- חיפוש -

שירה ותפילה

הלל צייטלין

את המאמר "שירה ותפילה" פרסם ר' הלל צייטלין ב"לוח אחיאסף" לשנת תרס"ד (1904), ובדומה למאמרים אחרים שלו מאותה התקופה, הוא רווי בגעגועים, במקורות חסידיים וברומנטיקה ביחס לטבע. אולם יש בו גם מן החידוש: זו הפעם הראשונה שר' הלל כותב בסגנון של פנייה אישית לאלוהים, בתפילה וזעקה מתוך הצער – שכן הוא נכתב מספר חודשים בלבד לאחר פרעות קישינב (הפוגרום הראשון), שגרמו לזעזוע עמוק בכל רחבי העולם היהודי.

יצחק שדה, שהיה תלמידו של ר' הלל ברוסלאבל, תיאר את תגובתו לפוגרום ביומנו "פנקס פתוח" (עמ' 154):

"ושמור בזכרוני ליל קיץ אחד: סערה נתחוללה בחוץ וגשם עז היכה בחמת קצף על הגג ועל החלונות, וברקים הבריקו, ורעמים רעמו, נתעוררתי מנהמת הסערה ולאחר הברק ראיתי תמונה שלא אשכחנה: הלל צייטלין עומד באמצע החדר, בכותנת לילה לבנה, פניו חיוורות מאוד, עיניו בוערות והוא תולש את שערות ראשו וקורא בקול חנוק:
– ריבונו של עולם, ריבונו של עולם ראה מה עוללת?
משהרגיש שהתעוררתי ניגש וישב על ידי, החליק שעה ארוכה את שערות ראשי – ושתק. רעדתי מרוב התרגשות; הבינותי שצער גדול מעיק על לבו. ואחרי שתיקה שארכה מאוד התחיל לספר לי, בקול עמום על הפרעות ועל חרפת האסון, הוא דיבר בקול נמוך מאוד ועיניו זלגו דמעות.
הוא לא הזכיר את עניין הנשק, את מושג ה'הגנה' וכיוצא בו, וייתכן שמעולם לא הטיף לכך כלל. – אך רוח דבריו הניעתני למסקנות. החלטתי שעליי להשיג אקדח, כדי שאוכל להגן בו על עצמי ועל מקורבי, כדי שלא יבואנו דבר החרפה אשר בא על יהודי קישינב"

א.

ה' אלוהיי, אליך אתפללה:
לאויביי נתת שיניים חדות, ציפורניים חדות, קשתות וחצים, – ומה אני מבקש, אלי, ממך?
תן לי, ה' אלוהֵי אבותיי, מה תיתן:
תן לי רוח כביר לשאת את צרותיי הרבות, לסבול את מכאוביי הרבים.
תן לי רוח כביר לעמוד בפני כל הפגעים הרבים, בפני כל הגלים האומרים לבלעני.
לאויביי נתת מטל השמיים ומשמני הארץ, ולי לא נתת מאומה, האמנם גם את רוח-קדשך תיקח ממני?
האמנם תעזבני בעת צרה ומצוקה, שואה ומשואה, תוכחה ומהומה, האמנם?
ואתה אמרת בספרי-קדשך: "חי אני, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" – – –
אנא, מלוך-נא עליי בידך החזקה! אנא, שאני-נא, הרימני-נא, הראני-נא את גודלך!
מקור-הגבורה! אנא, האצל-נא עלי מרוח גבורתך.
אנא, עזרני-נא, אל אלוהֵי משה ויהושע, דוד ויהודה המכבי!

ב.

"אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו" –
"ה' אלהיכם אש-אוכלה הוא, אל קנא" –
"ה' בסופה וסערה דרכו וענן אבק-רגליו" –
ועתה…
האמנם זקנת, ה' אלוהיי?
"אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור"
העת לך עתה לשבת בישיבה?
אלפי שנה ישבת בישיבה וספריך רבו כמו רבו. האמנם לא תֵראה עתה כבחור?
צא-נא מישיבתך, הראה בכל תקפך!
אנא, הופע-נא בהדר-גאון-עוזך, אנא, הִגלה-נא ביקרך, אנא, הראנו-נא את ידך הגדולה!
אנא, הִגלה-נא כימי-קדם, דורות עולמים.
אֵל-נא! חזקנו-נא, אמצנו-נא, עזרנו-נא!
הגלה והֵרָאה, הִנָשֵֹא והִוָרֵא.
"אל תשליכנו לעת זקנה"—
הגלה כבחור! מסוך בנו כח-עלומים!

ג.

"והסנה בוער באש והסנה איננו אכל"
אנא, שוכנִי-סנה, השרה שכינתך עלינו!
הִגלה נא בקולות וברקים כאשר נגלית לאבותינו.
הֵראה-נא אלינו מתוך הסערה כאשר נראית לאיוב.
ברוק ברק, הרעם רעם, הקיצה, האירה, העירה.
הבט-נא מה עֻנֵּינו, ראה מה דֻכֵּאנו.
שפלנו-שפָלנו, נבזינו ונמאסנו, אבדה אמונתנו, נכזבה תוחלתנו, קצרה ידינו, תש כחנו, נחשלנו, נרפינו.
האמנם לא תראה את חרפתנו? לא תראה בעָניֵנו?
האמנם תעזבנו לנצח?
כבר כשל כח הסבל ולא נוכל לחכות עוד!
עתה או לעולם לא!

ד.

ויורד הגשם ומטפטף טיפות טיפות.
ומעוּננים השמיים, מעוּבים ומעוּננים…
ושחורים פני-האדם, אפלים ונוגים.
ומטפטף הגשם, וילֵיל-הרוח מלַוֵהו.
עזובה בחוץ, שיממון-בלב…
אנא, אלוהיי, גרש-נא את ענני התוגה!
גרש-נא את השיממון, העצב והלחץ!
יטהרו פני השמים ונראתה שמש צדקה, יאיר נא האור ומלא כל לב שמחה.
או תגדל השואה, ימש החושך, ירעם רעם מפוצץ, יברק ברק-אש, ישמע קול-זעם, ישטוף מבול-מים,
יחרדו ירעשו הלבבות, יקיצו, יתעוררו!

ה.

"מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו, ששם הוא בוכה" –
"בשעה שהקב"ה זוכר את בניו, הוא מוריד שתי דמעות לים הגדול" –
אנא, אלוהיי, שמע נא קול תחנונים.
תבוא לפניך אנקת ילדים, אנחת הורים.
ראה נא בעניינו! יהמו נא רחמיך!
היכנס לפניי ולפנים, הִסָתר ב"מסתרים"!
זכור-נא את בניך, הורידה-נא את דמעותיך!
תזלנה דמעותיך הרותחות, ירתח הים כמרקחה!
ירעש, יתקצף, יהמה, יִבער, יַבעִיר יְבָעֵר.
גדול שבר עמך, גדול מני ים.
בְּכֵה, ישראל! יבכה-נא גם אלהי-ישראל!

ו.

"ומי איכא עצב קמיה דקב"ה, והכתיב: 'עוז וחדוה במקומו'? – לא קשיא, הא בבתי גואי והא בבתי בראי"[1]
שִפעת אורות על פני כל ההרים והגבעות, העצים והדשאים, הנהרות והאגמים.
אִוושַת-היער, שיח-הדשאים, המית-הנהר, לחש המעיין, רון-הצפרים.
צללים רבים. עננים קלים.
קול חליל הרועה, זמרת בת-לוויתוֹ.
ירקדו בני-הצאן, יתהוללו, ישתובבו.
יתעדנו הפרחים, יגילו, יצהלו.
יפוזו קרני-השמש, יחוגו, ינועו. יגעו בראשי האילנות, יחבקו, יסלסלו.
תצאנה בנות-הכפר במחולות, תשרנה, תרננה.
האינך מרגיש בכל אלה את "הכאב הנעים של החויה?" –
האין בכל אלה דמעות נסתרות, געגועים כמוסים וצפונים?
האין בתוך השמחה תוגה גדולה ונוראה?
האינך מרגיש גם פה את תוגת-היקום כולו, תוגת-הנצח?
האינך רואה מבעד לחגיגה הנהדרת אבל כבד?
האינך מרגיש פה שאיפה גדולה, אשר לא תימלא לעולם?
האינך רואה "חסרון, אשר לא יוכל להִמנות"?
הנני רואה אותך, צהלתך בפניך ואבלך בלבך!…

ז.

עוד החמה מטפטפת על ראשי ההרים. נגלית היא ונסתרת, נגלית ונסתרת.
קווי-הפז חודרים מבעד לאילנות הגבוהים והעבותים; חודרים הם מבעד ליער סבוך,
– חודרים הם גם ללבי הנוגה…
חוגגת היא השמש. כֻּלה הדר, כֻּלה, יופי, כֻּלה קודש.
רוקדים הם קווי-הפז, רוקדים וצוהלים, שמחים וחוללים.
ובדד אני תועה ביער הסבוך ומתאמץ להבליג על יגוני.
וקווי הפז מעוררים בליבי זיכרונות נשכחים:
שמי-ילדות, פני-כרוב, גן-עדן-אלוהים, תפילה זכה, דבקות עצומה.
ואני שוכח לרגעים כל עמלי ויגוני, מכאובי ושברי…
שוקעת השמש, יורדת ויורדת.
היא נסתרת ונגוזה, חולפת-ואיננה.
הכל שב לקדמותו – ואנכי שב ליגוני!

ח.

השעה השנייה אחר חצות הלילה.
אף רוח קל לא ינוע, אף רעד קל לא יִשמע, אף אִוְשה קלה לא תפריע את הדומיה.
שקט ושלוה. מנוחה שלמה. שבת שבתון.
נמים עצי היער הסמוך, הוזים חולמים הפרחים.
אט-אט שט הירח הלבן, שלֵוים פני הרקיע.
נדם אומר-הלילה, חדל שיח-הכוכבים.
אין רינה, אין תפלה, אין לחש, אין פגיעה.
ישנים ילדי הכפר, ישנות הציפורים בסבכי-העצים.
ואולם רועשים המים בטחנה הקרובה, קוצפים והומים.
שואנים המים – ולבי עונה להם!
קולות מים רבים אדירים, ומהם אדירה סופת-לִבתי!

ט.

אני ואחד מידידי הקטנים מטיילים בין שדרות העצים.
עברנו את הגשר הקטן, תעינו בין הגבעות הקטנות, הקשבנו לשאון המים, שכבנו לנוח תחת אחד השיחים אשר על שפת הנהר.
ממעל לנו שמים אין-קץ, מתחתנו כיכר רחבת-ידיים.
הקוצרים מאלמים את האלומות, ואנחנו מקשיבים לרינתם.
מרננים הקוצרים ורינתם טהורה כטוהר-היום!
שוחקים קווי-פז, שטים עבים קלים בים התכלת.
ומימי הנחל אט אט יזרומו, ועלי-העץ אט אט ינועו.
ושופכת השמש אור נעים על כל הסבכים, והיא נשקפת מן הנחל הזך.
והציפור אשר מעל לראשנו מביעה רז מעולם שכֻּלו יופי.
והדשאים מתלחשים ביניהם, ואנחנו מדברים בלחש.
ועננה עוברת ואחריה אחרת – ואנחנו עוזבים את מקומנו.
עברו הרגעים הטובים.
וי, אבדה נפש!

י.

אלוהיי! אנה אמצאך ואנה לא אמצאך? נסתרת ולא תראה – והכל ממך מלא"
אז, בעת אשר לבי התבקע מעוצר רעה ויגון.
אז, בעת אשר דמיתי, כי חושך ישופני ויורד אנכי לגיא-צלמות.
אז, בעת אשר ראיתי את הגיהנום פתוח תחתי.
אז, בעת אשר אלפי עלוקות מצצו את דמי ואני צעקתי כמתייאש.
אז, בעת אשר חדלתי להאמין בכל גודל ויופי, טוהר ורוממות.
אז, בעת אשר נדמה לי העולם כֻּלו לאגם נרפש או לקופה של שרצים.
אז, בעת אשר ראיתי עין בעין, כי חזיר מיער מכרסם הכל ומטנף הכל ברגליו הגסות.
אז, בעת אשר ראיתי, כי דם אדם נשפך כמים ואין דורש ואין מבקש.
אז, בעת אשר קדרו לי השמים וחשכה לי השמש בצהרים.
אז, בעת אשר הכל לֻקח ממני ואף לבכות לא יכולתי…
– אז התפרץ פתאום קול גדול מעומק-לבי: רְצֵה וַחֲיֵה!
אז, בעת אשר נראה לי כל עומק-הכיעור, נראה לי גם כל עומק שביופי.
אז נגלתה לפני פתאום כל הרוממות שבנצח, כל התפארת שביקום!
אז נפתח מקור דמעותיי, אז בכיתי כילד קטן…
אז אמרתי: גדול הכאב, אבל גדול הוא אלוהים!…
אז שמעתי קול קורא מן ההרים ומן הבקעות, מן הצורים ומן הסלעים, מן האש ומן המים, מן האור ומן הפרחים:
אהיה אשר אהיה…

יא.

תועה אני בין סבכיך, יער סבוך.
מתבונן אני להמייתך, שומע אני את שיחך.
שומע אני את לחשך גם ביום וגם בלילה, גם בבוקר גם בצהריים, גם בזרוח השמש גם בערוב השמש.
רואה אני אותך תמיד גם לאור-השמש וגם לאור-הירח.
כל עוף ועוף יביע אומר, כל סבך וסבך ילחש רז.
והרזים מה גדולים, מה נוראים, מה נשגבים, מה עמוקים!
מספר אתה על דבר לֵיחַ וקיום, עוז והתאמצות.
מספר אתה על דבר גדול וצמיחה, עליה ושגשוג.
מספר אתה על דבר חיים אמיצים וכבירים, עשירים ועצומים.
מספר אתה דבר האהבה לשמש, לאור, לחיים.
מספר אתה על דבר היופי וההדר, הרון והרוממות.
שומע אני את רננת צפריך, יער סבוך, יודע אני את שיחתם, מכאובם וצערם.
יודע אנכי את מכאובך, יער אמיץ, יודע אנכי את מהרסיך ומאבדיך, שונאיך וכורתיך, משחיתי-הודך ויפעתך.
משנאיך הלא אשנא, יער אמיץ! –
גדל וצמח, עלה והצלח!

יב.

ואני ראיתי את גדלך ואת תפארתך, יער אמיץ!
עציך אחד באחד נגשו ואתה נאחזת בחבלי-שֵנה.
ואראך כגיבור אמיץ ושנתך כשנת-גבורים.
אכן גבוה ורם אתה, קורע שחקים!
רועד הירח הזך ושולח לך את קווי-הפז.
וחרדו קוויו מבעד לצמרותיך והאירו מעט את אפלתך.
יפה אתה בדומיתך, נורא-הוד!
יפה אתה בשפכך שיחך, ואולם יפית שבעתים בדומיתך הנשגבה.
יפה אתה בהקיץ, ואולם יפית שבעתים בחלמך חלום.
חולם אתה על נשיקת-השמש, על פרחי-האהבה.
חולם אתה על רון-הכוכבים, שיח-מלאכים.
חולם אתה על הוד עליון ויופי אשר לא כאן.
נָם אתה, גיבור אמיץ, ומי זה יחרידך? ישנת – ומי יעירך?

יג.

מה תרעש, תתרגז, תתקצף, יער אמיץ?
מה יביע שאון עציך, ענפיך ועליך?
מה תביע בקצפך וברגזך?
מה-לך? מה לך כי נזעקת?
מה הוא הרוח המתהלך בך ומפיל עליך אימים?
מה היא דרך הרוח – מאין בא ולאן יבוא?
מה יביע לך בהרבותו שאון ומהומה, חרדה ופחד?
ומה לך כי תחרד, תיבהל ותשתומם?
האתה תיכנע, אמיץ בגיבורים, תִכּוֹף, תשוח?
הלא נֻסֵית במסות, הלא הסכנת באלה!
יהום הסער, יֵיליל הרוח – אתה עמוד איתן!
מרבה לו הרוח שאון, – אתה חזק ואמץ.
יכו שורשיך עמוק בארץ, יכסו ענפיך הררי-אל!
התגדל והתיַפֶה, התנשא והזדקֵף.
הִשְתָרע, התמתח, התרחב והתפשט!
עלה מעלה מעלה, קבל פני שמש-רום!
שַֹגשֵֹג, עֲטֵה הוד והדר, גאון ויופי!

[1] תרגום: האם ישנו עצב לפני הקדוש ברוך הוא? והרי נאמר 'עוז וחדווה במקומו'? לא קשה, כאן בבתים הפנימיים, וכאן בבתים החיצוניים.

© כל הזכויות שמורות ל"מקורות יודעי דבר".

סיפור על אהבה וחושך

אַל תַּקְפִּידוּ עָלַי אֲהוּבַי, שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי הֵן בָּאתִי לְהֵאָסֵף אִתְּכֶם וּבְיָדַי חַיִּים שֶׁהֱיִיתֶם שֶׁחִבַּרְתִּי מִתְבַּדְּרִים וְאֵימָה חֲשֵׁכָה נֹפֶלֶת עָלַי כִּי

אֶל הָאֵל הָאִישִׁי

א. אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל

חרבות אילוזיה והיגיון ברזל

משא הסימביוזה הבלתי אפשרית בְּשֵׁם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַקַּנָּא וְהָרָחוּםספר בראשית, פתיחה א. טעינו. טעינו בשאלת היסוד. טעינו בשאלה מה מבדיל

"בחסותה של ההשגחה העליונה"

סקירה ביקורתית על ספרם של קודי קופר וג'סטין באקלי דייר, העוסק בהגותם של האבות המייסדים וביסודות הקלאסיים והנוצריים של הפוליטיקה

יוּדְקֶה

אִשָּׁה עוֹזֶבֶת אֶת אֱלֹהִים כִּי רַע לָהּ נִסְּתָה הָיָה דָּפוּק הָלַךְ לְגַמְרֵי אִשָּׁה הוֹלֶכֶת מֵאֱלֹהִים כִּי הִשְׁאִיר לָהּ פֵּרוּרִים כִּי