- חיפוש -

קץ הפילוסופיה ומטלת החשיבה

מרטין היידגר
הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, שחי בין השנים 1889-1976, היה אחד מהפילוסופים החשובים ביותר של המאה ה-20, שפיתח כיוונים חדשים בפילוסופיה שהתחילו בתקופה זו, ובעיקר בפנומנולוגיה (חקר התופעות). בין היתר, עסק היידגר רבות בשאלת האותנטיות – מהותם העצמית של הדברים שאיננה ניתנת לפירוק או להגדרה באמצעים לוגיים ופילוסופיים – והגותו בנושא זה מורכבת, וקשורה לסוגיות יסוד במשנתו הפילוסופית.
המאמר מציג את גישתו המאוחרת והמפותחת של היידגר, ובו הוא עוסק בשאלת היסוד של המחשבה; מה קודם בהכרח לכל מחשבה, ועל אף קדימותו – המסורת הפילוסופית ארוכת השנים לא נתנה עליו את הדעת. החיפוש אחר יסוד זה, שהוא במידה רבה גם החיפוש של כל אדם, חברה ותנועה אחר ליבת הזהות הפנימית והאמיתית שלהם, עומד ביסוד הפילוסופיה והתרבות החדשה. קשה מאוד לשים לב ליסוד זה, טוען היידגר, וכל שכן להגדירו, להבינו, ולהופכו כבסיס לתפיסת עולם. אך ההכרה בקיומו, או לכל הפחות באתגר החיפוש אחריו, תמשיך לערער כל ניסיון לניסוח מטפיזיקה דוגמטית שלא תיקח אותו בחשבון.
מתוך: Martin Heidegger, Basic Writings, HarperSanFrancisco, 1992, pp. 431-449. מאנגלית: דוד ויצ'נר

אנחנו יכולים לקחת את הצעד אחורה
מן הפילוסופיה אל
מחשבת הישות
ברגע שהתרגלנו מספיק
למקורה הראשוני של המחשבה

באיזו מידה הגיעה הפילוסופיה בעידן הנוכחי אל קיצה?

הפילוסופיה היא מטפיזיקה. מטפיזיקה חושבת את היֵשים כמכלול – העולם, האדם, אלוהים – מבחינת יחסם להוויה ולכך שכל היֵשים שייכים יחד אל ההוויה. המטפיזיקה חושבת את היֵשים כיֵשים באופן של מחשבה מייצגת, כזו הנותנת יסודות לדברים. שהרי מאז תחילתה של הפילוסופיה, ובד בבד עם התחלה זו, ישותם של היֵשים גילתה עצמה כיסוד (arche, aition, שורש). היסוד הוא זה שמתוכו היֵשים בתור שכאלה הינם מה שהם – בהיווצרותם, בהיעלמותם ובהתמדתם כמשהו שאפשר להכיר אותו, להשתמש בו ולפעול עליו. בתור היסוד, ההוויה מביאה בכל מצב ומצב את היֵשים השונים לידי נוכחות. היסוד מראה את עצמו כנוכחות. נוכחותה של הנוכחות מתגלמת בעובדה שהיא מביאה את כל מה שנוכח, כל דבר בדרכו, לידי נוכחות. בהתאם לסוג הנתון של כל דבר, ליסוד יש תכונה המבססת אותו בתור הסיבה האונטית של הממשי, הטרנסצנדנטלי שהוא התנאי המאפשר את האובייקטיביות של האובייקטים, המיצוע הדיאלקטי של תנועת הרוח המוחלט, התהליך ההיסטורי של הייצור, הרצון לעוצמה המכונן ערכים.

מה שמאפיין את החשיבה המטפיזית, המחפשת את היסוד של היֵשים, הוא העובדה שחשיבה מטפיזית זו מתחילה ממה שנוכח, מייצגת אותו בנוכחות שלו וכך מציגה אותו כמבוסס על ידי היסוד שלו.

למה הכוונה בדיבור על "קץ הפילוסופיה"? קל להבין את קיצו של משהו במובן השלילי, של היפסקות ותו לא, חסרון ההמשכיות, אולי אפילו שקיעה וחוסר אונים. לעומת זאת, מה שאנחנו אומרים על קיצה של הפילוסופיה, כוונתו השלמתה של המטפיזיקה. ובכל זאת, השלמה זו אין פירושה הבאה לידי שלמות, שכתוצאה ממנה הפילוסופיה הייתה מגיעה בהכרח לצורתה המושלמת. לא רק שאין לנו שום קריטריון שיאפשר לנו להעריך את מידת השלמות של השקפה כללית אחת על המטפיזיקה לעומת כל השקפה אחרת; אלא שסוג כזה של הערכה נכונה פשוט אינו קיים. מחשבתו של אפלטון איננה מושלמת יותר מזו של פרמנידס. הפילוסופיה של הגל אינה יותר מושלמת מאשר זו של קאנט. לכל השקפה פילוסופית יש הכרח משלה. עלינו פשוט להכיר בעובדה שכל פילוסופיה היא מה שהיא. אין זה מתפקידנו להעדיף אחת על פני האחרת, כפי שיכול להיות המקרה לגבי כל מיני סוגים אחרים של השקפות עולם.

המשמעות הישנה של המילה "קץ", פירושה גם מקום: "מקצה אחד ועד הקצה השני", כלומר ממקום אחד ועד למקום אחר. קיצה של הפילוסופיה הוא המקום שבו ההיסטוריה של הפילוסופיה כולה נאספת במידה הרבה ביותר האפשרית. הקץ כהשלמה, פירושו בדיוק האיסוף הזה.

במהלך כל ההיסטוריה של הפילוסופיה, מחשבתו של אפלטון, לגווניה השונים, נותרה מכרעת. מטפיזיקה היא אפלטוניות. ניטשה מאפיין את הפילוסופיה שלו כאפלטוניות מהופכת. עם הפיכתה של המטפיזיקה, הישג שהושג כבר על ידי קרל מרקס, מושגת מידת האפשרות הרבה ביותר של הפילוסופיה. היא נכנסה אל קיצה. במידה שעדיין מנסים לחשוב חשיבה פילוסופית, היא מצליחה להגיע רק לכדי רנסנס של חקיינות וגרסאות שונות של הרנסנס הזה. אחרי הכול, האם קיצה של הפילוסופיה איננו הפסקת דרך המחשבה שלה? מסקנה כזאת תהיה מוקדמת מדי.

כהשלמה, הקץ הוא האיסוף אל מידת האפשרות הגדולה ביותר. אנחנו חושבים באופן מוגבל מדי, כל עוד אנחנו מצפים רק לפיתוח של פילוסופיות חדשות בסגנון הקודם. אנחנו שוכחים שכבר בעידן הפילוסופיה היוונית הופיעו המאפיינים המכריעים של הפילוסופיה: נפתח הפתח לפיתוח המדעים בתוך תחום הפילוסופיה. פיתוח המדעים הוא הפרדתם מן הפילוסופיה, וביסוסם כתחומים עצמאיים, בה בעת. תהליך זה הוא חלק מהשלמת הפילוסופיה. התהליך הזה יצא לפועל במלואו בימינו, לגבי כל תחומי היֵשים. היציאה לפועל הזאת נראית כהתמוססותה של הפילוסופיה, אך למען האמת הוא בדיוק ההשלמה שלה.

די להזכיר את עצמאותן של הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה במובן של אנתרופולוגיה של התרבות, או את תפקידה של הלוגיקה כלוגיקה סימבולית וכסמנטיקה. הפילוסופיה הופכת למדע האמפירי של האדם, של כל מה שיכול להפוך עבור האדם לאובייקט של הניסיון ושל הטכנולוגיה שלו, הטכנולוגיה שבאמצעותה הוא מבסס את מעמדו בעולם, באופנים המרובים שבהם הוא עובד על מנת ליצור ולשנות. כל זה קורה בכל מקום על בסיס, ובהתאם, לקריטריון של התגלית המדעית, בכל אחד מתחומיהם של היֵשים.

אין צורך בנבואה כדי לזהות שכיום המדעים ביססו את מעמדם ובקרוב כולם ייקבעו וינוהלו על ידי המדע היסודי החדש שנקרא קיברנטיקה. מדע זה מקביל לקביעה של האדם כיש חברתי פועל. שכן הוא התאוריה של הניהול של התכנון והארגון האפשריים של העמל האנושי. קיברנטיקה הופכת את השימוש בשפה להחלפה של חדשות. האמנות הופכת גם היא להיות מנוהלת – אמצעים מבוקרים של העברת מידע.

התפתחותה של הפילוסופיה למדעים עצמאיים, שיחד עם זאת מתקשרים בינם לבין עצמם באופן בולט יותר מאי פעם, הוא השלמתה הלגיטימית של הפילוסופיה. הפילוסופיה מגיעה אל קיצה בעידן הנוכחי. היא מצאה את מקומה בגישה המדעית של אנושות פעילה מבחינה חברתית. אבל המאפיינים הבסיסיים של גישה מדעית זו הם הקיברנטיקה שלה, כלומר האופי הטכנולוגי. הצורך לשאול על הטכנולוגיה המודרנית הולך ונעלם, באותה המידה שטכנולוגיה מאפיינת ומכוונת באופן יותר ויותר נחרץ את הופעותיו של העולם כולו ומקומו של האדם בתוכו.

המדעים מפרשים הכול במבנה שלהם, שעדיין מזכיר את מקורם הראשוני בפילוסופיה בהתאם לחוקיו של המדע, כלומר, באופן טכנולוגי. כל מדע מבין את הקטגוריות שבהם הוא נשאר תלוי לצורך הניסוח וההגדרה של תחום החקירה שלו בתור הנחת עבודה. לא רק שהאמת שלהם נמדדת במונחים של מידת התועלת שיישומם מביא להתקדמות המחקר, אלא שהאמת המדעית עצמה מובנת כלא יותר מאשר מידת היעילות של יישום זה.

המדעים לוקחים לעצמם כעת כמטלה, את אותו הדבר שהפילוסופיה ניסתה במהלך ההיסטוריה להציג בכל מיני מקומות, ואפילו בהם באופן בלתי מספיק, דהיינו האונטולוגיות של התחומים השונים של היֵשים (טבע, היסטוריה, חוק, אמנות). האינטרס של המדעים מוכוון לקראת התיאוריה של המבנה המושגי ההכרחי של כל תחומי החקירה כשהם מתואמים יחד. "תיאוריה" פירושה כעת הנחה מראש של הקטגוריות, כאשר הן מתפקדות אך ורק באופן קיברנטי, אך נעדרות כל משמעות אונטולוגית. המאפיינים הביצועיים ומבוססי-המודלים של המחשבה המייצגת-מחשבת, הם אלה שנעשים דומיננטיים.

יחד עם זאת, המדעים השונים עדיין מדברים על ההוויה של היֵשים כחלק מן ההנחה הבלתי הנמנעת של הקטגוריות של התחומים השונים שלהם. הם רק לא אומרים את זה. הם יכולים להכחיש את העובדה שמקורם הוא מן הפילוסופיה, אבל אף פעם אינם יכולים להיפטר ממנה. שכן בעצם הגישה המדעית של המדעים השונים, עדיין נשמע קולו של האישור של לידתם מתוך הפילוסופיה.

קיצה של הפילוסופיה מתברר כניצחון התפעול הארגוני של עולם מדעי-טכנולוגי ושל הסדר החברתי הראוי עבור עולם כזה. קיצה של הפילוסופיה פירושו תחילתה של ציוויליזציה עולמית שמבוססת על חשיבה מערבית אירופאית.

אבל האם קיצה של הפילוסופיה, במובן של התפתחות אל המדעים, הוא גם השלמת המימוש של האפשרויות שבהן התבטאה החשיבה הפילוסופית? או, האם ישנה אפשרות ראשונה של חשיבה, השונה מן האפשרות האחרונה שאופיינה כאן (התמוססותה של הפילוסופיה לתוך המדעים מֻכווני־הטכנולוגיה), אפשרות שממנה המחשבה על הפילוסופיה תהיה חייבת להתחיל, אבל שבתור פילוסופיה היא בכל זאת לא תוכל לבטא אותה בפירוש ולאמץ אותה?

אילו זה היה המצב, עדיין הייתה נשארת המטלה לחשיבה באופן נסתר בהיסטוריה של הפילוסופיה מתחילתה ועד סופה, מטלה שאינה נגישה לא לפילוסופיה כמטפיזיקה ועוד פחות עבור המדעים הצומחים מתוכה. על כן אנו שואלים:

מהי המטלה שנותרה עבור החשיבה בעת קיצה של הפילוסופיה?

רק המחשבה על מטלה כזו של החשיבה נשמעת לנו מוזרה. חשיבה שלא תהיה לא מטפיזיקה ולא מדע?

מטלה שהסתירה את עצמה מן הפילוסופיה מרגע תחילתה, אפשר לומר אפילו דווקא בגלל תחילתה, ולכן הרחיקה את עצמה יותר ויותר בכל הזמנים שלאחר מכן?

מטלה של החשיבה אשר – כך נראה – כוללת בתוכה את הקביעה שהפילוסופיה לא עמדה באתגר של החשיבה וכך הפכה להיסטוריה של לא יותר מאשר שקיעה מתמשכת?

האם אין מידה של שחצנות בקביעות המעוניינות לשים את עצמן מעל לגדולתם של הוגי הפילוסופיה?

אכן מתגנב חשש כזה, אך ניתן לסלק אותו בקלות. שהרי כל ניסיון לקבל תובנה אל הדבר שהוא כביכול המטלה של החשיבה, מוצא את עצמו נדרש לבחון מחדש את כל ההיסטוריה של הפילוסופיה. לא זו אף זו, הוא אף מוכרח לחשוב על טבעו ההיסטורי של מה שנותן היסטוריה אפשרית לפילוסופיה.

מסיבה זו, החשיבה הנדונה כאן בהכרח איננה מסוגלת להגיע אל גדולתם של הפילוסופים. היא פחות מפילוסופיה. פחות, בין השאר מפני שהאפשרות של החשיבה הזאת להשפיע באופן ישיר או עקיף על הציבור הרחב בעידן התעשייתי, שעוצב על ידי טכנולוגיה ומדע, פחותה באופן משמעותי מן האפשרות שהייתה לפילוסופיה להשפיע בזמנה.

אך מעל לכל, החשיבה שעל הפרק נותרת חסרת תוכן ממשי, מפני שתפקידה הוא רק להיות הכנה, ואין לה מאפיינים המתאימים לייסודו של דבר חדש. חשיבה זו מסתפקת בכך שהיא מעוררת את נכונותו של האדם לאפשרות חדשה, אף שקווי המתאר של אפשרות זו עדיין לוטים בערפל, ושבואה נותר מוטל בספק. החשיבה צריכה קודם כל ללמוד מה נותר עבורה, במה היא צריכה להתעסק. זה מה שיכין אותה לשינוי הצורה הנדרש ממנה תוך כדי לימוד זה עצמו.

אנחנו חושבים על האפשרות שהציוויליזציה העולמית שמתחילה רק עכשיו, עשויה להתגבר יום אחד על אופייה הטכנולוגי-מדעי-תעשייתי בתור הקריטריון הבלעדי ליישובו של עולם. זה עשוי לקרות לא מעצמו, אלא בזכות נכונותו של האדם לקבל קביעה אשר, בין אם יצייתו לה ובין אם לא, תמיד נוכחת בגורלו של האדם, אשר עדיין לא הוכרע. מידת אי הוודאות שבו, נעה בין האפשרות שציוויליזציה עולמית תושמד בקרוב ובאופן פתאומי, לבין האפשרות שהיא תישאר יציבה למשך זמן רב. אמנם, יציבות כזו לא תישען על משהו בר קיימא, אלא תבסס את עצמה על רצף של שינויים, שכל אחד מהם בתורו מציג את הדבר החדש ביותר.

החשיבה המכינה הנדונה כאן איננה מעוניינת וגם איננה מסוגלת לחזות את העתיד. היא מנסה רק לומר משהו על הווה, משהו שכבר נאמר לפני זמן רב, בדיוק בתחילתה של הפילוסופיה ועבור התחלה זו, אבל לא שלא חשבו עליו בפירוש. בינתיים, די להידרש לעניין זה בקיצור נמרץ. למטרה זו, ניקח לנו לעזר הנחייה שמציעה לנו הפילוסופיה.

לשאול אודות המטלה של החשיבה, פירושו מבחינתה של הפילוסופיה לקבוע מה נוגע למחשבה, מה שנוי במחלוקת עבור המחשבה, ומהי המחלוקת בעצמה. זו משמעותה של המילה "דבר" (Sache) בשפה הגרמנית. היא מציינת את מה שהמחשבה עוסקת בו בעניין מסוים.

בזמן האחרון, הפילוסופיה החלה ביוזמתה לקרוא לחשיבה "אל הדברים כשלעצמם".

~~~

עלינו לשאול את עצמנו מה נותר בלתי נחשב בקריאה "אל הדבר עצמו". כשנתבונן בדבר כך, אנחנו יכולים לשים לב שמשהו שכבר איננו עוד הנושא של החשיבה הפילוסופית, מסתיר את עצמו בדיוק במקום שבו הפילוסופיה הביאה את מה שהוא כן הנושא שלה לידיעה מוחלטת ולוודאות גמורה.

אבל מה נותר בלתי נחשב בנושא של הפילוסופיה כמו גם במתודה שלה? דיאלקטיקה ספקולטיבית היא שיטה שבה הנושא של הפילוסופיה מובא להופיע לעצמו ועבור עצמו, וכך נעשה נוכח מנגד. הופעה כזה מתרחשת בהכרח במקום מואר. רק מתוך סוג כלשהו של בהירות, מה שזוהר יכול להראות את עצמו, כלומר לקרון אור. אבל בהירות בתורה נסמכת אף היא על משהו פתוח, משהו חופשי, שהיא יכולה להאיר פה ושם. בהירות משחקת במרחב ונאבקת שם עם החשיכה. בכל פעם שיש נוכח נתקל ביש נוכח אחר, אפילו מתעכב לידו – אבל גם כאשר, כמו אצל הגל, יש אחד משקף את עצמו באחר באופן ספקולטיבי – הפתיחות כבר שולטת שם, המרחב החופשי כבר נמצא בפעולה. רק הפתיחות הזאת מעניקה לתנועתה של המחשבה הספקולטיבית את המעבר דרך הדבר שעליו היא חושבת.

אנחנו קוראים לפתיחות הזאת, שמעניקה לדברים את האפשרות להופיע, "חלל פנוי (Lichtung)".

///

{המאמר המלא – בסמינר #1}

לשמוע קולות

כחלק מהתגבשות תפיסת הסובייקט המודרני, נדחקה התופעה התרבותית של 'שמיעת קולות' לפינת החברה, וצוירה כתופעה 'הזויה', מאיימת ושלילית ביותר. בכך

הכרת הערך המוחלט

"אם נהייתי דתי", אמר פעם בראיון הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), "הרי זה למרות בית הספר הדתי". בעוקצנות האופיינית, תמצת

(מתוך מחרוזת שירי אלוהים)

ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת.

להיות פילוסוף מאמין בעולם חילוני

שרטוּט מחודש של מרחבי המחלוקת בין מאמינים לאתיאיסטיים – זוהי המשימה שאליה נקרא הפילוסוף הסקוטי אלסדייר מקינטאייר במאמר שלפנינו. מאמינים