אֱלֹהִים חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים,
בִּמְבוֹכֵי הָ"אֵין-סוֹף".
בּוֹרֵחַ וּבָא דֶּרֶךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת,
אַךְ הָאֱלֹהִיּוּת מַסְתִּירָה אוֹתְךָ, אֱלֹהִים!
אֵינְךָ רַק אֲדֹנָי, הָאֵל הַגִּבּוֹר, לֹא!
אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת גַּם עָנִי, עָצוּב וּמַר לוֹ.
מִתְנַהֵג לְעִתִּים כְּמוֹ יֶלֶד,
כְּאִלּוּ הָיִיתִי אֲנִי אָחִיךָ הַגָּדוֹל.
אָחִינוּ, אֱלֹהִים!
מֵהַקּוֹמָה הָאַחֲרוֹנָה, לְלֹא סוֹף
רֵד נָא בַּעֲדִינוּת אֵלֵינוּ
וְנַשֵּׁק בְּרַכּוּת וּבִבְהִירוּת
כָּל בְּרִיָּה.
///
בכוחה של תפיסת ההשגחה לפתֵח רגישויות מוסריות שפעמים רבות נשכחו מן העולם שבו אנו חיים – כך טוען מנחם נאבת
בחדות אופיינית מציג הרב אורי שרקי את טענתו ולפיה המונח 'דתי' איננו תואם את אופייה הלאומי של היהדות. לדבריו, האבחנה
כחלק מהתגבשות תפיסת הסובייקט המודרני, נדחקה התופעה התרבותית של 'שמיעת קולות' לפינת החברה, וצוירה כתופעה 'הזויה', מאיימת ושלילית ביותר. בכך
שרטוּט מחודש של מרחבי המחלוקת בין מאמינים לאתיאיסטיים – זוהי המשימה שאליה נקרא הפילוסוף הסקוטי אלסדייר מקינטאייר במאמר שלפנינו. מאמינים
המאה העשרים נחשבת למאה של פילוסופיית השפה – וזו מזמינה אותנו לאמץ נקודת מבט חדשה על ריטואלים ומצוות שבה הדבר
בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב
בהרצאה זו שלפנינו בוחן פרופ' שמואל טריגנו את מעמדו החדש של הממד הטרנצנדנטי בסדר הפוליטי באירופה, את הצורך ב'מקודש חילוני'
