ר' אוּשר פריינד על הרוע האנושי הרב אשר פרויינד ("ר' אוּשר" בלשון חסידיו; תר"ע–תשס"ד) היה צדיק ירושלמי משושלת חסידים. דרכו הייחודית בעבודת ה' עסקה רבות במרחבי הנפש והעבודה הפנימית ופרטה על נימים עדינים בלבבות חסידיו – שהתאספו סביבו בלהט ובאינטימיות
היינריך (הארי) היינה, מגדולי המשוררים והסופרים הגרמנים במאה התשע-עשרה, גדל בבית יהודי שהושפע מרוחות ההשכלה, ועבר תנודות רבות בגופו וברוחו: מן ה"חדר" בדיסלדורף ועד לאולמות האקדמיה בברלין, שם שמע בין השאר את הרצאותיו של הגל. מתוך שאיפה להסיר את המגבלות
לפנינו דרשה שנשא הרב שמשון רפאל הירש בפרנקפורט בנובמבר 1859, לרגל מלאת מאה שנה להולדת פרידריך שילר, ובה הציג את דמותו ויצירתו כאבן בוחן להבנת האחריות המוסרית של האדם והחברה. בדרשת הספד זו מתאר הרב הירש את שילר כדמות רוחנית
במאמר זה בוחן אביעד מרקוביץ מחדש את המתח בין הלכה למוסר באמצעות הבחנה בין שני מושגים מובחנים של מוסר: מוסר מסורתי־התנהגותי, המבוסס על עבודת המידות, הרגל וחיקוי, לעומת מוסר ליברלי־מודרני, הנשען על בחירה מודעת, עקרונות כלליים ושיפוט רציונלי. על רקע
שני אלילי שקר מושגיים עומדים במוקד המסה הפולמוסית שלפנינו: ה"אחר", אבן היסוד של השיח המוסרי בן זמננו; וה"יהודיזם", התפיסה הרווחת של היהדות בשיח האקדמי והתרבותי במערב. דמות זו של היהדות איננה תוצר היהדות ההיסטורית אלא בדיה מודרנית שנוצקה בסלונות הנאורות
אימתי הפכה המשיחיות למושג זר ומאיים בחברה הישראלית? מהן הסכנות הממשיות שהיא נושאת בחובּה? והאם ניתן להציג חזון ציוני חף ממשיחיות? בשיחה קולחת, רחבת אופקים ומלאת חזון פורש ד"ר יעקב בן שמש את פרשנותו למושג המשיחיות ומגיש משנה ציונית בהירה
בעקבות ברונו לאטור תורת הפרשנות המודרנית יושבת על יסודות נוצריים ועל יסודות ליברליים; וביחס לכתבי הקודש היא מתבססת על מתח שבין פרשנות יסודנית לפרשנות אקטואלית של כתבי הקודש. המתח הזה נולד – כך טוען המאמר – מתוך רוחה של התיאולוגיה
בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב הַזֶּה בָּרְחוֹב נְעָרוֹת עִם אֶקְסְסוֹרִיז
ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. שׁוֹתָה חוֹפִים, כּוֹסֶסֶת יַבָּשׁוֹת'. 'אַבָּא
"מָה נוֹרָא לִפֹּל בְּיַד אֱלוֹהִים חַיִּים" (הָאִגֶּרֶת אֶל הָעִבְרִים, י, 31) {בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם}בְּאַחַד הַלֵּילוֹת עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי, מֶפְלַרְטֵט עִם הַמַּחְשָׁבָה מָה הָיָה קוֹרֶה לוּ
אֱלֹהִים חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, בִּמְבוֹכֵי הָ"אֵין-סוֹף". בּוֹרֵחַ וּבָא דֶּרֶךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת, אַךְ הָאֱלֹהִיּוּת מַסְתִּירָה אוֹתְךָ, אֱלֹהִים! אֵינְךָ רַק אֲדֹנָי, הָאֵל הַגִּבּוֹר, לֹא! אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת