אמונה איננה טענה: על כפירה מילולית מדי

תגובה לספרו של דן ברא"ז "נגד הזרם: מדוע אני כבר לא דתי".
ד"ר נועם אורן הוא עמית בתר-דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק, עוסק בפילוסופיה אנליטית והגות יהודית, ובמיוחד בקשרים שבין השניים.

האם התורה ניתנה מהשמיים? האם אכן מתרחשים ניסים? האם לתורה יש סמכות מוחלטת?

שאלות אלו, לדעת רבים, הן לא מושא ראוי לחקירה פילוסופית. יתר על כן, רבים, הן מקרב המאמצים אמונות כאלו והן מאלו הדוחים אותם, סבורים שדיון פילוסופי ענייני ורציונלי בטענות שכאלו – דיון המערב טיעונים, ראיות, הבחנות מושגיות וכו' – חלף מן העולם בימי הביניים יחד עם הסכולסטיקה האריסטוטלית.

זוהי כמובן טעות היסטורית – דיונים בטענות אלו (כמעט) מעולם לא נפסקו וממשיכים להתקיים בימינו אנו הן באקדמיה והן מחוצה לה. אך מעבר לטעות ההיסטורית יש פה גם טעות אתית ופוליטית – כידוע לכל מי שחי בישראל, טענות אלו משפיעות באופן ניכר על חיינו פה. טענות אלו משפיעות על מהלכים פוליטיים, על החלטות מדיניות, על המרקם החברתי שלנו ועוד. אם כן, מדוע הם זוכים לפטור מדיון ובחינה ביקורתיים?

דן ברא"ז, בספרו החדש עושה בדיוק את זה ומראה שאכן אפשר, ואף ראוי, לערוך דיון שכזה. יתר על כן, הוא אף מדגים לנו כיצד ניתן לעשות זאת בצורה אשר מחד, לוקחת את הטענות הללו ברצינות רבה, אך מאידך, מוכנה להעמיד אותם לביקורת נוקבת (אך לא מתלהמת). מצרך כה נדיר וכה נדרש בעולמנו.

שמו של הספר הוא 'נגד הזרם: מדוע אני כבר לא דתי'. משמו של הספר אפשר להבין גם את תוכנו – מדובר בספר שהוא מסע אישי-פילוסופי של הכותב מהעולם הדתי (ימני) אל עבר העולם החילוני (שמאלני). עם זאת, החלק האישי בסיפור משמש, בעיני, בעיקר כפרפראות (בעלות חן, עשירות ומעניינות לכשעצמן) לטיעונים הפילוסופיים שהם לב ליבו של הספר.

הספר נפתח בכמה קטעים אישיים בהם הכותב מתאר את תהליך העזיבה שלו את הדת. בקטעים אלו, כמו גם בשאר חלקי הספר, הכותב מצטייר כאדם כן מאוד שבאמת ובתמים מחפש אחר האמת ולא מוכן להתפשר על תשובות חלקיות או מתחמקות. בהקשר זה המחבר גם מתלבט, אם כי לא מכריע, בשאלה 'האם מטרת הספר היא להראות כמה הדת זה שטויות?' (כמאמר אימו של הכותב). לאחר קריאה בספר נראה שזו אכן חלק מהמטרה, אך לא כולה. הכותב מבקש להראות כי לא רק שרבות מטענות הדת הן הבל אלא כי אימוצן אף מוביל לפעולות פסולות מוסרית. עם זאת, כאמור, יש לציין שעל אף הביקורת החריפה של הכותב כלפי הדת – הספר כתוב בצורה מאוד עניינית ומכבדת – כזו הלוקחת ברצינות את הטענות הדתיות ומתייחסת אליהם בהתאם.

הפרק השני של הספר מציג את המתודה בה הכותב בוחר לדון בה במהלך הספר – המתודה של הפילוסופיה האנליטית. זו, כשלעצמה, בחירה מרעננת שכן הפילוסופיה האנליטית היא ענף פילוסופי מוביל במאה השנים האחרונות בקרב העולם האקדמי האנגלוסקסי ואף על פי כן – הוא נעדר כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי ואף האינטלקטואלי בישראל. הפילוסופיה האנליטית שמה דגש רב על בהירות, חשיבה לוגית סדורה, והתמקדות בשאלות ממוקדות. ואכן, הספר מיישם ומדגים היטב את כוחה ויופיה של הפילוסופיה האנליטית. אמנם אני בטוח שיהיו קוראים אשר סגנון שכזה, הכולל דיונים דקדקניים בטענות השונות ובראיות לטובתן, עשוי ליגע אותם, אך גם יהיו כאלו (כמוני) שישמחו וייהנו מכך שסוף סוף מישהו דן ברצינות בטענות דתיות (ובכלל), דיון שכה חסר בשיח הציבורי שלנו.

שאר פרקי הספר דנים בזה אחר זה בטענות שונות אותן הדת (היהודית, בעיקר) או התרבות הישראלית מאמצת, ומנסים לאתגר, ואף להפריך, אותן. בין השאר, הספר דן באמונות ב'תורה מן השמיים', בקיומם של ניסים, בכך שהתנ"ך יכול להוות מקור סמכות מוסרי עליון, בזכות עם ישראל על ארץ ישראל, בכך שיש פסול בנישואי תערובות (התבוללות) ועוד. בנוגע לכל אחד מן הנושאים הללו הכותב מציג את העמדה או העמדות הדתיות המקובלות, דן בהצדקותיהן, ומנסה לערער עליהן. בהקשר זה מעניין לציין כי הספר לא עוסק כלל בשאלת השאלות –  'האם אלוהים קיים?'. הכותב מספק שתי הנמקות להחלטה זו. האחת, שדיון שכזה דורש ספר שלם בפני עצמו. השנייה, והמרכזית שבהן, היא שלפי הכותב האמונה באלוהים כשלעצמה איננה בעייתית במיוחד – דווקא האמונות הספציפיות של הדתות השונות הן הבעייתיות – גם מבחינה פילוסופית אך בעיקר בגלל ההשלכות המוסריות שלהן.

אם כן, במבט ראשון נראה כי הספר הוא בעצם 'אסופת מאמרים' העוסקים בנושאים שונים ואף בלתי תלויים במידה רבה. אך נדמה לי שתהיה זו טעות לקרוא כך את הספר. וזאת מכמה סיבות. ראשית, על אף שמבחינה פילוסופית השאלות השונות הנידונות בספר הן בלתי תלויות זו בזו, מבחינה סוציולוגית ופוליטית יש קשר הדוק בין כל השאלות הללו. אדם אשר יסבור שמתרחשים ניסים הוא, בסיכוי גבוה, גם יסבור שיש פסול בנישואי תערובת, ולהפך. ואכן, הספר מציג לא רק דיון בכל אחת מהטענות הללו אלא מהלך שלם של ערעור על תפיסת העולם הכוללנית הימנית-דתית המצויה ואף רווחת בישראל, על שלל רבדיה. במובן זה, כל אחד מן הפרקים נועד להפיל עוד אבן מאבני היסוד עליה נשענים החיים הדתיים-יהודיים בישראל. ואכן, במובן זה, סיפור הרקע השזור לאורך הספר נועד לבטא בדיוק את זה – החיים הדתיים בישראל הם מקשה רעיונית ומן הרגע בו טענה אחת מתערערת נפתח פתח לערעור על שאר הטענות.  שנית, על אף שהסבר בהחלט נועד לדון בכל אחת מן השאלות המוזכרות לעיל, הספר נועד גם, ואולי אף בעיקר, להדגים כיצד ראוי לערוך דיונים בנושאים משמעותיים וטעונים אלו. כל פרק לוקח טענה (או משפחה של טענות) ובוחן בצורה יסודית את ההצדקות לטענה זו ואת האתגרים הניצבים בפני אלו הבוחרים לאמץ אותה. על כן, הקורא המסור יוכל לצאת מספר זה לא רק עם תובנות ומחשבות על אודות הטענות הנידונות בספר אלא גם בכלים לבחון טענות נוספות אשר נראו עד כה כחסינות מפני דיונים וביקורות מסוג זה.

 שורש האמונה הוא שורש הכפירה

לאחר שהצגתי את המהלך הכללי של הספר ברצוני להעמיק בנקודה מרכזית אשר, לדעתי, מהווה בו זמנית גם את נקודת החולשה של הספר וגם את נקודת החוזקה שלו והיא – ההתרכזות בטענות. כאמור, הספר עוסק כל כולו בדיון על אודות טענות דתיות שונות – 'ניסים מתרחשים', 'התורה ניתנה במעמד הר סיני על ידי אלוהים', 'מוצדק להתייחס לתורה כאל מקור סמכות מוחלט' ועוד.

לכאורה, החלטה זו של המחבר לדון בטענות נראית מוצדקת מאין כמותה. הרי נראה שבבסיס הדת ישנה מערכת טענות אשר כל מערך החיים הדתי צומח ממנה – "יש אלוהים"; "הוא נתן את התורה"; "חז"ל הם הפרשנים המוסמכים למקורות היהודיים" ועוד ועוד ועוד. על כן, ערעור מוצלח של טענות אלו יוביל למפלה של הדת כשם שערעור יסודותיו של בניין יוביל לקריסת המבנה כולו.

אך האם באמת כך הם פני הדברים? האם הדת בכלל והיהדות בפרט מבוססת על מערך טענות? האם ריטואלים דתיים (דוגמת תפילה, צום וכו') דומים ל'ריטואלים' מדעיים (לקיחת תרופה, ביצוע חיסון וכו') אשר לולא אימוץ התשתית הטענתית העומדת בבסיסה כל המערך קורס?

נראה שהתשובה לכך מורכבת למדי. דיון עתיק ימים זה, אשר החל (לפחות) בימי הביניים בפולמוסים החוזרים והנשנים על 'עיקרי האמונה' ביהדות ונמשך עד ימינו אנו, ולא כאן המקום להאריך בנבכיו. בעשורים האחרונים ישנם אינספור מחקרים סוציולוגיים, פסיכולוגיים ופילוסופיים המערערים על תמונת עולם הרואה את המערך הדתי כנובע מאימוץ סט טענות כזה או אחר. לפי מחקרים אלו, הקשר בין הטענות הללו למערך החיים הדתי הוא הרבה יותר סבוך.

כך למשל לודוויג ויטגנשטיין טען כי במקרה הדתי, האמונות והפרקטיקות באות יחדיו, ואף נזנחות יחדיו (Wittgenstein, 1993). האדם הדתי על פי רוב לא לומד קודם שיש אלוהים ורק על בסיס אמונה זו הוא מבצע ריטואלים דתיים – האמונה והריטואלים תלויים זה בזה. הסוציולוגית טניה לרמן (Luhrmann) הלכה אף רחוק יותר וטענה כי הפרקטיקה הדתית מטרתה לאפשר ולבסס, מבחינה פסיכולוגית, את האמונה ולא להפך. לדידה, דתיים עושים ריטואלים כדי להאמין ולא משום שהם מאמינים (Luhrmann, 2020). חוקר הדתות פריץ סטאל (1979Staal, ) הרחיק לכת אפילו עוד יותר וטען כי ריטואלים דתיים כלל לא קשורים או אף מלווים באימוץ טענות שכן, לטענתו, הריטואלים שורדים שינויי האמנות דרסטיים, כמאמרו של יהודה עמיחי 'אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד'.

יתר על כן, כלל לא ברור האם היחס של דתיים רבים כלפי הטענות האלו הוא אותו היחס עליו פילוסופים מדברים כאשר הם מדברים על הַאֲמָנָה (belief). ישנם פילוסופים שגרסו כי טענות כלל לא משחקות תפקיד במערך הדתי וההיגדים הדתיים המשמשים בפיהם של המאמינים הדתיים אינם אלא סוג כזה או אחר של מבעים (Ayer; 1952; Phillips, 1993). אחרים, סברו שטענות אכן משחקות תפקיד אך גרסו כי יש להבין את יחס האמונה הדתית אל הטענות הללו על ידי השוואותו ליחסים שונים מיחס ההאמנה – תקווה (Pojman, 1986, 212-234), אמון (בובר, תשע"ב; Jackson, 2019;2020; Buchak, 2018), העמדה פנים (Van Leeuwen, 2023) ועוד.

בהקשר זה ראוי לציין כי עמדות אלו הינן עמדות דסקרפטיביות-הרמנויטיות. כלומר, אין תאוריות אלו נועדו לטעון דבר על האופן בו ראוי לאמץ אמונה דתית אלא הן נועדו לטעון דבר מה על אמונה דתית כפי שזו באה לידי ביטוי בפועל. כלומר, לפי גישות אלו, היחס של המאמין הדתי הפרדיגמטי אל הטענות הדתיות איננו יחס של האמנה אלא יחס אחר, בעל מאפיינים שונים, וכזה אשר המגבלות הרציונליות עליו פחותות.

לשם ההמחשה נבחן את העמדה הסוברת כי יש לראות באמונה הדתית סוג של תקווה. לפי גישה זו, היחס של המאמין הדתי אל הטענות הדתיות איננו יחס של האמנה (belief) אלא של תקווה (hope). האדם הדתי איננו סבור ש'משיח יבוא' כמו שהוא מאמין בטענות היסטוריות או מדעיות כגון 'ירד מחר גשם או 'יום יבוא והשמש תכבה' אלא הוא מקווה שהמשיח אכן יבוא ואף מעצב את חייו לאור תקווה זו, כפי שתקוות רבות (ולאו דווקא האמנות) מעצבות את חיינו.

אך, כאמור, הדרישות הרציונליות מתקווה הן שונות מאוד מאלו הקיימות בכל הנוגע להאמנה. במסגרת מאמר זה לא נוכל להיכנס לדיון מעמיק על אודות טיבה של התקווה והמגבלות הרציונליות שלה, אך כן נציין כי ישנה הסכמה בספרות כי מבחינה קוגניטיבית, בכדי לקוות שמצב עניינים מסוים, E, יתקיים אדם לא נדרש להאמין שמצב עניינים זה אכן יתקיים אלא, לכל היותר, לסבור שאפשרי (מטאפיזית) שהוא יתקיים (Chignell, 2023). על כן, גם אם אין זה רציונלי להאמין שהמשיח יבוא, עדיין סביר כי יהיה זה רציונלי לקוות לכך. אם כך, הביקורות של דן בספר המנסות לערער על הסבירות של הטענות הדתיות אינן מספיקות. בכדי לערער על הרציונליות והלגיטימיות של האמונה הדתית אין זה מספיק להראות שהן לא סבירות – יש לעמוד ברף גבוה בהרבה – שהן בלתי אפשריות! או, לחילופין, להראות שאין זה ראוי לקוות שמצב עניינים זה אכן יתממש. בנוסף, כמובן שניתן לערער על הלגיטימיות של פעולה על בסיס תקווה שכזו, אך גם כאן מדובר בפרויקט בעל אופי אחר מהפרויקט שדן לקח על עצמו.

דן בודאי מכיר את העמדות הללו, ואף מקדיש אליהם מספר עמודים בפרק השני, בתת הפרק שכותרתו '"אבל אפילו דתיים לא באמת מאמינים!" (עמ' 36-40). אך דיונו זה לוקה בחסר במספר מישורים. ראשית כל, הוא מכליל את העמדות הללו כולם ומציג אותם תחת השם 'אנטי-ראליסטיזם' ומתאר את העמדה ככזו הגורסת ש'דתיים לא באמת מאמינים במה שהם אומרים' (36). הניסוח הזה, והדיון בו בספרו של דו, מטעה שכן לפי תיאור זה נראה שהעמדות הללו גורסות שדתיים פשוט משקרים או לא כנים כאשר הם מבטאים אמונה דתית. אך, גם לפי רוב המחזיקים בעמדות כאלו אין זה המצב כלל וכלל. ראשית כל, דתיים רבים יודו בעצמם שאמונתם הדתית היא דבר מה שונה מאמונה מדעית ו/או אמונה יומיומית. שנית, רבים מבין האוחזים בגישה זו סבורים שדתיים רבים פשוט לא מזהים היטב את טיב היחס שלהם אל הטענות הדתיות. הם חושבים שמדובר ב'האמנות' אך בפועל מדובר ביחס אחר, כאמור – תקווה, מתן אמון (trust), קבלה (acceptance) וכו'. זה, כשלעצמו, לא אמור להפתיע אותנו שכן אנחנו לא כ"כ טובים בלזהות ולתאר בדיוק את המצבים המנטליים שלנו. מי מאיתנו לא התבלבל פעם בין כעס לרעב או בין התרגשות ללחץ? זה בדיוק עבודתו של הפילוסוף (והפסיכולוג) – לאפיין, לתאר ולזהות מצבים מנטליים שונים. אם כן, הדתיים הללו אינם משקרים אלא הם, לכל היותר, שוגים בזיהוי ואפיון מדויק של המצבים המנטליים שלהם.

אך הבעיה בתיאור של דן איננו רק שהוא לא מדויק אלא שהוא מוביל את דן לבקר ולדחות את משפחת העמדות הללו מסיבות לא מוצדקות. ביקורת אחת שהוא מטיח כלפי עמדות אלו היא שהן מקדמות עמדות לא כנות. יש בהאשמה הזו שני טעויות. האחת היא שהעמדות הללו הן (לרוב) עמדות דסקרפטיביות – הן מנסות לתאר ולאפיין את האמונה הדתית כפי שהיא בפועל. הן אינן מקדמות (או דוחות) דבר. על כן, הן לא יכולות להיות מואשמות בעידוד חוסר כנות. אך, כאמור, גם אלו שמקדמים אימוץ של אמונה דתית מסוג זה לא סוברים שיש באמונה דתית שהם מקדמים משהו לא כנה – היא פשוט לא האמנה רגילה. אדם שפועל להציל את בנו החולה מתוך תקווה (ולא האמנה) כי הוא יבריא – איננו משלה לא את עצמו ולא אחרים. יכול להיות שהוא גם יבטא את עמדתו בצורה לא מדויקת מבחינה פילוסופית ויגיד שהוא מאמין שבנו יחלים. אך עדיין לא מדובר פה בחוסר כנות. אם יישאל, סיכוי סביר שהוא גם יספק סיכויים ראליים לחלוטין לסיכויי בנו לשרוד. על כן, עידוד של אנשים לאמץ סוג דומה של דתיות לא כולל בהכרח עידוד לחוסר כנות.

הביקורת השנייה שדן מעלה, והיא המרכזית יותר, היא שהעמדה הזו פשוט שגויה. דתיים רבים, ואולי אפילו רוב המוחלט של הדתיים, אכן מאמינים במה שהם אומרים שהם מאמינים. ועל כן, לדעת דן, ראוי לדון בטענות הדתיות. כמובן שאין לי כל יכולת, ואף לא את הרצון, לחלוק על דן בטענה ש'יש דתיים ראליסטיים – שבאמת מתכוונים למה שהם אומרים' (עמ' 38). אך אני כן סבור שמדובר בתופעה הרבה יותר שולית ממה שהוא מתאר. לא סתם דתיים רבים פשוט לא מונעים כלל מדיונים פילוסופים על אודות אמונותיהם – ואף חשים שיש משהו זר ומנוכר בדיון הזה. יתר על כן, כפי שרבים מבין הדברים בעמדות אותן מבקר מרבים להראות – יש אינספור ראיות אמפיריות לכך שאמונה דתית מתפקדת באופן שונה מאוד מאמונות אחרות. במסגרת מאמר קצר זה לא נוכל להיכנס לעובי הקורה אך רק אציין שתי דוגמאות ממחקריהם העכשוויים והמרתקים של טניה לרמן (Luhrmann) וניל ואן-ליאווין (van Leeuwen):

1. הקשר בינן אמונה לפעולה – בדרך כלל פעולות שלנו נובעות מאמונות שלנו. אנחנו הולכים למכולת כאשר אנחנו רוצים חלב אם אנחנו מאמינים שיש במכולת חלב. אך, אמונות דתיות פועלות, לעתים קרובות, באופן אחר. הפעולה גורמת לאמונה ולא להפך. או, לחילופין, האמונה גורמת לפעולה רק בהקשרים מסוימים אך לא בהקשרים אחרים.
2. היכולת לבחור באמונה – אמונה איננה תחת שליטתנו. אנו לא יכולים לבחור להאמין שהיום יום חמישי או שמספר הכוכבים הוא זוגי. לעומת זאת, בהקשר הדתי נראה שדתיים רבים בוחרים לאמץ את אמונתם הדתית (או חלקים ממנה).
3. היחס בין ראיות לאמונה – בשונה מתחומים אחרים בהם אמונות שלנו הן, יחסית, רגישה לראיות, נראה שבהקשר הדתי זה בכלל לא המצב. דתיים רבים כלל לא מחפשים אחר ראיות עבור האמונה הדתית שלהם. יתר על כן, הם אדישים (במידה רבה) לראיות שכנגד אם וכאשר הם נתקלים בהם.  

אלו הן קצת דוגמאות מן המחקרים האמפיריים מהשנים האחרונות המצביעים על כך שאמונה דתית הינה תופעה אנושית נבדלת מ'האמנה' אשר פילוסופים בכלל, ואפיסטמולוגים בפרט, כל כך אוהבים.

אך לא נדרשים מחקרים ריגורוזיים ומתוחכמים למדי כדי להבין שאמונה דתית שונה מאוד מאמונות בתחומים אחרים כגון מדע, פילוסופיה והיסטוריה. היכרות אישית או קרובה עם דתיים מעידה על כך כאלף עדים. ואכן, כותב הספר תוהה לא פעם האם דתיים אכן מאמינים במה שהם אומרים שהם מאמינים. כך למשל הוא מתאר שעוד בהיותו ילד דתי היה מוזר לו שדתיים לא מתפללים בכוונה ואף מדברים בזמן התפילה – הכיצד אדם שמאמין שהוא עומד נוכח האל יכול לפטפט עם חברו על הא ועל דא?! בהמשך הספר הוא תוהה מדוע דתיים אינם עושים את הזוועות המוסריות עליהן מצוות התורה וההלכה ומנגד מדוע הם כה רגישים לדברים שכלל לא ברור מה המקור שלהם במערך הטענות הדתי.

במובן זה ישנו קו מאחד בין דן ברא"ז הדתי לבין דן ברא"ז החילוני – הדגש אותו הוא שם על ההצדקות לטענות הדתיות השונות כבסיס לחיים ולזהות הדתית. הסיבה שדן ברא"ז הצעיר היה דתי היא שהוא השתכנע בנכונותם של טענות אלו והסיבה שהוא עזב את הדת היא, לפי העולה מן הספר, שהוא השתכנע שטענות אלו שגויות. אני חושב שבעת קריאת הספר דתיים רבים (ואני ביניהם) יחושו שכאז, כן עתה, יש משהו מוזר באופן בו דן מתאר את החיים הדתיים. הם לא יזהו בו את עצמם. הם לא ירגישו שהספר תוקף אותם אלא צל פילוסופי שלהם.

 בהקשר זה מעניין להביא את הדברים שדן כותב לקראת סוף הספר:

יש ודאי שיאמרו שהייתי קיצוני ושראיתי הכול בשחור לבן. אני מאמין שזה מה שחשבו עליי אז חלק מהסובבים אותי. מחשבה זו אמורה להיות סוג של ביקורת, אבל כדאי לחשוב מהי בדיוק הביקורת. השתדלתי לקחת ברצינות את מה שכולם סביבי אמרו שצריך לקחת ברצינות, רק שאצלם היה פער גדול יותר בין הדיבורים למעשים. כשמישהו הולך עד הסוף עם אמונותיו, אני לא חושב שזה כשלעצמו עילה לביקורת. להפך, אני חושב, שכאשר יש פער בין מה שאנשים אומרים שהם מאמינים לבין מה שהם עושים, את זה יש לבקר. מבחינה זו, הסביבה שלי הייתה הבעיה ולא אני. היום אני חושב שהביקורת הייתה צריכה להיות אחרת. לא על זה שאני הולך עם מה שאני מאמין, אלא על מה שאני מאמין. (עמ' 195)

אני חושב שבקטע זה דן מבחין יפה שדתיים רבים יחשבו שהיה משהו חריג בהתנהגות ובהבנה שלו את הדת. אך הביקורת שלהם איננה, או לפחות לא צריכה להיות, שהוא לוקח את הדברים עד הקצה אלא שהוא לוקח אותם לכיוון לא נכון; שהוא מבין את הדת באופן שגוי – בעוד שהאמונה שלהם בטענות הדתיות הינה אמונה דתית (תהא אשר תהא טבעה – נושא אותו אני מרבה לחקור) האמונה שלו היא אמונה פילוסופית-מדעית.

אם מאמצים קו מחשבה זה, נראה כי רבות מן הביקורות העולות בפרקי הספר על הרציונליות של האמונה בטענות דתיות רבות כלל אינה רלוונטית. אם דתיים אינם 'מאמינים' (במובן של belief) בטענות הדתיות אזי כל הדיון ברציונליות של האמונה הדתית צריך להיות מותאם לאופי האמונה הדתית, יהא אשר יהא.

עם זאת, ועל אף כל האמור לעיל, אני סבור כי ראוי שכל דתי הקורא בספר ירגיש מאותגר. כפי שדן טוען במפורש ובבהירות בפרק השני, הפתרון לאתגרים אותם הוא מעלה לפיו אמונה דתית איננה אמונה רגילה והפניה לטענה כי ליהדות כלל אין עיקרי אמונה מוסכמים הוא פתרון קל ובלתי מספק. זוהי התחמקות קלה וזולה מפני ביקורות כאלו או אחרות; התחמקות שאין בה יושרה אינטלקטואלית אלא רק חיפוש אחר פיתרון זמין, מהיר ונוח. דן, בכך שהוא מערער על הטענות אשר, לכאורה, עומדות בבסיס המערך הדתי דורש מכל אדם דתי (או אף מסורתי או חילוני המאמץ את חלק מן הטענות הללו כחלק ממסגרת חייו) להיות כנה עם עצמו ולשאול במה הוא בדיוק מאמין, מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה והאם זה באמת מוצדק, במיוחד כאשר באמצעות אמונות אלו הוא מצדיק לעצמו מעשים שלולא אמונות אלו הן היו נחשבים בעיניו עוולות.

במובן זה, חוט השני השזור בספר הוא הדרישה של דן לעצמו והדרישה שלו מן הקורא לכנות אינטלקטואלית – כל הקורא בספר נדרש לשאול את עצמו את שאלות היסוד הנוגעות לאמונתו וזהותו ולהשיב לטענות אותן דן מעלה. ובמידה ואין הוא מסכים עם דן – עליו להשיב מדוע. ואין זו משימה קלה כלל וכלל.  

—