הקובץ שלפניכם הוא פרי של סמינר ניסיוני שכותרתו 'הרחבת הדמיון המקדשי', פרויקט משותף של מרכז קדם, כתב העת צירופים חדשים ומגדל דוד מוזיאון ירושלים. הסמינר עסק בדרכים השונות שבהן אפשר לפגוש את מושג המקדש בעת הזאת, דרכים המתבטאות במאמרים המובאים
ככל הנראה איננו יכולים בלא משיח. ליתר דיוק שניים: אחד לכפור בו ואחד להאמין בו בכל לב. איננו יכולים להתקיים בעולם בלי לנוע. בלי לרצות יותר. בלי לדמיין אוטופיה. ללא כל אלו, יהפוך היקום מַשמים, מנוכר ואדיש והחיים ייראו חסרי
אחרי השנה החולפת, שהייתה סוערת מאוד, רצינו לדבר על השפה הדתית, על פערי השיח בין דתיים וחילונים, על מילים טובות ומילים קשות, על מקומות המפגש והריחוק, על האילמות ועל חוסר המובן, על מלל פנימי ועל יצירה. לאחר שמחת תורה תשפ"ד
נרטיב היסטורי רווח, שקנה שביתה בתודעתם העצמית של רבים מזרמי הפוליטיקה החילונית־ליברלית, מתאר את צמיחת המחשבה הפוליטית המודרנית כתהליך של הוצאת הדת מהספֶרה הציבורית והפיכתה לעניין פרטי הנוגע לדלי"ת אמותיו של אדם. בתיאור זה, המחשבה הפוליטית הימי־ביניימית, בואכה תקופת הרנסנס,
הגיליון החמישי של כתב העת מבקש לעסוק בפני אלוהים לעת הזאת. מהו מקומו ותפקידו של השיח התיאולוגי? מה אירע לו בעת החדשה, ומה רוחש בו בעשרות השנים האחרונות – בעולם בכלל ובמדינת ישראל בפרט? מן העבר האחד, השיח התיאולוגי נדד
התמורות הגדולות שעברו על עם ישראל בדורות האחרונים הציבו אתגרים רבים לפתחם של תלמידי החכמים וההוגים שומרי התורה. אתגרים אידיאולוגיים, הלכתיים, חברתיים ומעשיים, כולם דחופים ובעלי השלכות מרחיקות לכת, מילאו כמעט לחלוטין את סדר היום. כמעט, אך לא לחלוטין, שכן
מקובל לומר כי אחד השינויים המשמעותיים שעברו על האנושות בתקופה המודרנית הוא תהליך החילון. אם בעבר היתה האמונה באלוהים, במצוותיו ובמוסדות הפועלים מכוחם יסוד מרכזי בחברה האנושית, הרי שהעידן החדש מתאפיין בכפירה, או למצער בהמעטה בחשיבותם של כל אלה. תפישת
אֱלֹהִים חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, בִּמְבוֹכֵי הָ"אֵין-סוֹף". בּוֹרֵחַ וּבָא דֶּרֶךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת, אַךְ הָאֱלֹהִיּוּת מַסְתִּירָה אוֹתְךָ, אֱלֹהִים! אֵינְךָ רַק אֲדֹנָי, הָאֵל הַגִּבּוֹר, לֹא! אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת
בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב הַזֶּה בָּרְחוֹב נְעָרוֹת עִם אֶקְסְסוֹרִיז
א. אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל הֵגֶל. מָה הֱשִׁיבַנִי הֲלוֹם, הַיִּסּוּרִים?
ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. שׁוֹתָה חוֹפִים, כּוֹסֶסֶת יַבָּשׁוֹת'. 'אַבָּא