- חיפוש -

תרבות המונים

דווייט מקדונלד
דוייט מקדונלד (1906-1982) היה סופר, עורך כתב עת ומבקר אמריקאי. מקדונלד גילה הערצה רבה לתרבות הגבוהה וליצירות הקלאסיות, ומנגד בוז עמוק לתרבות השטוחה והפופולרית. את דעותיו הוא ביטא במספר גדול של ספרים, מאמרים ומנשרים (שלא תורגמו לעברית). כמו כן, סלד מקדונלד ממשטרים טוטליטריים מכל הסוגים וגינה רבות את זוועות המלחמה המודרנית. יחד עם זאת, הוא לא הסכים לקבל את הדמוקרטיה הליברלית הקפיטליסטית, על הרדידות התרבותית שבה, בתור דרך החיים הנכונה והראויה למין האנושי.
המאמר שלפניכם לקוח מתוך אחד מספריו של מקדונלד שפורסם בשנת 1962. במאמר זה מגדיר מקדונלד את מושג 'התרבות ההמונית', כמובחן מן התרבות הגבוהה מצד אחד, ומן הפולקלור העממי מצד שני. זו אינה תרבות גבוהה מפני שהיא פונה לסיפוק פשוט של הצרכים האנושיים, ואין בה ביטוי אותנטי ומרומם של רוח האדם. אבל היא גם איננה פולקלור עממי, מפני שאין בה ביטוי אותנטי, גם אם פשוט, לחוויית החיים של פשוטי העם, אלא היא מהונדסת מלמעלה על ידי קבוצה קטנה של אנשים, במטרה להפיק רווח כלכלי ופוליטי.
מקדונלד מנתח ומבקר בחריפות את עלייתה של חברת ההמונים, וטוען שהאדם הנבלע בהמון מאבד את צלם האנוש שלו. ההמון עבורו אינו אלא צבר אנשים נבער מדעת, הנתון בקלות למרותם ולתמרונם של קברניטי התרבות, אף שהם עצמם נשלטים לא אחת על ידי אותם דחפים נמוכים. לדעתו, תקוותה היחידה של האנושות היא הצמחתה מחדש של אליטה תרבותית ואינטלקטואלית, המתבדלת במודע ובמכוון מן התרבות והשיח של ההמון.
Masscult and Midcult: Essays Against the American Grain, NYRB Classics, 2011, תרגם מאנגלית והמציא לידינו: דוד ויצ'נר

זה כמאתיים שנה שהתרבות המערבית כוללת למעשה שתי תרבויות: זו המקובלת – נקרא לה התרבות הגבוהה – היא המתועדת בספרים, וסוג חדש של תרבות – המיוצרת עבור השוק. זו האחרונה יכולה להיקרא "תרבות המונים", או טוב יותר תרבות-המונית (Masscult), מאחר שהיא איננה תרבות כלל ועיקר. תרבות-ההמון היא פרודיה על התרבות הגבוהה. לגבי התרבות בצורותיה הקדומות, הרי האמנים שלה יוצרים אותה כבר זמן רב. בזו החדשה, הקו נמשך מ"רומני משרתות" של המאה ה-18 עד עדנה פרבר, פאני הירסט ושאר הנאות חד-פעמיות נוסח בורדיק, גרורי, מישנר, רוארק ואוריד; במוזיקה, מ"לבבות ופרחים" ועד רוקנרול; באמנות, מהכרומו ועד נורמן רוקוול; באדריכלות, מהסגנון הגותי של התקופה הוויקטוריאנית ועד לבתי-חווה מודרניים; במחשבה, מפילוסופיית הפתגמים של טאפר ("אל תינשא ללא אמצעים, אשר אז תתגרה בהשגחה העליונה / ולא תשתהה ליותר מן המספיק, שכן נישואים הם חובתם של רוב האנשים") ועד לנורמן וינסנט פיל (הוגים כגון ה.ג. וולס, סטוארט צ'ייס ומקס לרנר שייכים לקטגוריה של תרבות-ביניים לעומת תרבות-ההמון). אליהם מצטרף כל התוצר האדיר של אמצעי התקשורת החדשים כמו הרדיו, הטלוויזיה והסרטים, שהם כמעט כולם תרבות-המונית.

א.

זוהי תופעה חדשה בהיסטוריה, אך היא לא נגרמת מכך שמייצרים כל כך הרבה אמנות רעה. רוב התרבות הגבוהה גם היא חסרת חשיבות מיוחדת, שכן כישרון הוא תמיד נדיר – צריך רק לסייר בכל מוזיאון חשוב לאמנות או לנסות לקרוא כמה מן הספרים הנשכחים מן המאות שעברו. הואיל ורק היצירות הטובות ביותר עדיין זוכות למעמד, אפשר לחשוב שהן מאפיינות את העבר כולו, אבל הן תמיד היו רק דובדבנים בודדים בפודינג של הבינוניוּת.

תרבות-המונית היא גרועה בצורה חדשה לגמרי: אין לה אפילו אפשרות תיאורטית להיות טובה. עד למאה ה-18, אמנות רעה הייתה מאותו סוג של אמנות טובה, היא יוצרה עבור אותו קהל וקיבלה על עצמה את אותם הסטנדרטים. ההבדל היה פשוט בכישרון האישי. אבל תרבות-המונית היא משהו אחר. זו לא סתם אמנות בלתי מוצלחת. זו לא-אמנות. אפילו אנטי-אמנות.

~ ~ ~

תרבות-המונית לא מציעה ללקוחותיה קתרזיס רגשי ואף לא חוויה אסתטית, שכן אלה דורשים מאמץ. פס-הייצור מספק מוצר אחיד שמטרתו הצנועה היא אפילו לא בידור, כי גם בידור דורש לכל הפחות חיים וממילא מאמץ, אלא הסחת דעת גרידא. הוא עשוי להיות מעורר או ממכר, אבל הוא חייב להיות קל לעיכול. הוא לא דורש דבר מן הצופים, מכיוון שהוא "כפוף כולו לצופה". ולא נותן לו כלום.

חלק מן היוצרים שלה מוכשרים למדי. נורמן רוקוול מוכשר מבחינה טכנית, כפי שהיה מסונייה – למרות שצדק דגה כשסיכם את תמונת הסתערות הפרשים שלו (Friedland, 1806): "הכול הוא פלדה מלבד שריונות-החזה". או הנרי יכול לספר סיפור טוב יותר ממרבית המפרסמים בכתבי העת הקטנים שלנו. אבל עבודה של תרבות גבוהה, נעדרת כישרון ככל שתהיה, היא ביטוי של רגשות, רעיונות, טעמים וחזונות המאפיינים את אישיותו הייחודית של היוצר, וגם הצופים מגיבים אליהם כאינדיבידואלים. יתרה מזאת, הן היוצר והן הצופים מקבלים סטנדרטים מסוימים. הם יכולים להיות פחות או יותר מסורתיים; לעיתים הם הרבה פחות מסורתיים כדי להיות מהפכניים, אף שפיקאסו, ג'ויס וסטרווינסקי הכירו וכיבדו את הישגי העבר יותר מאשר בני דורם האקדמאים; את היצירות שלהם ניתן לראות כפריצות דרך הרואיות ליסודות קדומים ונכונים יותר, שבעצמם הוסתרו בקישוטים הזולים האופנתיים של האקדמיות. אבל תרבות-המונית אדישה לסטנדרטים. אין בה גם תקשורת כלשהי בין אנשים. צרכני התרבות-ההמונית יכולים באותה מידה לאכול גלידה, בעוד אלה המייצרים אותה לא מבטאים את עצמם יותר מאשר "סטייליסטים" המעצבים את הזוועה התורנית מדטרויט.

ב.

שאלת התרבות-ההמונית היא חלק מן השאלה הרחבה יותר של ההמונים בכלל. הנטייה של החברה התעשייתית המודרנית, בין אם בארצות הברית ובין אם בברית המועצות, היא להפוך את היחיד לאיש ההמון. ההמונים עבור הזמן ההיסטורי הם כמו הקהל עבור המרחב: כמות גדולה של אנשים שאינם מסוגלים לבטא את האיכויות האנושיות שלהם, מכיוון שהם קשורים זה לזה לא כיחידים ולא כחברים בקהילה. למעשה, הם כלל לא קשורים זה לזה, אלא רק לאיזה גורם מופשט ובלתי אישי שמחזיק אותם יחד. במקרה של הקהל, זה יכול להיות משחק כדורגל, מכירת חיסול או לינץ'; במקרה של ההמונים, זו יכולה להיות מפלגה פוליטית, תוכנית טלוויזיה או תוכנית לייצור תעשייתי. איש ההמון הוא אטום מבודד, בעל צורה אחידה, כמו זו של מיליוני אטומים אחרים המתקבצים יחד כדי ליצור את "הקהל הבודד", כפי שדייוויד ריסמן היטב לקרוא לחברה שלנו. קהילה, לעומת זאת, היא קבוצה של יחידים הקשורים זה לזה באמצעות אינטרסים ממשיים. משהו כמו משפחה, שלכל אחד מחבריה יש מקום ותפקיד מיוחדים, בד בבד עם השותפות שלו בכוונות הכלכליות (תקציב המשפחה), המסורות (ההיסטוריה המשפחתית), הרגשות (ריבים משפחתיים, בדיחות משפחתיות) וערכים ("כך עושים דברים במשפחה שלנו!"). קנה המידה חייב להיות קטן מספיק כך שכל יחיד יכול "לעשות את ההבדל" – זה התנאי הראשון עבור בן האנוש – בניגוד להמון – הקיום. באופן פרדוקסלי, היחיד בקהילה הוא גם יותר חלק מן הקבוצה מאשר איש ההמון, ובאותו זמן גם יותר חופשי ממנו לפתח את אישיותו הייחודית. למעשה, היחיד יכול להיות מוגדר רק באמצעות היחס שלו לקהילה. אדם בודד בטבע הוא לא יחיד אלא בעל-חיים; רובינזון קרוזו ניצל על ידי ששת. המשטרים הטוטליטריים, שניסו באופן מודע ליצור את איש ההמון, שברו באופן שיטתי כל סוג של קשר קהילתי – משפחה, כנסייה, איגוד עובדים, נאמנויות מקומיות ומחוזיות, עד לרמת מועדני הסקי והשחמט – וחישלו אותם מחדש כך שיכבלו כל אטום יחידי ישירות אל מרכז הכוח.

תרבויות העבר הנערצות עליי – כמו יוון של פריקלס, ערי המדינה של איטליה בעת הרנסנס או אנגליה האליזבתנית, כולן התבססו בעיקר על קהילות – ולמעשה על קהילות קטנות למדי. הן גם היו הטרוגניות במידה ניכרת, מפולגות ביניהן למגזרים ורוחשות איבה לוהטת זו לזו. המגוון הזה היה מסוכן כל כך עבור השגת הכוח, שהוא המטרה העליונה של המדינאות המודרנית, אבל דומה כי הוא היה מעודד מאוד עבור הכישרון. (מה יכול להיות יותר מייבש מאשר החזון הפוסט-מרקסיסטי השגור לעייפה של סוציאליזם בתור שוויון והסכמה? פורייה (Fourier) גילה אבחנה חדה הרבה יותר, כאשר ביסס את האוטופיה שלו על אגודות סתרים, יריבות וכל סוג של הבדל כולל מה שהוא כינה "מאניה תמימה"). חברת המונים, כמו הקהל, היא חסרת לכידות וחסרת יצירתיות. האטומים שלה מתקבצים לא על פי העדפות אישיות, מסורות או אפילו אינטרסים, אלא באופן מכני לחלוטין, כפי שפיסות ברזל מכל הצורות והגדלים נמשכות לעבר מגנט הפועל על המכנה המשותף היחיד שלהן. המוסריות שלה צונחת לרמה של חבריה הפרימיטיביים ביותר – הקהל יבצע מעשי זוועה שמעט מאוד מחבריו יבצעו בתור יחידים – והטעם שלו מצטמצם לזה של חסרי הרגישות והבורים ביותר.

בכל זאת, התפלצת הקולקטיבית הזאת, "ההמונים", "הציבור", נתפשת על ידי טכנאי התרבות-ההמונית כנורמה האנושית. הם משפילים את הציבור בכך שהם מתייחסים אליו כאל אובייקט, שיש לטפל בו באותו חוסר טקסיות שבו תלמידי רפואה מנתחים גופות, ובאותה נשימה הם מחניפים לו ומעודדים את טעמו ורעיונותיו בכך שהם משתמשים בהם בתור הקריטריון למציאות (במקרה של סוציולוגי-שאלונים) או של אמנות (במקרה של אדוני התרבות-ההמונית). כששומעים סוציולוג-שאלונים מדבר על "הקמת" מערך מחקר, מבינים שהוא מתייחס לאנשים כמו אל ערימה של רפלקסים מותנים, כאשר הוא עצמו מנסה להבין איזה רפלקס יתעורר מול איזו שאלה. באותו זמן, של הכרח גמור, הוא רואה את הרוב הסטטיסטי בתור ה-מציאות, סודם של החיים שהוא מנסה לפענח. כמו אדון של תרבות-המונית, הרי הוא – מבחינה מקצועית – חסר ערכים, נכון לקחת ברצינות כל שטות אם מספיק אנשים מחזיקים בה (למרות שכמובן, הוא עצמו באופן אישי…). גישתו של האריסטוקרט להמונים משפילה אותם פחות, כפי שפחות משפיל לאדם כשצועקים עליו מאשר כאשר מתעלמים מקיומו. אבל ההמונים נוקמים את נקמתם הדיאלקטית: אדישות כלפי אנושיותם פירושה סגידה לכמותם הסטטיסטית, וכך איל-קולנוע המדבר בציניות על כך שהוא "נותן לציבור את מה שהוא רוצה", דהיינו – מניח שהציבור מעוניין בזבל, מזיע מרוב חרדה אם הרווחים בקופות צונחים בחמישה אחוזים.

בכל פעם שמוכיחים אחד מאדוני התרבות-ההמונית על איכותם הנמוכה של המוצרים שלו, הוא משיב באופן אוטומטי – "אבל זה מה שהציבור רוצה, מה אני יכול לעשות?". ממבט ראשון, זו הגנה פשוטה ופסקנית. אבל מבט שני מגלה כי (1) במידה שהציבור "רוצה" את זה, הציבור עבר במידה מסוימת התנייה באמצעות מוצרים כאלה בדיוק, ו-(2) המאמצים שלו פונים בכיוון הזה מכיוון ש-(א) הוא עצמו "רוצה" את זה – אף פעם אל תמעיטו בערך הבורות והוולגריות של המפרסמים, מפיקי הסרטים, מנהלי הרשתות ושאר אדריכלי התרבות-ההמונית, ו-(ב) הטכנולוגיה המייצרת "בידור" להמונים (שוב, יש פה צורך במירכאות) כופה תבנית פשטנית וחוזרת-על-עצמה, כך שקל יותר לציבור לרצות את זה מאשר לומר את האמת – שהציבור מקבל את זה ולכן רוצה את זה. כפי שהסביר ארנב האביב לאליסה, "אני אוהב את מה שאני מקבל", זה לא אותו דבר כמו "אני מקבל את מה שאני אוהב". אבל ארנבי אביב אף פעם לא היו אורחים רצויים בשדרות מדיסון.

מסיבה כלשהי, התנגדויות לרעיון "תן-לציבור-מה-שהוא-רוצה" מותקפות לעיתים קרובות בטענה שהן בלתי דמוקרטיות וסנוביות. אבל דווקא מפני שאני מאמין בפוטנציאל של האנשים הרגילים, אני מבקר את התרבות-ההמונית. שכן ההמונים אינם בני אדם, הם לא "האיש ברחוב" או "האדם הממוצע", הם אפילו לא אותה המצאה פרי התנשאות ליברלית – "האדם המצוי". ההמונים הם אדם בתור לא-אדם, כלומר אדם במערכת יחסים ייחודית עם אנשים אחרים, שאינה מאפשרת לו לתפקד כאדם (אחד התפקודים האנושיים הוא היכולת ליצור וליהנות מיצירות אמנות). "איש ההמון", כפי שאני משתמש במונח זה, הוא הבנייה תיאורטית, קיצוניות שלעברה אנחנו נדחפים, אבל לעולם לא נגיע עד אליה. שכן, להפוך לגמרי לאיש ההמון, פירושו לא להיות בעל שום סוג של חיים פרטיים, שום רצונות פרטיים, תחביבים, שאיפות או סלידות, שלא כולם חולקים אותם. התנהגותו של אדם כזה תהיה צפויה לחלוטין, כמו של גוש פחם, והסוציולוגים יוכלו סוף-סוף לסדר את שולחנות העבודה שלהם בבטחה. יש עוד זמן עד 1984, אבל לא נראה סביר שהאנטי-אוטופיה של אורוול תתגשם עד אז, או שהיא בכלל תתגשם אי פעם. הנאציזם והקומוניזם הסובייטי מראים לנו כמה רחוק הדברים יכולים ללכת מבחינה פוליטית, כפי שהתרבות-ההמונית עושה זאת באמנות. הבה לא נהיה זחוחי דעת באקלים האמריקני הנינוח, שאינו מופרע על ידי מלחמות או אידאולוגיות. "נראה לי שכל אנשי הגזע האנגלו-סקסוני, במיוחד באמריקה כמובן, איבדו את יכולתם להיות אינדיבידואלים. הם הפכו לחרקים חברתיים כמו דבורים ונמלים." כך כתב רוג'ר פריי לפני שנים, ומי יאמר שמאז נעשינו פחות דמויי-דבורים?

~ ~ ~

ד.

הסיבות ההיסטוריות לעלייתה של התרבות-ההמונית ידועות היטב. מובן מאליו שלא יכלה להיות תרבות המונים לפני שהיו המונים, במובן המודרני של המילה. המהפכה התעשייתית ייצרה את ההמונים. היא עקרה אנשים מקהילותיהם החקלאיות וארזה אותם בערי מפעלים. היא ייצרה סחורות בשפע חסר תקדים כזה, שהאוכלוסייה של העולם המערבי גדלה במאתיים השנים האחרונות יותר מאשר באלפיים השנים שלפניהן – מלתוס המסכן, מעולם לא היה תיאורטיקן מקורי שתחזיותיו הופרכו מהר כל כך על ידי ההיסטוריה! המהפכה הכפיפה את ההמונים למשמעת אחידה, שהתקדים היחיד שלה היה "סוציאליזם העבדים" במצרים. אבל מצרים של הפרעונים לא ייצרה תרבות-המונית, לא יותר מאשר ייצרו אותה האימפריות הגדולות של המזרח או האספסוף הפרולטרי של שלהי ימי רומא, משום שההמונים היו פסיביים, חסרי יוזמה, שקועים למטה, הרחק מרמת הכוח הפוליטי או התרבותי. רוב האנשים החלו לקחת חלק פעיל בהיסטוריה או בתרבות, רק מאז סוף המאה ה-18 באירופה.

עד אז, היו רק תרבות גבוהה ואמנות עממית. במידה מסוימת, תרבות-ההמונים היא המשכה של האמנות העממית, אבל השונה ביניהן רב על הדומה. אמנות עממית צמחה בעיקר מלמטה, תוצר אותנטי שעוצב בידי האנשים כדי שיתאים לצרכיהם, אף על פי שפעמים רבות הוא קיבל השראה מן התרבות הגבוהה. לעומת זאת, תרבות-המונית באה מלמעלה. היא מיוצרת על ידי טכנאים המועסקים על ידי אנשי עסקים. הם מנסים את הזה ואת ההוא, עד ששומעים את הקליק בקופות, ואז הם מנסים להגדיל את הרווחים במוצרים דומים, כמו חוקרי צרכנים עם דגני בוקר חדשים, או ביולוג פבלובי שעלה על רפלקס שהוא חושב שאפשר יהיה ליצור לו התניה. זה דבר אחד לספק את הטעם ההמוני, כפי שעשתה שירתו של רוברט ברן, וזה דבר אחר לגמרי לנצל את הטעם הזה, כפי שעושה הוליווד. אמנות עממית הייתה מוסד של האנשים עצמם, הגינה הביתית הקטנה שלהם, שהייתה מופרדת בחומה מן הפארק הגדול והרשמי של האדונים. אבל תרבות-המונית שוברת את החומה, משלבת את ההמונים אל צורה חסרת בסיס של תרבות גבוהה ובכך הופכת למכשיר שליטה. אם לא היה לנו כל מידע נוסף, התרבות-ההמונית הייתה חושפת את הקפיטליזם כחברת מעמדות, ובכך מבטלת את מצג השווא של חברת השפע ההרמונית, ששתי המפלגות מספרות לנו, בכל שנת בחירות, שאנו חיים בה.

אותו הדבר נכון גם לגבי ברית המועצות. התרבות-ההמונית שלהם היא גם גרועה יותר וגם מופרעת יותר מזו שלנו, עובדה שלעיתים קרובות לא שמים אליה לב, מכיוון שצורתה של התרבות-ההמונית של ברית המועצות היא ההפך הגמור לצורתה של זו שלנו, והיא מכוונת לתעמולה ולהטפה ולא להסחת דעת. אבל בדיוק כמו שלנו, היא נכפית מלמעלה ומנצלת, יותר מאשר מספקת, את צרכיהם של ההמונים – אף שכמובן, לצרכים פוליטיים ולא מסחריים. האיכות שלה נמוכה אפילו יותר. בניין בית המשפט העליון שלנו בנוי בטעם רע וראוותני, אבל לא ברמה ההזויה של רוב הארכיטקטורה הסובייטית; סרטים סובייטים שנעשו לאחר 1930, למעט יוצאי דופן בודדים, הם הרבה יותר דלים וגולמיים מאלה שלנו; הרמה הפרימיטיבית של כתבי עת סובייטיים רציניים המוקדשים לאמנות או לפילוסופיה, היא משהו שצריך לקרוא כדי להאמין שהוא קיים, וכשהדברים אמורים בעיתונות הפופולרית, זה כאילו שהרסט (Hearst) או קולונל מק'קורמיק היו המנהלים של כל כתבי העת באמריקה. יותר מזה, בעוד שכאן יחידים יכולים פשוט להפנות את גבם לתרבות-המונית ולעסוק בענייניהם, בריחה שכזאת אינה אפשרית שם; גופי התרבות הרשמיים שולטים בכל היציאות, ויצירה כמו דוקטור ז'יוואגו צריכה להיות מוברחת מחוץ למדינה כדי להתפרסם.

~ ~ ~

ט.

כפי שכבר הערתי, ההפרדה ההרמטית בין האמנות העממית והתרבות הגבוהה התאימה ביחס ישר לאותו גבול שהבדיל באופן חד בין האנשים הפשוטים והאריסטוקרטיה. טשטושו של הגבול הזה, עד כמה שהיה רצוי מבחינה פוליטית, גרם לתוצאות מצערות מבחינה תרבותית. לאמנות העממית היו איכויות אותנטיות משלה, אבל תרבות-המונית היא במקרה הטוב השתקפות וולגרית של התרבות הגבוהה ובמקרה הגרוע – סיוט תרבותי, חריקת תרבות (Kulturkatzenjammer). ובעוד שבעבר התרבות הגבוהה יכלה לייעד את עצמה אך ורק ליודעי דבר (cognoscenti), הרי עתה עליה לקחת בחשבון גם את הבורים (ignoscenti) אפילו כאשר היא משלמת על כך מחיר בסופו של דבר. שכן תרבות-המונית היא לא רק מבנה מקביל לתרבות הגבוהה, כפי שהייתה האמנות העממית; היא המתחרה שלה. הבעיה חמורה במיוחד במדינה זו, מכיוון שהבדלי המעמדות כאן חלשים במיוחד. אילו היו כאן אליטות תרבותיות מוגדרות היטב, ההמונים היו יכולים לקבל את הקיטש שלהם, בעוד שבעלי המעמד היו מקבלים תרבות גבוהה, וכולם יהיו מרוצים. אבל חלק ניכר מהאוכלוסייה שלנו ניצב באופן מתמיד בפני הבחירה – האם לצפות בטלוויזיה או בציורים של הציירים הגדולים, בין לקרוא את טולסטוי ובין לקרוא רומן בלשים; כלומר, צורת חיי התרבות שלהם "פתוחה" עד כדי מחוררת. עבור מתי מעט בני מזל, פתיחות כזו לגבי אפשרויות בחירה היא חוויה ממריצה. אבל עבור רובם, היא מבלבלת, ומובילה, במקרה הטוב, לפשרה הפושרת של תרבות-בינונית.

///

{המאמר המלא – בסמינר #2}

להיות פילוסוף מאמין בעולם חילוני

שרטוּט מחודש של מרחבי המחלוקת בין מאמינים לאתיאיסטיים – זוהי המשימה שאליה נקרא הפילוסוף הסקוטי אלסדייר מקינטאייר במאמר שלפנינו. מאמינים

וִדּוּי הֲרִיגָה

"דמי אחיך": שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. וִינַעְנֵעַ תְּחִלָּה דָּרוֹם, בְּחֶסֶד אַחַר כָּךְ צָפוֹן בִּגְבוּרָה

כלכלה חדשה של הטרנסצנדנטי

בהרצאה זו שלפנינו בוחן פרופ' שמואל טריגנו את מעמדו החדש של הממד הטרנצנדנטי בסדר הפוליטי באירופה, את הצורך ב'מקודש חילוני'

הכרת הערך המוחלט

"אם נהייתי דתי", אמר פעם בראיון הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), "הרי זה למרות בית הספר הדתי". בעוקצנות האופיינית, תמצת

בכוחך

אֵלֶּה אֱלֹהֵי הָאַלִּימוּת. אֵלּוּ אֱלֹהִים הַמְּאַלְּמִים אֲלֻמּוֹת מִתּוֹךְ מַכּוֹתֵינוּ, חֲבָטוֹתֵינוּ יוֹם יוֹם עַל זֶה הַדֶּרֶךְ. עַל הָעִנּוּיִים, הָעֹנִי, עַל דֶּרֶךְ