- חיפוש -

אָלֶף

פרופ' שלום רוזנברג

"המחשבה היהודית מהווה מעין דיאלוג. דיאלוג עם החוץ ודיאלוג של האדם היהודי עם עצמו. והרי זה אדם שמצד אחד מקבל את סמכותם של כתבי הקודש, של מקורות היהדות, אף מצד שני הוא מקבל גם את סמכותו של השכל האנושי, של כשריו הרציונליים, ונראה לו שיוכל למצוא את הסינתזה בין המקורות האלה. הדיון במחשבת ישראל הוא בעצם פרק בתולדות המחשבה האנושית בכללה" 

במילים אלה התייחס פרופ' שלום רוזנברג ז"ל בספרו 'טוב ורע בהגות היהודית', לתפקידה של מחשבת ישראל- חיפוש הסינתזה בין סמכות כתבי הקודש לבין הרציונאל האנושי על ידי דיאלוג. אך יותר מכל מילים אלה משקפות את ההגות שלו הגות של דיאלוג עם הפילוסופיה הכללית ודיאלוג מתמיד עם עצמו- נושא החכמה היהודית.

בשיעוריו שרטט רוזנברג בחן ובחדות מיוחדת, מרחב של הוגים ורעיונות, תוך שהוא טווה את שני עולמות הדעת- ההגות היהודית והפילוסופיה זה בזה, ומנסה למצוא בכל עולם את התשובות לשאלות הגדולות בעולם השני. המחשבות המעמיקות הובהרו דרך שימוש בעולם דימויים עשיר וציורי, תוך ניסיון עיקש, לקשור את הרעיונות הגדולים עם החיים היומיומיים.

סדרת השיעורים על ראש מילין מאפשרת צהר לתפיסתו של רוזנברג את השפה, וראייתה כגשר בין עולמות, וכפותחת אופקים חדשים להכרה. בחירותו הפרשנית רוזנברג מוסיף רבדים של משמעות לראש מילין ובכך מוביל אותו מההתמודדות המודרנית בה ניצב בעת כתיבתו, מול אובדן משמעותן של המילים, לריבוי המילים ומשבר הייצוג של התקופה הפוסט מודרנית.

המציאה לידינו, ערכה והוסיפה מבוא: הודיה סמט הר-שפי

מתוך כתבי הרב קוק, אנשים רגילים לרוב ללמוד את הספר 'אורות'; כמובן שב'אורות' יש דברים נפלאים, אך תמיד חשבתי שאורות הקודש זה החיבור החשוב ביותר של הרב קוק. אולם בזמן האחרון, ככל שאני יותר קורא בספר עולת ראיה – כך אני מתפעל יותר מהספר הזה, שהוא פירוש לסידור התפילה. זה עולם אחר לגמרי; פה אנחנו רואים נושאים אחרים במחשבה. הבעיה היא שאנחנו יכולים ללמוד קטע אחד מעולת ראיה, ולהישאר כל השנה באותו הקטע… לכן נעיין גם בקטע מראש מילין וגם בקטע יפה שמופיע בעולת ראיה.

נקודה נוספת: את הרב קוק לא צריך להתפלל; צריך ללמוד אותו.

א.

הספר ראש מילין נפתח במעין מבוא קטן: "תן לחכם ויחכם עוד, הודע לצדיק ויוסף לקח". אני מתאר לעצמי שהרב קוק הביא את המשפט כדי לומר שזו רק ההתחלה, ואנחנו צריכים להמשיך אותו. מה זה הספר 'ראש מילין'? ההגדרה של ראש מילין היא לעשות אטימולוגיה ספקולטיבית; זה נשמע יפה בלועזית. ובעברית: הבנת המילים מתוך ספקולציה, מתוך עיון פילוסופי ראשוני, ולא מתוך עיון במה שאנשים עושים בשפה. כאילו אני מוצא מחדש, מלכתחילה, את השפה; האם אני יכול לבנות באופן סינטטי את השפה?

הרב קוק עשה זאת במשך כמה מילים ראשונות, ולא המשיך עוד. הייתה פה יצירה, ומבחינתי אין ספק שהוא ענק שבענקים, וזה ממש מעין 'מקור מחייב'. ובכל זאת, יש פה שאלה רצינית מאוד:  האם דבר כזה ייתכן? אפשר לקרוא את הספר בשתי צורות שונות, כמו נביא שמסתכל על משהו ומוציא ממנו דברים – והם אמת. האם הפירוש שלו הולם את פשט המילה? אינני יודע, אך לפעמים הפרשן שמסתכל על טקסט יכול להוציא ממנו אמיתות חדשות, שלא תמיד נמצאות בפשט הטקסט; הוא רואה דברים אחרים. האם אנו יכולים ליצור מילון חדש מלכתחילה ממש, ולא בדרך שבה בני האדם משתמשים בשפה? ייתכן גם שמלכתחילה הייתה משמעות אחת, ומשתמשים לאחר מכן בדרך שונה. בכל אופן ביחס לראש מילין, מה שיהיה בפנינו הוא כנראה לא עבודה מוגמרת שמפרטת את משמעות הדברים, אבל כן אומר שמתוך נשמתו של הראי"ה מתגלות פה אמיתות ברגע המפגש שלו עם האות; מעין מדיטציה לאותיות, כשהשאלה היא מה אתה מקבל מהמדיטציה?

המחשבות הקודמות לכל האותיות הן משוטטות בנו פנימה תדיר. אנחנו צריכים לחשוף את האומץ האמיתי שלנו, את צורת האידיאליות הנשמתית שבקרבנו, כדי לעמוד תמיד על אופים של אותם הציורים הבלתי מצויירים, אותם התוארים העומדים למעלה מכל תואר, כדי שנכיר את הדר נשמתנו. ועל פי אותם הרעיונות העליונים יסתעפו אצלנו הסעיפים של המחשבות הפוריות המתגלמות באותיות. ובהברא בנו האותיות, יתגלו הנקודות ממקור המחשבה הקודמת להם, והטעמים יתגוונו מאותו המקור העליון ששם שרויה היא המחשבה הקודמת המחשפת את האותיות, שהאותיות עצמם בניתוחם קיימים שם בצורה אידיאלית מיוחדה. מתוך תביעה עליונה זו הרינו באים למדרש האותיות, שיביאנו להארת הנקודות, והטעמים, ותגיהם יזהירו לנו את אורותיהם, והתיבות והמאמרים, הפסוקים והספרים, יפיצו עלינו את קרני הודם.

יש בספר הזה מסורת גדולה מאוד, ואני מקווה שאני לא טועה פה מאוד – הרעיון של תנט"א. מה זה תנט"א? בקבלת האר"י יש דבר נפלא: העולמות הם נבראים, ויש מערכת מסוימת ומיוחדת של עולמות. יש עולמות שבנויים על בסיס שמות הקב"ה, ובעולמות הללו אנחנו משתמשים בסימנים גרפים: טעמים, נקודות, תגין ואותיות. התפיסה שלנו בדרך כלל היא שקודם כל יש לנו אות מסוימת, ולאחר מכן אנחנו מוסיפים לה ניקוד; אבל בעולם הקבלה הכול מתהפך – הטעמים קדמו לאותיות, וברגע מסוים הם הפכו לאותיות. המוזיקה קדמה לטקסט.

ראש מילין מחולק לארבעה חלקים, עם משמעות שונה. באחד יש הברקות, ששם אנחנו מוצאים קיצור מסויים של הדברים. לכן נראה שהרב קוק ממשיך את עבודת המקובלים, אבל גם את עבודת המדרש – וזו הסיבה לעניות דעתי שהוא משתמש במילה מדרש. "מתוך תביעה עליונה זו הרינו באים למדרש האותיות, שיביאנו להארת הנקודות, והטעמים, ותגיהם יזהירו לנו את אורותיהם, והתיבות והמאמרים, הפסוקים והספרים, יפיצו עלינו את קרני הודם".

כלומר, יש פה רעיון של סינתזה, של בנייה מחדש של האדם – אלא שכאן אנחנו יודעים כבר את האותיות. הנקודה הזו של האותיות היא נקודה נפלאה; יש אותיות, זה לא דבר פשוט או מובן מאליו. במדרש הזה של ראש מילין הרב קוק מתחבר אפוא למדרש האותיות דרבי עקיבא – שם דרשו את האותיות בדרך דומה – אבל משתלבים פה גם רעיונות קבליים שעוסקים בשאלה האם אפשר לבנות את העולם מחדש? מה היסודות של העולם, שמהם הוא בנוי? במילים אחרות, הרב קוק הבין משהו מיסודות העולם.

ב.

"האלף מעיר בנו את המחשבה של הראשית, ההתחלה הקדומה….". הנה, הוא מתחיל מהראשית. יש פה, בניין שאנחנו מחפשים את המשמעות שלו, והאותיות שבאות אחת אחרי השנייה הם כמו יסודות לבניית המערכת כולה. משל למה הדבר דומה? אם נחשוב על מקצוע כמו גאומטריה, אנחנו מתחילים מבניית אקסיומות. כך גם הרב קוק משחק עם מחשבת הראשית, ותוהה: מה המחשבה של הראשית? כשלמדתם גאומטריה אף אחד לא שאל מה זה האקסיומה, או איך מחליטים מהי הראשית.

"האלף מעיר בנו את המחשבה של הראשית, ההתחלה הקדומה. אנו צופים את גדולתה, והננו משתוממים על יקרת חזיונה. היא אומרת לנו אומר סלה…". יש באות א' שני כיוונים שהרב קוק מכניס לתוכה: אחד פילוסופי, השני חינוכי-קיומי. קודם כל, מה פירושו של המושג ראשית? זוהי שאלה פילוסופית ראשונית של הדברים; מהי ההתחלה? מהי הראשית?

יש שני רעיונות של ראשית, שני צדדים למחלוקת הגדולה על העולם: האם הראשית היא ממשהו גבוה יותר, או דווקא ממשהו נמוך יותר. האבולוציה מנסה לשכנע אותנו שאנחנו מתחילים ממשהו נמוך, בעוד שבאמונה הדתית אנחנו מחפשים את אלוקים. זוהי מחלוקת ראשונית מאוד. אגב, אני לא חושב שצריך לפסול את האבולוציה, אלא את הדרוויניזם. באבולוציה אנחנו מתחילים עם חומר, שיעבור כל מיני תרכובות ויגיע לתא; גם התא יעבור ויתפתח בכל מיני גורמים שונים ויתפתח לצורת חיים גבוהה יותר. אין צורך באלוקים או במשהו גבוה, אלא יש שלושה גורמים שעושים את העבודה: התורשה, המקרה והמוות; הם אלו שיצרו את העולם בעיני האבולוציה.

כמה תאים נוצרו במקרה? מה הנס הגדול שיש בחיים? האותיות. האותיות הן דבר מאוד פשוט וחשוב מאוד, מכיוון שהקוד של כל החיים נמצא בארבע אותיות, מעין DNA. שמעתי רעיון מאוד יפה: המשנה במסכת אבות אומרת שהעולם קיים על שלושה דברים: "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". ראשי התיבות של שלושת הדברים יוצרים ארבע אותיות, TAGC. אלו ארבעת היסודות שמרכיבים את ה-DNA של העולם. כך כותבים את סוד החיים בצורה דיגיטלית, בצורה של אותיות. זה פלא, מי חשב את זה? זה ממש ספר יצירה.

יש פה קוד שעובר, ואם טועים באחת האותיות הקוד לא עובד. סוד של אותיות בקוסמוס. זהו קוד אוניברסאלי, לכל היצורים החיים – מהחיידק עד לאדם – יש את אותו הקוד. זו תופעה מדהימה. עובדת האותיות מכריחה אנשים לומר שהכל התחיל במקרה מתא אחד. ושוב, אנחנו מדברים על שלושה גורמים – מקרה תורשה ומוות. שלושת הגורמים האלה מאוד מאוד נבזים, בלתי נסבלים; זה מה שעושה את המציאות ומפתח את החיים, או לא?

או שנאמר, יש תכנון מלמעלה, תכנון שהשאיר הרבה חורים. מה הראשית? וודאי שהראשית היא כאוס, תוהו ובוהו, אבל כאן אנחנו רואים דבר נפלא – הרעיון שיש לנו משהו גם גבוה יותר, שהוא המקור של הסדר שנמצא בעולם; זה הרעיון של הראשית שמחפשת למעלה משהו אחר. משל למה הדבר דומה? חישבו על מכונית, שהתוכנית שלה כתובה בשפה דיגיטלית, ונמצאת בכספת. אם מישהו רוצה להרכיב קדילאק – פה יש את התוכנית. למכוניות עשוי לקרות הרבה דברים: כמה מהן יעברו מן העולם מפני שיעברו תאונות, אחרות מפני שלא יוכלו להתחרות עם מכוניות טובות יותר; זהו המקרה והמוות. אבל התוכנית היא התורשה, ה'דיסק' שאתה שם בכל מכונית.

ומדוע יש שינוי בעולם? הסיבה לכך היא שבכל פעם שאנחנו מכפילים במחשב את התוכנה הזו, משהו לא יוצא טוב; יש שגיאה, מוטציה. ובשלב מסוים כשיצטברו כל כך הרבה מוטציות, במקום פולקסווגן תצא לנו מרצדס… המלחמה של הכל בכל היא נכונה, התורשה היא נכונה, אבל אני לא יודע אם זה מקדם את העולם או לא מקדם אותו. לאנשי האבולוציה פתרונות. השוק יהרוס דגמים, אבל המתכנת הוא אשר יבנה אותם. נכון, תהיה לו מלחמה – אבל בלעדיו לא יהיה כלום.

ג.

עכשיו נעבור ליסוד השני, שהרב קוק מדבר גם עליו – הראשית כיסוד חינוכי. " …להקשיב, ללמוד, לאלף. האולפן זהו תרגום הלימוד…..". קודם כל יש לנו ראשית כעוצמה, נקודה התחלתית שממנה הכל נובע. אבל יש עוד דבר שאומרת לנו האות א': להקשיב, ללמוד, לאלף. עד עכשיו דיברנו על המקום הסידורי של האות, בתור האות הראשונה של האלפבית. עכשיו הרב קוק עובר לדבר על השם של האות: 'אלף' פירושה ללמוד; אולפנא.

הרב קוק זורק לנו דבר עצום: אפשר לחשוב על הא' במובן אקטיבי, אבל הוא אומר שצריך לשמוע, להקשיב, ללמוד, לאלף. האולפן הוא תרגום הלימוד. אם כן, איך אומרים בעברית את המילה 'אלף'? לימוד. זה נכון שב'אלף' יש קודם את האלף ורק אח"כ את הלמד, אבל זה בדיוק מה שמתאפשר באמצעות דרשה של האותיות, וזה יפה מאוד. העובדה שהאות א' היא התרגום של האות ל' – זו היא הטרגדיה האנושית. דומני שהרמח"ל אמר זאת עוד לפני הרב קוק, וזה גם כתוב במפורש בתנ"ך – יש ביקורת גדולה כלפי הלימוד, ונגד ההוראה.

מה בדיוק קורה ב'לימוד'? מה אנחנו עושים בכיתה? אנחנו – המורים – יושבים עם תלמידים, ויש לנו כוח רב; אני יכול לנצח אתכם בכל ויכוח. אני משתלט עליכם באלימות גדולה מאוד, שנקראת 'הוראה'. והרב קוק אומר ביחס לזה – יש לנו את הא', ואת הל'. הא' זה כשאני מקבל דברים ממישהו אחר; תרגום הוא תרדמה, ותרדמה היא מצב לא טוב. כתבתי על זה פעם מאמר שהכותרת שלו היא – "סליחה שחינכתי". למה אני בכל זאת מגן על עצמי, על תפקיד המורה? הסיבה היא רק מכיוון שכל אופציה אחרת היא גרועה יותר. אם אני לא אחנך אתכם, אז הרחוב יעשה את זה – וזה נורא הרבה יותר. אם הייתם יכולים ללמוד, לשאוב מכם את הידע, זה היה נפלא. הדבר היחידי שאני יכול לומר לטובתי היא שמי שלא ילמד יחזור ללמוד מדברים אחרים, וזה חבל.

"…יודעת היא הנשמה שכל הבא בלימוד איננו מקורי. מקורי הוא הרעיון הפנימי שאינו מבוטא…". המילה אולפן היא לימוד. אנחנו מדברים על רעיון מקורי, שבא מתוכי. יש דברים שכתובים בלשון, ויש מה שנמצא במחשבה לפני הלשון, ויש גם שלב שקודם למחשבה. יש פה רמות שונות, אבל יש דבר אחד מקורי שנמצא בתוכי – זו התיזה של הרב קוק. אנחנו יודעים הרבה דברים שנמצאים בתוכנו, אבל אנחנו לא יודעים לבטא אותם במילים. לבטא – להפוך את זה לסטרוקטורה – זוהי עבודה לא פשוטה.

בילדותי למדתי קצת מוזיקה, והוריי כנראה היו מאוד רחמנים כלפיי ולא הכריחו אותי להמשיך ללמוד מוזיקה. כשילד מתחיל ללמוד מוזיקה – זה אחד הדברים הנוראים! ובכל זאת, תחשבו על הנקודה היפה הזו: אנחנו לוקחים ילד, מכריחים אותו ללמוד מוזיקה ולעשות את התרגילים שלו בפסנתר; 'אולפן', 'אולפנא', אילוף ילדים. ומה אנו מגלים? שבשלב מסוים, כשהוא משתלט על הטכניקה, הוא הופך לחופשי. הלוואי שהייתי יכול לבטא במוזיקה את מה שאני מרגיש. כלומר, יש פה אילוף, שכתוצאה ממנו הילד יגיע ללימוד, ויוכל כבר לבטא את עולמו. זו עבדות לשם חירות; זו עבדות שאני מבקש עליה עכשיו סליחה, אבל אם לא הייתי עושה זאת אז אני אמות.

ופה לפתע פתאום אני מרגיש שאני קצת מבין את הפרדוקס הזה של שתי ההתחלות; שבעצם אני יכול לפעמים להגיע למעלה, אבל אני גם מתחיל מלמטה. יש דו משמעות באות א': מצד אחד, המקור העליון, הראשית; מצד שני, הדרך שלי – איך אני הולך בה? יש לכפילות הזו גם מקור במקרא, בפסוק מירמיהו: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו" (ירמיהו לא). "… שהיה יהיה נחלת העולם ביום הגדול שאיש את אחיו ואיש את רעהו לא ילמדו עוד לדעת את ד', כי כולם ידעו אותו מקטנם עד גדולם…" . הפסוק הזה מדבר על אחרית הימים – שהיא בעצם המושג האמיתי של הברית החדשה; ברית עם לב האדם. במילים אחרות, האדם לא יצטרך יותר ללמוד; האדם מעצמו יכיר את הדברים הללו. זה חזון אחרית הימים, חזון של עולם ללא אילוף.

הדוגמא הקלאסית שאני מאוד מתפעל ממנה היא זו של פסקל. פסקל למד גאומטריה, ואבא שלו כעס מאוד ולקח ממנו את הספרים. מה עשה פסקל? ישב וכתב את הגאומטריה בעצמו. הלימוד הוא אילוף; אין לנו ברירה. במצב אידאלי בית ספר פתוח הוא אופציה טובה, אבל כיום זו קטסטרופה מכיוון שאדם לא יודע מה לבחור. אני צריך להכריח את החמור להגיע לשוקת בשביל לשתות מים; ואם הוא ישתה או לא ישתה זו כבר בעיה אחרת. כך גם אנחנו צריכים להכריח את התלמיד לשמוע: "..הלימוד הוא תרגום, אחוריהם של הפנים המחשביים, לא הערות הנשמתית כ"א תרדמתה…". אנחנו כאילו מרדימים את הילד. יש לנו פנים ואחור: הפנים של המחשבה זה הדבר האותנטי שבא מתוכו – ואילו האחור הוא מה שבא מבחוץ, 'מלוכלך' או 'מזוהם. אתם מקבלים כל מיני דברים ממני שהם תוצאה של החטאים שלי, או של ההרהורים הרעים שלי. זה הקלאסיקה של התרגום.

אחד העיקרים בתורה של הרב קוק הוא שהתורה לא תהיה לנו הכרח; זו הטרגדיה הגדולה שעשויה לקרות לנו. משל למה הדבר דומה? לאישה האומרת לבעלה: אני לא ארמה אותך, יהיה מה שיהיה, ולא מפני שאלוקים אמר לא, אלא מפני שאני אוהבת אותך. מה היית רוצה? מה באמת היית רוצה? נניח שהיו אומרים לך יום אחד – מבטלים את כל העבירות. מה באמת היית רוצה אז? האם כיום אתה רוצה לעשות את הדברים – ואתה רק מוכרח להימנע מכך? אנחנו צריכים להגיע ללב. זה רעיון של הרב סולבייצ'יק שנמצא בספר 'וביקשתם משם', והרעיון הזה מובא גם כאן, באב שנהפך ללב. האב, המחנך, בונה את עולמו של הילד, את ביתו, וזו האות ב'- בית. חינוך משמעו הפיכת האב לבית לליבו של הילד. אבל הרב קוק צופה את הבאות, ומצביע על כך שיגיע רגע מסוים שהאדם מגלה שמה שנמסר לו על ידי האב, מצוי גם בהרמוניה עם מה שנובע מפנימיות הלב שלו.

ד.

"ביטויו הקרוב לאלף המספרי יביא אותנו לחשוב על דבר מדרגת המספר הרביעית: יחידות, עשרות, מאות, אלפים…". האלף קשור למילה אלף (1000), המדרגה הרביעית אחרי היחידות, העשרות, והמאות. חיפשנו קודם את המקור היותר גבוה. מה קורה למחשבה בתוכך? "…ההגיון החתום, ההגיון המחשבי, ההגיון המילולי, וההגיון הנשמע…" – יש לנו ארבע מדרגות של ההיגיון. כשאנחנו מדברים פה על היגיון אנחנו מדברים על היגיון במובן הכללי של המילה, כאשר ההיגיון הנשמע זה כבר הקוֹמוּנִיקַצְיָה. הלימוד נמצא בין המילולי לנשמע. גדול מוריי אמר את הדבר הזה (אני מדבר על אדם מוזר מאוד, שאם תשמעו אותי מדבר עליו תגידו שאני המצאתי – פרופסור שושני; כולי כאבי מצפון על היחס ביננו). הוא אמר דבר יפה, שמבוסס כנראה על דברי הר' מקוצק: לדברי מר שושני, האגודל הוא סמל המציאות. האצבע (המרוחקת מהאגודל רק 90 מעלות של טעות) מורה על המחשבה המנסה להבין אותה. האמה זה מה שמותר לך לומר. הקמיצה מה שמותר לך לכתוב. הזרת – מה שמותר לך לפרסם.

ה.

יכול להיות שזה ההבדל בין חכמה לבינה; החכמה היא נקודה; היא לוקחת דבר מסוים שהיא תופסת אותו, והבינה – היא האם – לוקחת את הזרע (החכמה) ומפתחת אותו. יש כאן שני שלבים חתומים שצריך לפתוח: אינטואיציה ומחשבה.

זה ארבע מדרגות שראינו פה, וכשאתה מגיע לאלף אתה מגיע לאלף, להוראה. "…ההגיון החתום, ההגיון המחשבי, ההגיון המילולי, וההגיון הנשמע. הלימוד יבא במערכה הרביעית, בההגיון הנשמע, בכריית האזנים, מדרגה הרביעית, שריבויה הוא מיעוטה…". כעת אנחנו מגיעים לרמה הרביעית של השמיעה; התלמיד שומע, אבל הוא צריך לעלות למעלה, ולעשות כעת את הדרך מהכיוון ההפוך. הוא צריך להגיע למדרגה שהוא בעצמו מגלה את הדברים. ר' ברוך מקוסוב נתן על זה משל נפלא: אתה עומד לפני קטע קשה, לא מובן. לפתע פתאום – אתה תופס, אתה מבין אותו. ככה הוא הסביר גם את הקבלה: ברגע מסוים אתה הופך את המקיף לפנימי. זה נכון גם בכל תחום: אתה לומד משהו, וברגע מסויים מתגלה לך המפתח להבנה שלו; איננו יודעים איך זה קורה. כך גם התלמיד – ברגע אחד הוא מגלה בעצמו את הדברים שלמד.

ולבסוף – צורת האות אלף. יש באות א' את שני הצדדים שעליהם דיברנו: גם את הצד שמתחיל מהסוף, וגם זה שמסתכל מנקודת המבט של ההתחלה. הסוף וההתחלה נמצאים באות א' בצורה מאוד ברורה: שני יודים ו-ו'. י' למעלה וי' למטה – זו מעין השתקפות.

היו"ד העליונה של האלף מזכירה אותנו את העושר, את הריבוי המבוטא ביסוד המספר בהתרבותו, שממנו אנו מציירים את כבוד הגודל של האחדות של ריבוי וגודל האצור בו. מתוך העושר של הריבוי שבא מצד הגודל הנושא בכחו כל ריבוי, כל עוצם, וכל מתרבה, וכל מוגבל-מתוסף נובע ממנו, (זה) הרי אנו מתארים בהיו"ד התחתונה, הריבוי הממשי… 

היו"ד התחתונה היא הריבוי הממשי, הריבוי בעולם. כאן יש לנו את האחדות שבתוכה הריבוי נמצא בכוח, בפוטנציה – וכאן אנחנו מגיעים לתאולוגיה. כל הריבוי הממשי הזה נעוץ ברעיון אחד. הי' העליונה היא האחדות שכוללת בתוכה את הריבוי. באות הזו אפשר לראות שהדברים מתהפכים; שמצד אחד האחדות הופכת לריבוי, ומן הצד השני הריבוי הופך לאחדות. זה בעצם העולם. הי' העליונה היא נקודה, ומצד שני היא המקור לכל מה שיבוא אחר כך.

כך גם מפרש הרב קוק ב'עולת ראיה' על י"ג עיקרים, וקושר בין האחדות לריבוי. 'כלל שהוא צריך לפרט, ופרט שהוא צריך לכלל'. יש כאן הזדקקות שהולכת ומתבררת. "ההופעה העליונה, העומדת למעלה מכל גבולים, אם לא היה ביכלתה להמציא גם כן כל מורד וכל גבול הרי היתה היא בעצמה בעלת צמצום וגבול, ולא היה מקום הופעה לאור העליון". הריבוי מוסיף משהו שלא יכול להיות קיים באחדות.

המעבר הזה בין האחדות והריבוי זוהי השאלה הפילוסופית בה' הידיעה. "והיחס הנמרץ שבין הריבוי המוחלט, שבסוד האחדות המעולה המוחלטה, ובין האחדות המוגבלה, המצבת דברים מסומנים בגבוליהם…" זה בעצם שני הקטבים, כאילו הייתי אומר שביוד העליונה נמצא אפלטון שמפריד בין המופשט למוחש מדגיש את הצורה ולא את ההתפרטות שלה בחומר, וביוד התחתונה נמצאים האקסיסטנציאליים שרואים רק את היחיד. פה יש באמצע גם את האות ו', שנמצאת באמצע בין היודים, והיא מתפרשת בקבלה כקו הרקיע. בשני קצוותיה של האות א' נמצאים שני מובנים של אחדות: למעלה מעל הרקיע-נמצאת האחדות האפלטונית. אחדות מופשטת, מעל לחלוקה של צורה וחומר ומעבר לריבוי המוחשי. אחדות שלא ניתנת לחלוקה. ואילו מתחת לקו הרקיע, נמצאת האחדות האקזיסטנציאליסטית- שמכירה באינדיבידואל ובייחודו. ומה שיוצר את האחדות לפי חלק מהאקזיסטנציאליסטים, בפרט הדתיים, הוא החיבור בין שני אינדיבידואלים.

אלוהֵי תשפ"ד

שלושה מדרשים לעת הזו, שצפים ועולים מקריאה חדשה-ישנה במקורות. מדרשים שיש בהם דרישת אלוהים ודרישה מאלוהים, לעת מתמשכת של קושי

סדר היום של הצדיקים הטהורים

משפט קליט של הרב קוק המודפס תדיר בחדרי מורים ובקלסרים של סמינריוני הדרכה מלמד כי הצדיקים הטהורים אינם קובלים על

דרכי אירופה אבלות

פתח דבר – רבקה מרים לפני שאני מתחילה לכתוב כמה מילות הקדמה לספרון של אבא אני מטמינה לרגע את פני

אין מילים

נאום מכונן זה של הָרַבָּה אנג'לה בוכדל (Buchdahl), הרבה הבכירה של בית הכנסת הרפורמי Central Synagogue שבמנהטן, נישא כחמישה ימים

"בחסותה של ההשגחה העליונה"

סקירה ביקורתית על ספרם של קודי קופר וג'סטין באקלי דייר, העוסק בהגותם של האבות המייסדים וביסודות הקלאסיים והנוצריים של הפוליטיקה