אֱלֹהִים חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, בִּמְבוֹכֵי הָ"אֵין-סוֹף". בּוֹרֵחַ וּבָא דֶּרֶךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת, אַךְ הָאֱלֹהִיּוּת מַסְתִּירָה אוֹתְךָ, אֱלֹהִים! אֵינְךָ רַק אֲדֹנָי, הָאֵל הַגִּבּוֹר, לֹא! אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת גַּם עָנִי, עָצוּב וּמַר לוֹ. מִתְנַהֵג לְעִתִּים כְּמוֹ יֶלֶד, כְּאִלּוּ הָיִיתִי אֲנִי אָחִיךָ הַגָּדוֹל. אָחִינוּ,
מארק לילה (Mark Lilla) הוא פרופסור למדעי הרוח באוניברסיטת קולומביה, העוסק במדע המדינה ובהיסטוריה של הרעיונות. ספרו "האל שנולד מת" (The Stillborn God), מסותיו על התיאולוגיה הפוליטית המודרנית ועמדותיו הציבוריות הפכו לאבני דרך בחשיבה הליברלית העכשווית על הדת. המאמר שלפנינו
נרטיב היסטורי רווח, שקנה שביתה בתודעתם העצמית של רבים מזרמי הפוליטיקה החילונית־ליברלית, מתאר את צמיחת המחשבה הפוליטית המודרנית כתהליך של הוצאת הדת מהספֶרה הציבורית והפיכתה לעניין פרטי הנוגע לדלי"ת אמותיו של אדם. בתיאור זה, המחשבה הפוליטית הימי־ביניימית, בואכה תקופת הרנסנס,
בכוחה של תפיסת ההשגחה לפתֵח רגישויות מוסריות שפעמים רבות נשכחו מן העולם שבו אנו חיים – כך טוען מנחם נאבת במסה חשובה זו כשהוא יוצא להגנת מושגי ההשגחה והנס מפני המִתקפה ארוכת השנים ומרובת הפנים כנגדם. בעוד במקרא נתפסה ההתערבות
בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב הַזֶּה בָּרְחוֹב נְעָרוֹת עִם אֶקְסְסוֹרִיז מַבְרִיק וְנֶפֶשׁ פְּצוּעָה חוּצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ וְהַטַּבָּח עַל הַמִּשְׁטָח לֹא מַפְסִיק לַהֲפֹךְ וְלַחְתֹּךְ וּלְשַׁמֵּן אֵיפֹה
א. אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל הֵגֶל. מָה הֱשִׁיבַנִי הֲלוֹם, הַיִּסּוּרִים? וְאוּלַי סִבָּה לֹא עֲלוּבָה כָּל כָּךְ. כִּסּוּפֵי שָׁמַיִם יָרְדוּ עָלַי וְהֵרִיצוּ אוֹתִי הָלְאָה הָלְאָה, דֶּרֶךְ
המאה העשרים נחשבת למאה של פילוסופיית השפה – וזו מזמינה אותנו לאמץ נקודת מבט חדשה על ריטואלים ומצוות שבה הדבר הראשוני שקיים הוא המעשה והמשמעויות השונות צומחות ממנו ולאחריו. במאמר שלפנינו טוען הרב אמנון דוקוב כי המעשה קודם להבנה מבחינה
אֱלֹהִים חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, בִּמְבוֹכֵי הָ"אֵין-סוֹף". בּוֹרֵחַ וּבָא דֶּרֶךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת, אַךְ הָאֱלֹהִיּוּת מַסְתִּירָה אוֹתְךָ, אֱלֹהִים! אֵינְךָ רַק אֲדֹנָי, הָאֵל הַגִּבּוֹר, לֹא! אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת
בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב הַזֶּה בָּרְחוֹב נְעָרוֹת עִם אֶקְסְסוֹרִיז
א. אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל הֵגֶל. מָה הֱשִׁיבַנִי הֲלוֹם, הַיִּסּוּרִים?
ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. שׁוֹתָה חוֹפִים, כּוֹסֶסֶת יַבָּשׁוֹת'. 'אַבָּא
