ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. שׁוֹתָה חוֹפִים, כּוֹסֶסֶת יַבָּשׁוֹת'. 'אַבָּא לֹא חָזַר?' שָׁאַלְתִּי, 'אַבָּא לֹא חָזַר. הוּא שָׁט בַּשָּׁמַיִם, קְסָמִים בְּיָדוֹ, תּוֹלֵשׁ כּוֹכָבִים וְאוֹסֵף הַסְכָּמוֹת'.

אֵלֶּה אֱלֹהֵי הָאַלִּימוּת. אֵלּוּ אֱלֹהִים הַמְּאַלְּמִים אֲלֻמּוֹת מִתּוֹךְ מַכּוֹתֵינוּ, חֲבָטוֹתֵינוּ יוֹם יוֹם עַל זֶה הַדֶּרֶךְ. עַל הָעִנּוּיִים, הָעֹנִי, עַל דֶּרֶךְ תַּלְאוּבוֹת עַכְשָׁו הָאוֹיְגוּרִים תָּמִיד מִינֵי מִינִים שֶׁל אַפְרִיקָנִים, וְכָל הַמַּאֲמָץ הַזֶּה הַמַּחֲלוֹת אָנוּ מִתְנַשְּׁמִים לְאִטֵּנוּ, בִּכְבֵדוּת רַבָּה, נָשִׁים וַאֲנָשִׁים לְאֵין

אִשָּׁה עוֹזֶבֶת אֶת אֱלֹהִים כִּי רַע לָהּ נִסְּתָה הָיָה דָּפוּק הָלַךְ לְגַמְרֵי אִשָּׁה הוֹלֶכֶת מֵאֱלֹהִים כִּי הִשְׁאִיר לָהּ פֵּרוּרִים כִּי לֹא אָמַר תּוֹדָה צָעֲקָה אִבְּדָה אֶת זֶה נִהְיְתָה צְרוּדָה אִשָּׁה בּוֹרַחַת מֵאֱלֹהִים כִּי נִגְמַר לָהּ כִּי מֵת לָהּ כִּי שָׁתַק

"מָה נוֹרָא לִפֹּל בְּיַד אֱלוֹהִים חַיִּים" (הָאִגֶּרֶת אֶל הָעִבְרִים, י, 31) {בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם} בְּאַחַד הַלֵּילוֹת עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי, מֶפְלַרְטֵט עִם הַמַּחְשָׁבָה מָה הָיָה קוֹרֶה לוּ הָיִיתִי זוֹכֶה עַכְשָׁו לְהִתְגַּלּוּת אֱלוֹהִית. פְלִירְט. אַתְּ מְבִינָה? לִטַּפְתִּי אֶת הַמַּחְשָׁבָה מִבַּחוּץ, הִשְׁתַּעְשַׁעְתִּי בָּרַעְיוֹן.

"דמי אחיך": שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. וִינַעְנֵעַ תְּחִלָּה דָּרוֹם, בְּחֶסֶד אַחַר כָּךְ צָפוֹן בִּגְבוּרָה מִזְרָח בְּתִפְאֶרֶת אַחַר כָּךְ מַעְלָה בְּנֶצַח מַטָּה בְּהוֹד שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נַפְשׁוֹ יוֹצְאָה וִיכַוֵּן לְהָבִיא סוֹף קְצֵה הַלּוּלָב עַד