בעקבות ברונו לאטור תורת הפרשנות המודרנית יושבת על יסודות נוצריים ועל יסודות ליברליים; וביחס לכתבי הקודש היא מתבססת על מתח שבין פרשנות יסודנית לפרשנות אקטואלית של כתבי הקודש. המתח הזה נולד – כך טוען המאמר – מתוך רוחה של התיאולוגיה

במסגרת הדיונים העוסקים ב'דיבור דתי' וב'שפה דתית' נהוג להקצות ל'שיח ההלכתי' מקום של כבוד; אך הגדרה זו היא מתעתעת. מתלוות אליה תחושות של מלאכותיות, זרות וריחוק ממקומה הייחודי של ההלכה בחייו של האדם הדתי. מקום זה חומק שוב ושוב מתחומי

בייצוג של תכנים יהודיים מבחינה ויזואלית יש גם מעשה פרשנות עמוק, שתקווה וסכנה בצידו. הפרשנות אינה פונה רק כלפי חוץ, מבית המדרש אל הרחוב – אלא גם שבה ומחלחלת פנימה, אל הטקסט עצמו, אל הקריאה שלו ואל ההפנמה וההתקבלות שלו.

השיח הציוני-דתי בראי ביקורת הדת והחילון זה כמה עשורים שהמחקר מנסה לפענח את הדנ"א ממנו מורכב המגזר ששמו "ציונות דתית". האפיון הדתי שלו לא נכנע בקלות להגדרות: האם מדובר בתופעה סוציולוגית, באידאולוגיה או בדת? האם היא מקף המחבר בין מגזרים

"המחשבה היהודית מהווה מעין דיאלוג. דיאלוג עם החוץ ודיאלוג של האדם היהודי עם עצמו. והרי זה אדם שמצד אחד מקבל את סמכותם של כתבי הקודש, של מקורות היהדות, אף מצד שני הוא מקבל גם את סמכותו של השכל האנושי, של

על דתיים ודיבור, פנים וחוץ, פיגמליון והגולם גבולות שפתי משמעם גבולות עולמיויטגנשטיין, מאמר לוגי פילוסופי, 5.6 וְלִפְעָמִים עַל־יְדֵי שֶׁיְּדַבֵּר הַרְבֵּה, אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּהְיֶה בְּלֹא לֵב כְּלָל,אַף־עַל־פִּי־כֵן יָבוֹא אַחַר־כָּךְ עַל־יְדֵי־זֶה לְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל בְּלֵב וָנֶפֶשׁ.וְהַכְּלָל: כִּי הַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ יֵשׁ לוֹ כֹּחַ גָּדוֹלהשתפכות הנפש,

מפונים. עקורים. פליטים. הכנסת אורחים הימים הנוראים – השבת הארורה, שבועות של המתנה, ימי המלחמה – כל אלו ערערו את קירות הבית, את יסודות הבית, את עצם המושג בית. אני מאמין שאנו עומדים עתה בפני מבחנים רבים, אבל אחד החשובים