- חיפוש -

"עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת": ההשגחה והנס כקטגוריות אפיסטמולוגיות ואתיות

מנחם נאבת
בכוחה של תפיסת ההשגחה לפתֵח רגישויות מוסריות שפעמים רבות נשכחו מן העולם שבו אנו חיים – כך טוען מנחם נאבת במסה חשובה זו כשהוא יוצא להגנת מושגי ההשגחה והנס מפני המִתקפה ארוכת השנים ומרובת הפנים כנגדם. בעוד במקרא נתפסה ההתערבות האלוהית בדרכי העולם כתופעה הממוקמת במישור התודעתי והמוסרי של האדם, הרי שתחת הלחץ הגובר של העיון הפילוסופי־אנליטי היא החלה להיתפס כקביעה במישור העובדות והריאליה המדעית. בניסיון לשחזר את ההיבטים האתיים של מושגי ההשגחה, משרטט נאבת בהרחבה ארבעה ממדים שונים ומפותחים של השפעת פרידגמת ההשגחה על האדם בעולם ומנגיד אותם לפרדיגמה המדעית־מכניסיטית, המציירת עולם טבעי סגור, אדיש וקפוא.
מנחם נאבת כותב ומלמד במסגרות שונות על יהדות, דת ופילוסופיה.

מבוא

ההשגחה והנס – מושגים הקשורים לנוכחות האלוהית בעולם – ספגו מהלומות עזות לאורך ההיסטוריה ומהלומות ספציפיות יותר לאורך ההיסטוריה המודרנית. בעוד הנחת קיומו של האל והאמונה באל נתפסות כעמדה "אפשרית" או "לגיטימית", האמונה בהשגחה ובנס נתפסת כהרבה פחות אפשרית. היא מצריכה מושג אלוהות פרסונלי; הנחה כי מעשיהם של בני אדם משפיעים באופן עקיף גם על התוצאות בעולם; הנחה שלפעולותיהם נודעת השלכה על מה שנתפס כמציאות קשיחה; וההנחה שאלוהים אינו רק עיקרון מטפיזי מופשט אלא ישות בעלת רצונות וכוונות קונקרטיות, הבאות לידי ביטוי באופן מעשי בהתנהלותו של העולם. אמונה זו סודקת את תמונות העולם המדעיות העוטפות אותנו מכל עבר; והיא פותחת פתח למה שנראה פעמים רבות כאמונות תפלות ורעיונות "חינמיים" הנמכרים בזול בלי לתת דין וחשבון ממשי על מרכולתם.

בעמודים הבאים אבקש לטעון כי מושגי ההשגחה והנס אינם קשורים לשאלות "עובדתיות" וכי ההפך הוא הנכון. מושגים אלו חשובים, רלוונטיים ומשמעותיים בעולמנו דווקא מן ההיבט האתי, המוסרי והפוליטי. כדי לתקֵף טענה זו אראה כיצד מושגים אלה קשורים לאופן הסתכלות בהוויה ובעולם, לאופן של פעולה בו. קביעה זו מבוססת על טענה יסודית יותר, שאותה אציע כאן בקציר האומר, אך לא אוכל לפַתחה כיאות, והיא שהאופן שבו נהוג בעיני רבים להסתכל על מושגים אלה – בפריזמה "דוגמטית" ו"מדעית" – הוא שגוי ובעיקר חסר רלוונטיות למושגים הללו. מושגי ההשגחה והנס אמורים להילמד מתוך אופק אחר, האופק המטפיזי והאתי. זהו אפוא מהלך המאמר שלפנינו.

ראשית, אציג בקצרה ביקורות ומִתקפות מקובלות ומוכרות כלפי מושגי ההשגחה, הנס וההתערבות האלוהית ואנסה להצביע על פרדיגמה תשתיתית הנוכחת (במפורש או שלא במפורש) מאחורי כל הביקורות הללו; ארצה לערער על תקפותה של הפרדיגמה הזו ולהראות כי היא איננה בּרֵרת מחדל. שנית, אבקש לשטוח בקצרה את תמצית הטיעונים שלי נגד תפיסת המושגים הללו באופן דוגמטי, כשאלה "מדעית" כביכול. בשלב השלישי של המאמר – שהוא עיקרו וליבתו – אנסה "לעורר" את המושגים הללו מן "התרדמה הדוגמטית" שבה הם שרויים ולהשיבם אל המוקד הטבעי להם, המוקד המטפיזי, המוקד של ההכרה ושל תמונת העולם, ובעיקר המוקד האתי והפוליטי. תחילה אציג את מושג ההשגחה הבסיסי ואת התנגדותו לשני מודלים של מציאות "עיוורת", מודל האקראיות והגורל הסתמי מחד גיסא ומודל הדטרמיניזם הסיבתי מאידך גיסא. לאחר מכן, אנתח ארבעה אספקטים עיקריים של מושג ההשגחה. (1) החזרת ממד המופלא ו"הבלתי אפשרי" לתמונת עולמנו, כמענה לתמונות עולם "סגורות" ודטרמיניסטיות. (2) הנכחת הממד של התגובה, התוצאה וההשלכות של מעשינו בעולם; ההנחה כי פעולותיהם של בני האדם מייצרות השלכות בעולם, שהן מעבר להשלכות "הישירות" ופועלות על אטמוספרה מוסרית. (3) הצבעה על ממד הרגישות להוויה ולתנודותיה, רגישות שהיא האֵם לכל הרגישויות המוסריות ובר־הפלוגתא הגדול של האדישות לעולם. (4) האופציה של ביטחון, מרגוע ואמון הקשור להֱיוֹת מושגח, מה שמאפשר פעולה מוסרית אחראית ולא היסטרית. לסיכום אציג את "תמונת העולם" היסודית המחזיקה בכל האספקטים הללו ואת המשותף לכולם כפרספקטיבה אחת.

חלק ראשון

ביקורת מושגי ההשגחה והנס: סקירה תמציתית

מושגי ההשגחה והנס "הקלאסיים" מציבים את אלוהים כישות מתערבת. אלוהים אינו רק ישות מטפיזית ראשונית יסודית, "סיבה ראשונה" או "סיבת הסיבות", אלא הוא בעל קשר אקטיבי עם העולם. העולם איננו נע באופן "עיוור" באמצעות כוחות אוטומטיים המניעים אותו, אלא אלוהים קובע את מהלכו. יש כאן הנחה שהאל הוא בעל "אישיות" פרסונלית; בדיוק כמו האדם הוא "מגיב" לעולם על פי רגשותיו ורצונותיו. תיאור זה מופיע בתנ"ך באופן מובהק. האל עושה טוב למי ששומרים את מצוותיו; נוקם ברשעים ומכלה בהם את זעמו; מרחם על עמו וחס על השבים אליו; לוחם לטובת החלשים ועומד לצידם; מתערב במהלכה של ההיסטוריה כדי להציל עשוק מיד עושקו ולצאת לישע עמו.

עולם מושגח הוא עולם שאיננו יכולים לדעת דבר בבירור על עתידו; זהו עולם שאיננו מעניק לנו ביטחון מבעד לפריזמה של חוקיות כלשהי – אלא מותיר עצמו כחידה. זהו עולם שבו אנו קושרים סיבות ותוצאות באופן שונה מן המקובל. במָקום שבו נהוג לראות חוקי טבע, מנהגו של עולם, דטרמיניזם סיבתי־מושגי, ההשגחה וההתערבות מציגים תמונה שונה של העולם. בתמונה הזו, אדם עשוי למות משום שעבר עבֵרות רבות ועשוי להתעשר ולחיות חיי אושר בזכות מצוות שעשה. בעולם כזה, אדם יכול להינצל מתאונת דרכים כי אמש סייע לאדם מסכן, וחייל יכול למות במלחמה משום שישנו איזה "חשבון" שמימי שהוא אמור למלא. תפילה עשויה לשנות את הדטרמיניזם הסיבתי של חוקי הטבע ועשויה להפוך אדם שאמור היה להיות עני – לעשיר, ותפיסת הנס קובעת שחוקי הטבע אף יכולים להישבר לחלוטין כדי לחולל אות בעולם, כדי להציל אדם הראוי לכך או עם שיוחד לו תפקיד. בצורה הזו נהוג להציג את מושגי ההתערבות האלוהית כשבירה של העולם המוכר ובכך להנגיד למעשה בינם לבין מושגי הסיבתיות "הרציונלית" של חוקי הטבע, הניתנים למעקב או אף לצפייה באופן ברור יותר.

בעולם ההשגחה וההתערבות האלוהית אומנם אין ביטחון ויציבות הנובעים מהיכרות עם העולם ומחוקיהם היציבים של הטבע והשגרה, אולם ישנו ביטחון הנובע מסוג אחר של החְזָקָה. החְזָקָה באל, הסתמכות על החלטותיו של האל והבנה כי מה שקורה הוא מה שצריך לקרות – מה שמעניק רוגע ושלווה לנפש, רוגע שאינו עובר דרך ההיכרות אלא דרך אי־ההיכרות ואי־הוודאות; דרך ההסתמכות ונתינת האמון.

מושגים אלה של התערבות אלוהית זכו לקיתונות צוננים רבים שהוטחו בהם במהלך ההיסטוריה של המחשבה, מכיוונים רבים ושונים – גם כאלו שהעמידו במוקד תפיסת עולמם את קיום האל. למשל מבחינה פילוסופית, על פי תפיסות אריסטוטליות ואחרות, האל "הלגיטימי" הוא האל המרוחק: "הסיבה הראשונה", "האינסופיות", האל כעיקרון, האל הלא־פרסונלי וחסר האינטרס. ההתערבות האלוהית בעולם מבקשת לקרב את האל לעולם באופנים שנראים למבקרים אבסורדיים ומוזרים.

הראשונים שהעמידו אלטרנטיבה למושגי ההשגחה – גם אם לא בהכרח מתחו ביקורת עליהם – היו המיתולוגיות השונות המדברות על הגורל (ה"מוירה"), האקראיות, השרירותיות וההינתנות ל"עיוורון" של הכוחות השולטים בהוויה או לאינטרסים האישיים של האלים השונים שהעולם נתון לשליטתם הגחמנית. אלטרנטיבה זו למושג ההשגחה נבעה דווקא מציור של האלים כבעלי אינטרס (והנחת ריבוי האלים חשובה במקרה זה! על אף המחאות העכשוויות נגד העמדה ה"קויפמנית" הזו) – אינטרס לעוצמה אישית ואינטרס לניצחון. מכיוון שההוויה נשלטת בידי אלים רבים, הרי שהיא מושלכת בידי הגחמנות האקראית של תוצאות המריבות והמלחמות הללו. תפיסות אלו נראות מרוחקות במבט ראשון, אך מבט שני ומעמיק יגלה שהן חוזרות להופיע דווקא בעת המודרנית, באופנים שונים: בעיקר בתיאורים אבולוציוניים של ההוויה – אך גם תחת משטרים פוליטיים ותיאוריות סוציולוגיות בתחומי התרבות ומדעי החברה, הבוחנות את ההוויה מבעד לפריזמה של אקראיות ושרירותיות המיוחסות לבעלי הכוח. האדם מצויר אפוא כמי שמבקש להיחלץ ממנגנוני כוח אימתניים השולטים עליו ולתמרן ביניהם; מנגנוני כוח חברתיים, פוליטיים, פסיכולוגיים, סוציולוגיים, ביולוגיים.

אך הביקורות המשמעותיות והנוקבות ביותר הגיעו דווקא מהכיוון של מה שניתן לכנות בהקשר הנוכחי "רציונליזם פילוסופי". בגרסה העתיקה יותר – הגרסה היוונית – הביקורת הגיעה מהתפיסה המתחרה של הטבע כמערכת סגורה, הרמונית, אורגנית ומוכוונת (טלאולוגית), כפי שזו תוארה בעיקר בפילוסופיה האריסטוטלית ושלוחותיה. אלוהים נתפס כעיקרון מטפיזי מרוחק, שאינו יכול לגעת במבנה הסגור וההרמוני של ההוויה האינסופית (ולכן גם "קדומה", דהיינו ללא נקודת התחלה וללא נקודת סיום, בפילוסופיה האריסטוטלית).

תיאורים אלה השפיעו על המחשבה התיאולוגית לכל אורך ימי הביניים והעמידו אתגר בפני ההוגים הדתיים – שהוכרחו "ליישב" את התיאוריות הדתיות שלהם עם הרציונליזם הפילוסופי האריסטוטלי. כך פותחו תיאוריות שונות שביקשו להגן על אפשרותו של הנס בתוך עולם סגור שכזה. תיאוריה אחת למשל – של הרמב"ם – קיבלה את המבנה האריסטוטלי של ההוויה, אולם לא באופן מוחלט. המבנה הדטרמיניסטי בכללותו התקבל, ועם זאת נטען כי אין הוא "סגור" בהכרח, לא בנוגע לקדמות העולם ולא בנוגע לאפשרותם של ניסים. תיאוריה אחרת טענה כי הנס אומנם קיים אלא שהוא חלק בלתי נפרד מתכנון אלוהי מראשיתה של הבריאה; הניסים (שאינם עניינים של תפיסה) משולבים בתוך המנגנונים האינסופיים של הבריאה והם חלק ממנה תוך יצירה של תהליך ארוך; ישנו מנגנון ספציפי של בריאה הקשור לניסים. זוהי טענתם של אחרים כמו הרלב"ג. טענה דומה, אך מכיוון שונה לגמרי, היא זו של המהר"ל – הרואה את הנס גם כן כחלק ממנגנוני הבריאה האלוהיים. לצידן פותחו תפיסות ששללו את תמונת העולם הזו לטובת תמונת עולם פחות "מדעית" עד כדי שלילת מושג הטבע ודיבור על ההוויה כולה כעל ניסים מתמשכים. עמדה כזו פותחה בידי ה"כלאם" ונכנסה למחוזותינו בצורות שונות בעקבות הוגים כמו הרמב"ן.

בעת המודרנית, עם ערעור התוקף המדעי של התפיסות האריסטוטליות על העולם, אותגרו תפיסות ההתערבות האלוהית בהוויה מכיוונים דומים – אך מעודכנים יותר. הופעת המדע המודרני והמכניזם של ניוטון הובילה לוויתור על מושג התכליתיות (ה"טלוס"), ואִתגרה את מושג הנס מן המקום הקשיח של "חוק הטבע". הדמות הדומיננטית ביותר בהתקפה זו היא כמובן ברוך שפינוזה, שהציג את העולם כמערכת דטרמיניסטית קשיחה שכל חריגה ממנה בלתי אפשרית וכל ניסיון לחמוק הימנה אינו אלא הונאה. שפינוזה הציג את הפן ה"רציונליסטי" של הביקורת בעת שהביע במלוא העוצמה את העמדה הלוגית שלפיה מערכת סיבתית איננה מתיישבת עם ההתערבות אלא מחייבת דטרמיניזם הדוק וקפדני. אלוהים הפך לחלק מהטבע הסיבתי הזה – דהיינו פנתאיזם.

אך מן האזור האמפיריציסטי נשמעו ביקורות נוקבות לא פחות. אומנם מבחינה אמפיריציסטית, אין במושג הנס בעיה לוגית טהורה, שכן כל דבר שיכול להיות מוסבר באופן דדוקטיבי הרי הוא אפשרי מבחינה לוגית. אולם, לעמדה האמפיריציסטית בעיה אחרת באשר לנס, הקשורה לתמונת העולם האמפיריציסטית – תמונת עולם של חוקי טבע קשיחים העומדים בתשתית קיומנו. ממילא, כל ניסיון לערער עליהם דרך מושגים של התערבות אלוהית הוא בלתי סביר ונוגד את הניסיון האנושי וההיסטורי בעולם. הדמות המרכזית בביקורת זו היא כמובן דייוויד יום, שכשערער על מושג הסיבתיות שכה חיוני ללוגיקה השפינוזיסטית ביקר גם את האמונה בהתערבות האלוהית באמצעות ההנחה האמפיריציסטית הקשיחה בדבר קיומם של "חוקי טבע" אמפיריים.

שלב אחר של הביקורת כלפי מושגי ההתערבות האלוהית קשור להתפתחות המדעים החדשים. כפי שהאריסטוטליות דחתה את האקראיות המיתולוגית לטובת התכליתיות המטפיזית; כשם שהמודרניות דחתה את התכליתיות לטובת הסיבתיות הפועלת; וכפי שהאמפיריציזם דחה את מושג הסיבתיות לטובת המושג של חוקי הטבע – כך גם תפיסת העולם העכשווית מבקרת את המושג הקשיח של חוקי הטבע, מכיוונים שונים, הן במדע, הן בפילוסופיה הן בתרבות. ביקורות אלו קשורות למעבר מעולם סיבתי־ניוטוני לעולם שבו יש יותר ויותר "פערים", כמו במכניקה הקוונטית; מתפיסות הרשת המורכבות; מהפונקציונליזם לסוגיו; ובעיקר מן התפיסות המטריאליסטיות ששיאן במדעי האבולוציה ובמדעי המוח והגנטיקה. תפיסות מטריאליסטיות אלו דוחות באופן מוחלט את הופעתו של ממד "אחר" בהוויה.

פּרשׂתי פה אפוא באופן דחוס היסטוריה ארוכה ומסועפת של הביקורת על מושגי הנס, ולכן אבקש כעת למקד כמה מן הכיוונים המרכזיים של הביקורות ולהציגן כטענות אנליטיות. ביקורת אחת קשורה אם כן למושג הסיבתיות. אם אנו מניחים כי כל דבר בעולם נתון ברשת הדוקה של סיבה ותוצאה, "התערבות מבחוץ" היא בלתי קבילה, מכיוון שהכול כבר נמצא ברשת הזו. זוהי הביקורת השפינוזיסטית, אולם נקל להבחין שכשלעצמה היא עומדת על הנחות יסוד חיצוניות שאינן מחייבות: מבנה מורכב של מערכת סיבתית סגורה, דטרמיניסטית ואימננטית כהנחת יסוד – והנחה זו איננה הכרחית כמובן.

ביקורת אחרת, קשה אולי יותר, היא הביקורת המופיעה מן המושג של "חוקי טבע". אם בעולמנו שוררים חוקי טבע החוזרים על עצמם שאינם ניתנים לשינוי, לא ניתן לקבל תמונת עולם שבה גורמים חיצוניים המשפיעים על חוקי הטבע הללו ועשויים לשנותם. כאמור, אין זו ביקורת לוגית בהכרח ותיתכן ביקורת הנובעת גם מטענה אמפירית על אודות העולם ומבנהו.

ביקורת אמפירית עוד יותר, וגם "עממית" יותר, נובעת מהרשמים הספציפיים יותר שיש לנו מן העולם. כידוע, ההתבוננות בעולם איננה מראה לנו מצב עניינים שבו "צדיק וטוב לו" ו"רשע ורע לו". להפך, ישנה תחושה כי "מקרה אחד לצדיק ולרשע" – וכך מה שמופיע כשאלה תיאולוגית קשה במסורת הדתית נמצא לפנינו כעובדת יסוד קיומית. אנו מזהים קורלציה בין סיבה לתוצאה כשאנו רואים כי המדע "עובד", הטכנולוגיה "פועלת" ופעולות מסוימות אכן גוררות אחריהן תוצאות צפויות. במילים אחרות, העולם המדעי ניתן לחיזוי. לעומת זאת, בעולם של השגחה אלוהית אין קורלציה בין סיבה לתוצאה. במובן הזה, מושג ההשגחה הוא "היפותזה מיותרת" שאיננה תורמת דבר. אי אפשר לחזות באמצעותו את העתיד אלא רק לנפק סיבות שבדיעבד, ועד כמה שמתיימרים לומר דבר בשמו – זה לא "עובד". ברי כי חייו של האדם המתפלל אינם ארוכים יותר מאלו של מי שאיננו מתפלל, אם לנקוט דוגמה אחת.

ביקורת קלאסית יותר קשורה גם לזהות הגורם המתערב ולא רק לאפשרות ההתערבות. ההנחה כי אלוהים הוא דמות פרסונלית המתעניינת באופן "קטן" בשאלה מה האדם "הקטן" עשה ברגע פלוני נתפסת אבסורדית. גם אם ההתערבות אפשרית, קשה להניח שה"התעניינות" האלוהית נמצאת במחוזות הללו. במילים אחרות, הבעיה איננה רק השאלה אם אירוע כגון קריעת ים סוף הוא מן האפשר, מבחינה פיזיקלית; השאלה המשמעותית היא הקורלציה בין האירוע לסיבתו, דהיינו קריעת ים סוף לצורך הצלת בני ישראל בעת הקונקרטית הזו.

לבסוף לא ניתן להתעלם מביקורות אחרות, חשובות לא פחות, הטוענות שמושגי ההתערבות האלוהית סותרים מושגי יסוד חשובים אחרים – חלקם חשובים בהקשר דתי וחלקם אף בהקשרים אחרים. למשל, המתח בין המושג של השגחה ובין הרעיון של בחירה ורצון חופשיים: אם אנו מניחים את אלוהים כסיבת הדברים בעולם, הרי שרצונו החופשי של האדם אינו הסיבה להם. מושג ההשגחה האלוהית מניח כי אירוע דוגמת השואה הוא מעשה ידי האל, אולם מושג של בחירה חופשית מניח כי השואה היא מעשי ידי אדם. אין אפשרות לוגית למציאותן של שתי סיבות יחד, ועל כן אנו חייבים לוותר על אחד העקרונות.

זו הייתה אפוא סקירה קטנה ממעוף הציפור של הביקורות על מושג ההתערבות האלוהית – מנקודת מבט היסטורית ואנליטית; אך אינני מבקש לפתוח מחדש את הדיונים הללו, שחלקם מוצו כבר לעייפה. הסקירה נועדה לאפשר לי לטעון את הטענה הרדיקלית יותר, העומדת בלב המאמר הנוכחי – ולפיה כל הדיונים הללו לא רלוונטיים למושגי ההתערבות האלוהית. יתרה מזו, הדיונים הללו משקפים מרחק מן האינטואיטיביות של מושגים אלה וניסיון להכפיפם למסגרות חשיבה הזרות להן. בקצרה: כל הדיונים הללו נובעים מהכנסה של מושגי ההתערבות האלוהית – הן מבחינה דתית הן מבחינה פילוסופית – למסגרת שניתן לכנות אותה "דוגמטית"; והשחזור של מושגי ההשגחה וההתערבות המקוריים יאפשר לנו להציע בסיס להנכחה קיומית, אתית ופוליטית של המושגים הללו. טענה מתומצתת זו תפותח בהרחבה בסעיפים הבאים.

///

{המאמר המלא – בגיליון ה של כתב העת רליגיה}

(מתוך מחרוזת שירי אלוהים)

ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת.

כלכלה חדשה של הטרנסצנדנטי

בהרצאה זו שלפנינו בוחן פרופ' שמואל טריגנו את מעמדו החדש של הממד הטרנצנדנטי בסדר הפוליטי באירופה, את הצורך ב'מקודש חילוני'

לשמוע קולות

כחלק מהתגבשות תפיסת הסובייקט המודרני, נדחקה התופעה התרבותית של 'שמיעת קולות' לפינת החברה, וצוירה כתופעה 'הזויה', מאיימת ושלילית ביותר. בכך

הכרת הערך המוחלט

"אם נהייתי דתי", אמר פעם בראיון הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), "הרי זה למרות בית הספר הדתי". בעוקצנות האופיינית, תמצת

וִדּוּי הֲרִיגָה

"דמי אחיך": שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. וִינַעְנֵעַ תְּחִלָּה דָּרוֹם, בְּחֶסֶד אַחַר כָּךְ צָפוֹן בִּגְבוּרָה

בכוחך

אֵלֶּה אֱלֹהֵי הָאַלִּימוּת. אֵלּוּ אֱלֹהִים הַמְּאַלְּמִים אֲלֻמּוֹת מִתּוֹךְ מַכּוֹתֵינוּ, חֲבָטוֹתֵינוּ יוֹם יוֹם עַל זֶה הַדֶּרֶךְ. עַל הָעִנּוּיִים, הָעֹנִי, עַל דֶּרֶךְ

יהדות איננה דת

בחדות אופיינית מציג הרב אורי שרקי את טענתו ולפיה המונח 'דתי' איננו תואם את אופייה הלאומי של היהדות. לדבריו, האבחנה