בעקבות ברונו לאטור תורת הפרשנות המודרנית יושבת על יסודות נוצריים ועל יסודות ליברליים; וביחס לכתבי הקודש היא מתבססת על מתח שבין פרשנות יסודנית לפרשנות אקטואלית של כתבי הקודש. המתח הזה נולד – כך טוען המאמר – מתוך רוחה של התיאולוגיה
לפנינו מפת דרכים לכיווניה של הקדושה היהודית. אין מדובר במדריך מעשי, או בניסיון להכריע ולקבוע איזו קדושה ראויה יותר. מדובר בהצגת אופנים שונים של קדושה – דמויות שונות, דרכי חיים שונות ושפות שונות; מעין הצצה לאופן שבו הקדושה מתרחשת.תחילתו של
במסגרת הדיונים העוסקים ב'דיבור דתי' וב'שפה דתית' נהוג להקצות ל'שיח ההלכתי' מקום של כבוד; אך הגדרה זו היא מתעתעת. מתלוות אליה תחושות של מלאכותיות, זרות וריחוק ממקומה הייחודי של ההלכה בחייו של האדם הדתי. מקום זה חומק שוב ושוב מתחומי
רבות דובר על ה'קונספציה' שקרסה בשביעי באוקטובר. ברם מה הייתה אותה קונספציה ומה בדיוק קרס? במסה נוקבת, ביקורתית ולעיתים אף בוטה מנסה ד"ר אביחי צור לחדור אל שורשי התפיסות הפוליטיות, מימין ומשמאל, שעמדו ועדיין עומדות במוקד השיח ובצמתי קבלת ההחלטות.
בחיבור זה מנסה הפילוסוף, הסוציולוג והאנתרופולוג ברונו לאטור (1947-2022) לבחון את תנאי האמת של הדיבור הדתי. קשה לתפוס את הדיבור הדתי ואת אפיוניו הספציפיים, בפרט בהשוואה לצורות ביטוי אחרות. למאמין המודרני הוא נשמע לעיתים קרובות מביך, ריאקציוני או חלול, ותחושות
יומן מלחמה שכתב חבר וחבר מערכת יקר, יצחק כהן, משורר ומורה לתנ"ך ולמשפט עברי, איש מושב שובה הגולה כעת מביתו, לוחם מגויס למלחמה, בוגר פרעות תשפ"ד. היומן, שהתנהל מעל הפייסבוק, הציף יום אחר יום את הסוגיות שעל הפרק, את התחושות
עֵת נָקַשׁ בְּדַלְתֵּנוּ הַשְּׁכוֹל: עֵת נִשְׁכַּחְנוּ מִנֵּס וְהֻשְׁלַכְנוּ אֶל חוֹל: עֵת הַקֶּבֶר כָּרָה כָּל אַרְצֵנוּ אֶל עֵת: עֵת הָעֵת לֹא תַּכְלִית, לֹא מִשְׁפָּט וּמוֹפֵת: עֵת נִקְרֵאנוּ אֶל מָוֶת וּמָוֶת עָנָה אֶת נַפְשׁוֹת אֲהוּבֵינוּ אֶל אֶרֶץ שְׁחוּנָה, הִשְׁתַּנָּה בִּגְרוֹנֵנוּ הַקּוֹל –
אֱלֹהִים חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, בִּמְבוֹכֵי הָ"אֵין-סוֹף". בּוֹרֵחַ וּבָא דֶּרֶךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת, אַךְ הָאֱלֹהִיּוּת מַסְתִּירָה אוֹתְךָ, אֱלֹהִים! אֵינְךָ רַק אֲדֹנָי, הָאֵל הַגִּבּוֹר, לֹא! אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת
בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב הַזֶּה בָּרְחוֹב נְעָרוֹת עִם אֶקְסְסוֹרִיז
א. אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל הֵגֶל. מָה הֱשִׁיבַנִי הֲלוֹם, הַיִּסּוּרִים?
ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. שׁוֹתָה חוֹפִים, כּוֹסֶסֶת יַבָּשׁוֹת'. 'אַבָּא