובכל עת נותרת עמומה או לא זמינה. ייתכן כי שתי התפיסות נבדלות זו מזו רק בדגשים שלהן: האורתודוקסית מדגישה את העובדה ההיסטורית של ההתגלות בסיני, אולם על בסיס עבר אמוני זה מסוגל גם כיום האדם האדוק להיות נפעם באופן אישי מאלוהים; ללא האמונה באל חי, כאן ועכשיו, הייתה שמירת המצוות שלו הופכת חיוורת וריקה. מאידך גיסא, המאמין הניצב בפני אלוהים אישי צריך לאחוז גם באותה ההתגלות שבסיני; אלמלא כן – יאבד באינסוף. רוזנצווייג לא ויתר בשום אופן על ההלכה – בשנות חייו האחרונות הוא שמר עליה יותר ויותר – אך היא נגלתה לעיניו רק דרך ההתגלות בהווה. שורשיהן של שתי התורות הללו נטועים באותו מקום רוחני. כאשר מתבוננים בפרטיה של אחת מהן, מתגלים ההבדלים בינה לבין רעוּתה. אכן, דווקא מחמת אותה נבדלוּת, הן נזקקות זו לזו ומשלימות זו את זו.

פרנץ רוזנצווייג – למרבה הצער – טרם הפך ל"גיבור" של חיי הרוח היהודיים. חקר השיטה הפילוסופית שלו ב"כוכב הגאולה" מאתגֵר ונמצא בראשיתו ממש. "היכרות" – לא "מאבק" – היא מילת המפתח הדרושה כיום, ומילה זו תוכל גם להיות מפרה מאוד. כאשר מכירים את רוזנצווייג, עשוי המאבק להפוך מיותר.

///

{המאמר פורסם בגיליון ב של כתב העת רליגיה}

יוּדְקֶה

אִשָּׁה עוֹזֶבֶת אֶת אֱלֹהִים כִּי רַע לָהּ נִסְּתָה הָיָה דָּפוּק הָלַךְ לְגַמְרֵי אִשָּׁה הוֹלֶכֶת מֵאֱלֹהִים כִּי הִשְׁאִיר לָהּ פֵּרוּרִים כִּי

אֶל הָאֵל הָאִישִׁי

א. אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל

להיות פילוסוף מאמין בעולם חילוני

שרטוּט מחודש של מרחבי המחלוקת בין מאמינים לאתיאיסטיים – זוהי המשימה שאליה נקרא הפילוסוף הסקוטי אלסדייר מקינטאייר במאמר שלפנינו. מאמינים

בכוחך

אֵלֶּה אֱלֹהֵי הָאַלִּימוּת. אֵלּוּ אֱלֹהִים הַמְּאַלְּמִים אֲלֻמּוֹת מִתּוֹךְ מַכּוֹתֵינוּ, חֲבָטוֹתֵינוּ יוֹם יוֹם עַל זֶה הַדֶּרֶךְ. עַל הָעִנּוּיִים, הָעֹנִי, עַל דֶּרֶךְ

בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת

בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב