עושה שלום במרומיו
השנה החולפת הנכיחה את חוסר המילים. מילים רבות שנאמרו לא הצליחו להישמע במשך שנה בין שני עברי המתרס הישראלי עד

בחיפוש אחר מילים למאורעות התקופה, מצאנו מעט מילים כואבות שנכתבו כיומן: של תושבי העוטף, המפונים, הלוחמים, הפצועים, מזהי החללים, למודי השכול, יושבי המקלטים, האימהות, הבנים ומושיטי העזרה. מילים שמגששות אחר ודאות, שיש בהן וידוי, שצועדות בגיא צלמוות, שמלמדות ידיים לקרב, שנשפכות בלחש. עוד לא נדע מה ילד יום, והדממה עדיפה למשכילים בעת הזו. ועדיין, דרושות לנו מילים לנחמה, להבנה, לחיזוק, לאיסוף.
סדרה זו היא פרי שיתוף פעולה בין מרכז קדם ובין בית אורי צבי, ירושלים. הפונט שנבחר לעיצוב שם הסדרה עובד מכתב ידו של אוריה מש הי"ד במסגרת פרויקט אות.חיים.


בבוקר של שמחת תורה יצחק כהן תכנן לצאת לריצת בוקר לאנדרטת החץ השחור. למרבה המזל האזעקות תפסו אותו כשהוא עדיין בבית. מאז מוצאי שבת יצחק מנהל יומן מלחמה בעמוד הפייסבוק שלו, מעבד את האירועים ובוחן מחדש את הדרכים בהן הילכנו עד לאותו בוקר.
הקובץ שאתם מחזיקים נכתב בזמן אמת, ועבר עיבוד מינימלי כדי להפוך ליומן בשר ודם. זהו סיפור שסופו עוד לא נכתב. הקריאה בו תזכיר לכם מאיפה התחלנו, ותגרום לכם לשאול לאן אנחנו רוצים להגיע.

פרעות תשפ"ד מצאו את החברה הישראלית בעיצומה של מלחמת אחים כאובה. הזוועות, הטירוף והמלחמה המתמשכת ריסקו את העמדות הפוליטיות עד הלשד. ההווה הפתולוגי נשא עמו ציפייה לקונצנזוס, להסכמות רחבות; ליַחַד שאפשר לאחוז בו במשותף ולקום מתוך האֵבֶל והאֵפֶר. ברם למגינת הלב הסדקים ממאנים להיסגר. בתוך ההתפרקות הכוללת הצדדים הלוחמים ממשיכים להתרוצץ מקוטב אל קוטב, כמו מטוטלת שממשיכה לנוע לאחר שהשעון כולו התפרק.
בפחדים ובכעסים מרירים, ברגעי התעלות ושפל, בשירות ובחזיונות, בהגיונות ובשיחות עם אלוהים – יומן זה ממשיך להתקלף כל הדרך למטה, בניסיון להיחלץ מהמסגור המקובל והתקני של הדיון, ולתור אחר גרעין יהודי קשה ועתיק שיש לו סיפור משלו.
אולי ממנו נוכל להתחיל מחדש.

לכל מלחמה וצורר יש אופי מיוחד. מלחמות דת, כלכלה, טריטוריה ועוד, אולם מלחמת חרבות ברזל היא מלחמת הצורר כנגד המשפחה היהודית. עזה קמה עלינו כדי לפגוע במשפחה.
שלמה וולפיש הוא רב, מורה, חוקר, חייל, אבל למלחמה הזו הוא יצא בשליחות המשפחה, ולמען המשפחה, זו שלו וזו של כולנו. השאיר מאחור את אביה, רעייתו האהובה ואת ילדיו הברוכים, והלך, כמו כולנו, להחזיר את כבודה של המשפחה היהודית שחוללה. הארורים, תושבי עזה, לא הבינו עד כמה תקום עליהם המשפחה היהודית לכלותם.
דפי היומן נעים בין מלחמה למשפחה, בין איש לרעהו, בין אב לבתו המתה, ועזה היא רק רקע לסיפור, לא העיקר.
השנה החולפת הנכיחה את חוסר המילים. מילים רבות שנאמרו לא הצליחו להישמע במשך שנה בין שני עברי המתרס הישראלי עד
יומן מלחמה שכתב חבר וחבר מערכת יקר, יצחק כהן, משורר ומורה לתנ"ך ולמשפט עברי, איש מושב שובה הגולה כעת מביתו,
במאמר הביקורת הנוקב שלפנינו סוקר בנימין שפירו שלושה כותבים בשיח הדתי-האינטלקטואלי שהתפתח, לדבריו, מאז השבעה באוקטובר, ואשר התפרסם מעל דפי
אחד מרגעי השיא של סיפור מגילת אסתר הוא ניצחון היהודים על אויביהם ברחבי האימפריה הפרסית; אך אותו רגע בדיוק –