בכוחה של תפיסת ההשגחה לפתֵח רגישויות מוסריות שפעמים רבות נשכחו מן העולם שבו אנו חיים – כך טוען מנחם נאבת במסה חשובה זו כשהוא יוצא להגנת מושגי ההשגחה והנס מפני המִתקפה ארוכת השנים ומרובת הפנים כנגדם. בעוד במקרא נתפסה ההתערבות
בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב הַזֶּה בָּרְחוֹב נְעָרוֹת עִם אֶקְסְסוֹרִיז מַבְרִיק וְנֶפֶשׁ פְּצוּעָה חוּצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ וְהַטַּבָּח עַל הַמִּשְׁטָח לֹא מַפְסִיק לַהֲפֹךְ וְלַחְתֹּךְ וּלְשַׁמֵּן אֵיפֹה
א. אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל הֵגֶל. מָה הֱשִׁיבַנִי הֲלוֹם, הַיִּסּוּרִים? וְאוּלַי סִבָּה לֹא עֲלוּבָה כָּל כָּךְ. כִּסּוּפֵי שָׁמַיִם יָרְדוּ עָלַי וְהֵרִיצוּ אוֹתִי הָלְאָה הָלְאָה, דֶּרֶךְ
המאה העשרים נחשבת למאה של פילוסופיית השפה – וזו מזמינה אותנו לאמץ נקודת מבט חדשה על ריטואלים ומצוות שבה הדבר הראשוני שקיים הוא המעשה והמשמעויות השונות צומחות ממנו ולאחריו. במאמר שלפנינו טוען הרב אמנון דוקוב כי המעשה קודם להבנה מבחינה
את חיציו הפנה האתיאיזם המודרני כלפי מושג אלוהים מסוים, ייחודי וצעיר לימים – מושג האלוהים המודרני. אך תפיסת האל המודרנית, שנִכחה צמח האתיאיזם המודרני, שונה באופן דרמטי מתפיסת האל בעולם הקדם־מודרני – והיא זו שהפכה את אלוהים לכה פגיע בפני
העמדה הרווחת בקרב פסיכולוגים ואנשי טיפול רבים בנוגע לדת ולרוחניות נעה על הציר שבין חשדנות להסתייגות נמרצת; כממשיכי דרכו של פרויד, שראה את הדת כקצף על פני המים – הנוצרת כתוצאה מאשליות ומנוירוזות שונות – הדרישה הסמויה המופנית כלפי הנכנס
דוייט מקדונלד (1906-1982) היה סופר, עורך כתב עת ומבקר אמריקאי. מקדונלד גילה הערצה רבה לתרבות הגבוהה וליצירות הקלאסיות, ומנגד בוז עמוק לתרבות השטוחה והפופולרית. את דעותיו הוא ביטא במספר גדול של ספרים, מאמרים ומנשרים (שלא תורגמו לעברית). כמו כן, סלד
"מָה נוֹרָא לִפֹּל בְּיַד אֱלוֹהִים חַיִּים" (הָאִגֶּרֶת אֶל הָעִבְרִים, י, 31) {בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם} בְּאַחַד הַלֵּילוֹת עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי, מֶפְלַרְטֵט עִם הַמַּחְשָׁבָה מָה הָיָה קוֹרֶה
"דמי אחיך": שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. וִינַעְנֵעַ תְּחִלָּה דָּרוֹם, בְּחֶסֶד אַחַר כָּךְ צָפוֹן בִּגְבוּרָה מִזְרָח בְּתִפְאֶרֶת אַחַר כָּךְ מַעְלָה
בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב הַזֶּה בָּרְחוֹב נְעָרוֹת עִם אֶקְסְסוֹרִיז
א. אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל הֵגֶל. מָה הֱשִׁיבַנִי הֲלוֹם, הַיִּסּוּרִים?
