"מָה נוֹרָא לִפֹּל בְּיַד אֱלוֹהִים חַיִּים" (הָאִגֶּרֶת אֶל הָעִבְרִים, י, 31) {בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם} בְּאַחַד הַלֵּילוֹת עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי, מֶפְלַרְטֵט עִם הַמַּחְשָׁבָה מָה הָיָה קוֹרֶה

ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. שׁוֹתָה חוֹפִים, כּוֹסֶסֶת יַבָּשׁוֹת'. 'אַבָּא

א. אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל הֵגֶל. מָה הֱשִׁיבַנִי הֲלוֹם, הַיִּסּוּרִים?

אֱלֹהִים חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, בִּמְבוֹכֵי הָ"אֵין-סוֹף". בּוֹרֵחַ וּבָא דֶּרֶךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת, אַךְ הָאֱלֹהִיּוּת מַסְתִּירָה אוֹתְךָ, אֱלֹהִים! אֵינְךָ רַק אֲדֹנָי, הָאֵל הַגִּבּוֹר, לֹא! אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת