אימתי הפכה המשיחיות למושג זר ומאיים בחברה הישראלית? מהן הסכנות הממשיות שהיא נושאת בחובּה? והאם ניתן להציג חזון ציוני חף ממשיחיות? בשיחה קולחת, רחבת אופקים ומלאת חזון פורש ד"ר יעקב בן שמש את פרשנותו למושג המשיחיות ומגיש משנה ציונית בהירה
בעקבות ברונו לאטור תורת הפרשנות המודרנית יושבת על יסודות נוצריים ועל יסודות ליברליים; וביחס לכתבי הקודש היא מתבססת על מתח שבין פרשנות יסודנית לפרשנות אקטואלית של כתבי הקודש. המתח הזה נולד – כך טוען המאמר – מתוך רוחה של התיאולוגיה
לפנינו מפת דרכים לכיווניה של הקדושה היהודית. אין מדובר במדריך מעשי, או בניסיון להכריע ולקבוע איזו קדושה ראויה יותר. מדובר בהצגת אופנים שונים של קדושה – דמויות שונות, דרכי חיים שונות ושפות שונות; מעין הצצה לאופן שבו הקדושה מתרחשת.תחילתו של
במסגרת הדיונים העוסקים ב'דיבור דתי' וב'שפה דתית' נהוג להקצות ל'שיח ההלכתי' מקום של כבוד; אך הגדרה זו היא מתעתעת. מתלוות אליה תחושות של מלאכותיות, זרות וריחוק ממקומה הייחודי של ההלכה בחייו של האדם הדתי. מקום זה חומק שוב ושוב מתחומי
בחיבור זה מנסה הפילוסוף, הסוציולוג והאנתרופולוג ברונו לאטור (1947-2022) לבחון את תנאי האמת של הדיבור הדתי. קשה לתפוס את הדיבור הדתי ואת אפיוניו הספציפיים, בפרט בהשוואה לצורות ביטוי אחרות. למאמין המודרני הוא נשמע לעיתים קרובות מביך, ריאקציוני או חלול, ותחושות
בייצוג של תכנים יהודיים מבחינה ויזואלית יש גם מעשה פרשנות עמוק, שתקווה וסכנה בצידו. הפרשנות אינה פונה רק כלפי חוץ, מבית המדרש אל הרחוב – אלא גם שבה ומחלחלת פנימה, אל הטקסט עצמו, אל הקריאה שלו ואל ההפנמה וההתקבלות שלו.
השיח הציוני-דתי בראי ביקורת הדת והחילון זה כמה עשורים שהמחקר מנסה לפענח את הדנ"א ממנו מורכב המגזר ששמו "ציונות דתית". האפיון הדתי שלו לא נכנע בקלות להגדרות: האם מדובר בתופעה סוציולוגית, באידאולוגיה או בדת? האם היא מקף המחבר בין מגזרים
בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב הַזֶּה בָּרְחוֹב נְעָרוֹת עִם אֶקְסְסוֹרִיז
"דמי אחיך": שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. וִינַעְנֵעַ תְּחִלָּה דָּרוֹם, בְּחֶסֶד אַחַר כָּךְ צָפוֹן בִּגְבוּרָה מִזְרָח בְּתִפְאֶרֶת אַחַר כָּךְ מַעְלָה