עם שוך הדיה ואדיה של תיזת החילון – זו שהספידה את הדת כתופעה שעתידה לחלוף מן העולם – בשלה העת לחשיבה רעננה על הפנומן הדתי. יהיו אלו מחשבות מבפנים או מבחוץ, מכאן ומשם, ישנות גם חדשות – ובלבד שיישמע בהן הד הניסיון לדבר ולדברר את ה"דתי". זהו סוג הכתיבה והחשיבה שאליו אנו חותרים. אלו האוזניים הרגישות עליהן אנו מעוניינים ללחוש. בין כותלי בית המדרש ובמסדרונות האקדמיה; גברים ונשים, בוגרים וצעירים; שכלתנים ואנשי לב – כל מי שהדתי טורד את מנוחתו מוזמן להצטרף.
יש להודות: חששות גדולים נלווים לחשיבה על הדת והדתי, ואף מעכבים בדרכה לא אחת. הדברים נוגעים בעצבים חשופים. בידוע שחלקים נרחבים של הדת נותרו פצועים ולמודי חבלות מהעולם המודרני; עולם שבו האתוס הרווח הוא שהולדתו אירעה עם השחרור מלפיתת הדת הכובלת והחונקת – ואנשים לא מעטים עודם חוששים מפניה.
האם שפה חופשית (ולעיתים ביקורתית) אינה עשויה לפגוע במחויבות הדתית? האם צודקת, מועילה ונכונה היא ההשוואה בין דתות שונות – או שמא מטשטשת היא את ייחודיותה של דת אבותינו? מה מקום יש לחשיבה וכתיבה אינטלקטואלית ושכלתנית על אודות ה"דת" – כתיבה שמקומה לא נעדר מדפי כתב העת? ומן העבר השני: האם ההישגים האנושיים המופלאים שהביאה בכנפיה העת החדשה אינם תלויים – במובן העמוק ביותר – בדחיקת הדת מהמרחב האנושי? שמא המאמץ להחזיר את הדת למרכז הבמה (ולחלץ אותה מתחומי המודחק והתת־מודע) מאיים על הישגים אלו, על יציבותם ועל המשך שגשוגם?
סתיו תשפ"א ׀ נובמבר 2020 ׀ 176 עמ'
תוכן עניינים ומבואות ׀ מאמרים נבחרים באתר ׀ לרכישה
