ככל הנראה איננו יכולים בלא משיח. ליתר דיוק שניים: אחד לכפור בו ואחד להאמין בו בכל לב. איננו יכולים להתקיים בעולם בלי לנוע. בלי לרצות יותר. בלי לדמיין אוטופיה. ללא כל אלו, יהפוך היקום מַשמים, מנוכר ואדיש והחיים ייראו חסרי משמעות. בפרט אנחנו. בפרט בארץ ישראל.
ייתכן אומנם כי יש מי שיכולים להסתדר מבלי משיח. זן מסוים של שמרנים במובן הטוב והישן של המילה: אדישים או חשדנים כלפי שינויים, עצלנים ולא סקרנים, לא הרפתקנים מדי, לא פעילים מדי, מבכרים את הבטוח והמוכר ואוהבים להיות בבית 'עם התה והלימון והספרים הישנים'. ייתכן גם שכדאי לכולם להרפות: להירגע, לקחת צעד אחורה, להנמיך את הלהבות, להניח את הנשק ולחזור הביתה. ייתכן שכדאי לקחת חופשה לזמן־מה מהמשחק הפוליטי בכללו. להבין שהכול פתוח. שדרושה כאן הפתעה או הפרעה לסדר שאינה תלויה בנו. וייתכן שההמלצה הטובה מכול היא לחכות למשיח: לאותה דמות מופלאה שתכונן סדר פוליטי חדש. להתפלל ולייחל לו. בכל יום שיבוא. בפרט יהודים. בפרט בארץ ישראל.
ייתכן. אבל ייתכן גם שהטמפרטורות הרותחות של הפוליטיקה, בישראל ובעולם, מרמזות על כיוון אחר שיש לצעוד בו. השאלה עודנה דוקרת: היש עוגנים משותפים כלשהם שנוכל למצוא בתוך השיגעון הזה? היש טירוף מתקבל על הדעת? האם קיימת דרך להבדיל בין סוגי 'משיחיות' כך שנוכל ליצור משיחיות מתונה יותר, שקולה יותר – עד כמה שהדבר נשמע חסר היגיון?
—
בגיליון החמישי של "רליגיה" ערכנו שיחה עם מטפלים ממחלקה סגורה מאחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ. באותה שיחה תיארה דסי שלום־נמני סיטואציה שגרתית ובה כמה 'משיחים', 'נביאים' ואף 'אלוהים' יושבים סביב שולחן אחד להנחיה טיפולית. כדאי להחזיק את התמונה הזו כמטפורה למצבנו העכשווי ולעכל אותה. בסדר הפוליטי הנוכחי יש לנו הרבה – הרבה מדי – 'משיחים', 'נביאים' ו'אלוהים' וכל אחד מהם קיבל שליחות מסוימת מאוד.
ייתכן שהשולחן עשוי להיות העוגן. הידיעה שכולנו מסובים או הקריאה לכולנו להסב סביבו. אמירה חסידית שנונה נוקטת כי ההבדל בין רבי קטן ובין רבי גדול הוא שרבי קטן יודע שאלוהים מדבר איתו בלילה, ואילו רבי גדול יודע שכשם שהוא מדבר איתו – כך הוא מדבר גם עם כל היתר. עלינו להפנים את העובדה שאיננו לבד. יש מחלקה שלמה כמונו בבית המשוגעים של המשיח.
הגיליון הקרוב מוקדש למשיחיות.
גיליון ח ׀ 174 עמודים ׀ אביב תשפ"ה
תוכן עניינים ומבוא ׀ למאמרים נבחרים באתר ׀ לרכישה
