- חיפוש -

"בחסותה של ההשגחה העליונה"

מתנאל בראלי

המהפכה האמריקאית הייתה יריית הפתיחה לעידן מהפכני בעולם המערבי; האם המהפכה הזו התבססה על תפיסה מהפכנית? האם היא ביטאה מרד מודרני כלפי תפיסות העבר, או שמא המשכיות באופנים חדשים של תפיסות עתיקות?  מה היו מקורות ההשראה של האבות המייסדים של ארצות הברית, ומאילו מסורות אינטלקטואליות שאבו אלו שכוננו את הרפובליקה האמריקנית החדשה?

שאלות עלו עומדות במוקד מחקר אינטנסיבי ומפותח המתקיים מזה עשרות בשנים, והמבקש לנתח את הפילוסופיה הפוליטית העומדת בתשתית הכרזת העצמאות האמריקנית ומסמכי היסוד של הרפובליקה. כיצד למשל יש לפרש את ייחוס הזכויות הטבעיות של בני האדם ל"בורא" ואת הזכות לעצמאות מדינית ל"אלוהי הטבע"? בולטת במחקר הטענה שמושגים אלו מבטאים נסיגה מהתפיסה התיאולוגית-נוצרית הקלאסית ומעבר לעידן של פילוסופיה פוליטית ארצית שניצני החילון כבר מתחילים לבצבץ מקרבה. "שחרור הסדר הפוליטי מאלוהים", כינה זאת לאחרונה אחד החוקרים, בספר הנושא את כותרת המשנה: "היסודות הכפרניים של הרפובליקה האמריקנית".[1]

שני פרופסורים למדע המדינה בארה"ב, קודי קופר וג'סטין באקלי דייר, טוענים לעומת זאת, כי האבות המייסדים אחזו בעמדה שניתן לכנותה כ"חוק טבעי נוצרי"; עמדה הטוענת בזכות ריאליזם מוסרי הנובע מרצונו ומחוכמתו של אלוהים – בורא ומשגיח – וששורשיה בגרסה הנוצרית לעקרונות הפילוסופיה הפוליטית הקלאסית. המחברים שוללים את הטענה שהתיאוריה הפוליטית של האבות המייסדים מציינת מרד נגד המסורת הדתית הימי בניימית. המחברים מדגישים את ההמשכיות ותודעת הרצף של האבות המייסדים עם תפיסות תיאולוגיות מסורתיות שמהן נגזרים עקרונות פילוסופיים-פוליטיים רבי ערך: שוויון טבעי בין בני האדם;[2] זכויות טבעיות המוקנות לכל אדם באשר הוא; ריבונות העם; הסכמת הנשלטים כתנאי ללגיטימיות השלטון; הזכות להתנגדות לשלטון עריצות, ועוד (238).

אמנם, הכרזת העצמאות האמריקנית מתייחסת במפורש ל"שופט העליון ריבון־העולם", מייחסת את הזכויות ל"בורא", ומשליכה יהבה על "ההשגחה העליונה". למרות זאת ביטויים אלו פורשו לאורך השנים כחריגה מהתיאולוגיה הנוצרית המסורתית – המניחה אל פרסונלי, מצווה ומוכר בשמו, המתגלה באמצעות כתבי הקודש – אל עבר תפיסה נטורליסטית שבה נתפס האל כשיקוף של הסדר הטבעי וחוקי הטבע המטריאליים. אלוהי אברהם המקראי מכונה כעת כאלוהי הטבע, ומתפרש כחלק מתפיסה דאיסטית מהפכנית, או ככסות לספקנות תיאולוגית ולהרהורי כפירה חבויים. עבור חלק מהחוקרים מסמלת הכרזת העצמאות שחרור של הפוליטיקה מלפיתת התיאולוגיה ומוסדות הדת; "הרקת היין החדש של האינדיבידואליזם הליברלי-חילוני אל תוך קנקנים עתיקים", תיארו המחברים עמדה זו (3).

המחברים מתייצבים מול עמדה זו  וטוענים שהנחות היסוד העומדות בבסיס הפוליטיקה האמריקנית, כפי שזו עוצבה בתקופת ייסודה, נלקחו ממסורת החוק הטבעי הנוצרי.

לטענתם מדובר במסורת מובחנת, ששורשיה בימי הביניים, המשלבת בין פילוסופיה פוליטית קלאסית לתיאולוגיה נוצרית. דמויות בולטות בה הן תיאולוגים נוצריים כמו תומס אקווינס (המאה ה-13, תיאולוג דומיניקני, איטליה) והתיאולוג האנגליקני ריצ'רד הוקר (המאה ה-16, אנגליה). חלק מרכזי מהמוטיבציה של הפרוייקט התיאולוגי של זרם זה היה לגשר בין עקרונות האמונה הנוצריים לבין הפילוסופיה הקלאסית (בלבושים קדם מודרניים), וכך הם התיכו יחד מושגים כמו חוק טבעי ומחוקק אלוהי; בריאה, השגחה וחוקי הטבע; תבונה ואמונה, ריבונות פוליטית, זכויות טבעיות ומחויבות השלטון לחתירה לטוב המשותף. עמדות אלו רווחו במושבות האמריקניות במאה ה-18, ועיצבו את המרחב הציבורי והנחות היסוד שלו; גם אם באופן ספציפי ניתן היה למצוא כמובן גם עמדות פחות דתיות – וספקניות, כפרניות ומחולנות יותר – שפקפקו בהנחות יסוד דתיות אלו (5).

לטענת המחברים, יש לתאר את הנחות היסוד של הפוליטיקה האמריקנית במונחים של רצף והמשכיות ביחס לפילוסופיה הפוליטית היוונית-רומית והמסורת הנוצרית הסכולסטית הימי ביניימית. בכך הם מתייצבים אל מול מורשתו הפרשנית רבת ההשפעה של הפילוסוף היהודי-אמריקני ליאו שטראוס, שבספרו הגדול "הזכות הטבעית וההיסטוריה" תיאר את תפיסת הזכויות הטבעיות המודרנית במונחים של שבר, פער, מהפכה ויצירת שינוי רדיקלי ביחס לפילוסופיה הפוליטית הקלאסית שקדמה לה.

לעמדות אלו השלכות מעשיות לימינו מלבד תרומתן להבנה היסטורית טובה יותר של המסורת הפוליטית האמריקאית. בייחוד יש להן השלכות על יחסי הדת והמדינה בארצות הברית, מקומה של הדת במרחב הציבורי, וסוגיות בוערות הנוגעות לחופש הדת ולפרשנות סעיף אי־המיסוד שבחוקה האמריקנית ויישומו. כך מצטרף ספר זה לקרב שמנהלים שמרנים וזרמים דתיים בארצות הברית נגד ההפרדה הליברלית בין דת ומדינה, ובעד שימור  "אחת המסורות הוותיקות ביותר שלנו, ולדעתי מהחשובות שבהן, שנמצאת זה כמה שנים בסכנה קרובה וחמורה…", כדברי השופט אנטונין סקאליה. סקאליה – הן בפסיקותיו הן בנאומיו – הסתייג מהמגמה של בית המשפט העליון בעשורים האחרונים של המאה העשרים לבצר את "חומת ההפרדה" שבין דת ומדינה, וביקש לתאר את היחס לדת ששרר בעידן האבות המייסדים. בכך הדגים היטב את הרלוונטיות של הדיון ההיסטורי לסוגיות העכשוויות שמעסיקות את הציבוריות האמריקנית בשאלות של דת ומדינה:

האמונה המסורתית, שבאה לידי ביטוי ללא בושה בהצהרותינו הלאומיות ומשתקפת בנאמנות במדיניות הציבורית שלנו, ולפיה אנו אומה תחת האל. מסורת זו מופיעה כמובן כבר במסמך הראשון שפרסמנו בתור עם. הכרזת העצמאות פונה אל "חוקי הטבע ואלוהי הטבע", מכריזה כי "הבורא העניק לכל בני האדם […] זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם", ונשבעת בשורת הסיום "להשליך את יהבינו על ההשגחה העליונה". הקונגרס הראשון שנבחר בחסות החוקה החדשה קיבל החלטה משותפת של שני בתי הקונגרס שביקשה מהנשיא "להכריז לעם שיושב בארצות הברית על יום של תפילה והודיה ציבורית" […] מסורת דתית זו שלנו הכירה בעקביות באמונה לאומית באל – אולם לא באמונה לאומית בזרם דתי מסוים. וזו אבחנת המפתח: בין עידוד רשמי של דת ככלל, שהיה המנהג מאז ומעולם, ובין העדפה רשמית לזרם דתי מסוים, דבר שהיה אסור.[3]

"אבחנת המפתח" הזו, כפי שכינה אותה סקאליה, נובעת באופן ישיר ממסורת החוק הטבעי הנוצרי שבה אחזו האבות המייסדים  – וזוהי דוגמה מיטבית לאופן שמסורת זו יכולה לשמש גם כמגדלור עכשווי לגישה אוהדת יותר כלפי הדת.

בהלימה לאופיו ההיסטורי של הספר, ההיגיון המסדר של פרקיו כרונולוגי, ומוליך את הקורא ביד בוטחת במשעולי המחצית השנייה של המאה ה־18. ראשיתו בניתוח הדיון הטרנסאטלנטי שהתנהל בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־18, כתגובה לשינוי במדיניות הבריטית כלפי הקולוניות שמעבר לאוקיינוס. דיון זה התנהל מעל גבי "פמפלטים" פומביים, והניתוח שלו מאפשר הצצה אל התודעה ששררה בקולוניות בתקופה שלפני מלחמת העצמאות. כך מתברר שמושגים ותפיסות של השגחה אלוהית, הלקוחים ממסורת החוק הטבעי הנוצרי, קיבלו מקום מרכזי במסגרת הטיעונים של כותבים בולטים בתקופה זו – דוגמת ג'יימס אוטיס (1725-1783, משפטן אמריקני ופעיל נמרץ בהתנגדות המושבות למדיניות הכתר הבריטי) וג'ון דיקינסון (1732-1808, מהאבות המייסדים של ארצות הברית) – והשפיעו על יצירת תשתית הלגיטימציה המוסרית והפוליטית למרידה המאוחרת יותר בכתר הבריטי. במילים אחרות, הצדקת המרד כנגד האנגלים, כפי שבאה לידי ביטוי בכתיבה שהופנתה אל הציבור במושבות באותה התקופה, נשענה על הנחות יסוד הלקוחות ממסורת החוק הטבעי הנוצרי, ואף נוסחה בשפה זו.

הפרק שלאחריו מתמקד בדמותו של תומס ג'פרסון ובעמדותיו. ג'פרסון נחשב בעיני רבים לאחד הקצוות הפחות אורתודוקסיים והיותר רדיקליים וספקניים ביחס לתיאולוגיה של האבות המייסדים, ודווקא משום כך הבחירה לנתח את עמדותיו בנושא זה היא בחירה מתודולוגית נבונה. לטענת המחברים, ניתוח מעמיק של כתבי ג'פרסון, לרבות הטיוטה שהכין להכרזת העצמאות, מעלה שגם הוא אישר כמה מהנחות היסוד המטאפיזיות בדבר קיומו של אל מוסרי, בורא ומשגיח, באופן שמאפשר לראותו – באופן מפתיע אולי – כממשיך היבטים חשובים של תפיסת החוק הטבעי הנוצרי, גם אם אין הוא הולם אותה באופן מלא.

בהמשך המחברים דנים בפירוט – ושמא אף בדקדקנות יתרה – בדבר טיב ההצדקות שניתנו ליציאה למלחמת העצמאות בכתר הבריטי, ובעיקר ביחס למסגרת הרעיונית שבה התנהל הדיון – מסגרת הפרשנות הנוצרית לפרק מאיגרותיו של פאולוס שבברית החדשה. למלחמת העצמאות קדם דיון ציבורי ערני ומעמיק בשאלה האם מלחמה זו הולמת עקרונות יסודיים של ה"מלחמה הצודקת". לדעת המחברים, דיון זה לא רק שתאם עמדות של מסורת החוק הטבעי הנוצרי, אלא גם התקיים בתוך מסגרת החשיבה ששרטטו תיאולוגים נוצריים כתומס אקווינס. דיונים אלו התנהלו בזיקה ישירה ומפורשת למסורת הפרשנית הנוצרית לפרק י"ג מהאיגרת של פאולוס אל הרומים, המעלה על נס את הציות לרשויות הפוליטיות: "כָּל־נֶפֶשׁ תִּכָּנַע לִגְדֻלַּת הָרָשֻׁיּוֹת כִּי־אֵין רָשׁוּת כִּי אִם־מֵאֵת הָאֱלֹהִים… לָכֵן כָּל־הַמִּתְקוֹמֵם לָרָשׁוּת מַמְרֶה אֶת־פִּי הָאֱלֹהִים וְהַמַּמְרִים יִשְׂאוּ אֶת־עֲוֹנָם… עַל־כֵּן עָלֵינוּ לְהִכָּנֵעַ לֹא בַעֲבוּר הַקֶּצֶף בִּלְבַד כִּי־גַם מִדַּעַת חוֹבָתֵנוּ".

בתחנה ההיסטורית הבאה בספר נטען כי אירועי מפתח בניהול מלחמת העצמאות, לרבות הריגול ויחסי החוץ, נקראו בעדשות תיאולוגיות, כמעט מקראיות, של התערבות האל בהיסטוריה הקונקרטית. לתחנה זו שני יתרונות משמעותיים, וחיסרון בולט אחד: ראשית, החומר ההיסטורי המוצג בה מרתק, וכולל למשל מכתבים אישיים של ג'ורג' וושינגטון (שמונה אז לעמוד בראש הצבא הקונטיננטלי) ושל ג'ון גיי (מכותבי הפדרליסט, שנטל חלק פעיל ומרכזי במאמצי ריגול ומודיעין במלחמת העצמאות). מכתבים אלו מדגימים כיצד ראו מנהיגים דגולים אלו את מהלכי המלחמה בעין דתית מובהקת, המפרשת אותם בהתאם לנרטיב תיאולוגי של השגחה, תוך שימוש במיטב הביטויים והציטוטים המקראיים. תיאורים אלו יורדים ממרומי העיון התיאורטי אל שדות הקרב והמעש הממשיים. שנית, הציטטות והראיות מלמדות על תפיסה של אל משגיח ומתערב באופן ישיר  – "ההשגחה לצידנו!" – שאינה מתיישבת עם נטורליזם או דאיזם.  אלוהים מתגלה לא רק בניצחונות אלא גם בכישלונות הזמניים.

מנגד, חולשתם של חומרים אלו היא בכך שהם אמנם משקפים תודעה דתית עמוקה, אך אין בכך כל הפתעה; הרי מדובר לכל הדעות בתקופה שעוד לא חוותה תהליכי חילון נרחבים, ושדרה מרכזית של האוכלוסייה הייתה דתית במובהק.[4] הדיון שנערך ביחס לשורשים הרעיוניים של האבות המייסדים לא כופר בכך שחלק מרכזי מהדמויות הללו אחזו בתפיסת עולם דתית. לפי התפיסה הרווחת, כפי שפתחנו בראשית דברינו, הפילוסופיה הפוליטית של האבות המייסדים לא נשענה על הנחות תיאולוגיות מסורתיות אלא ביטאה התנערות מהן. על כן, תפיסה רווחת זו יכולה לקבל את הניתוח ההיסטורי שבפרק זה. במובן הזה, גם החוקרים החולקים על המחברים יכולים לקבל באופן מלא את הטענות המובאות בפרק זה – מבלי שעמדתם העקרונית תשתנה כתוצאה מכך. פרק 6 של הספר צועד מעט קדימה מבחינה כרונולוגית ועיונית, ובוחן את הקשר בין מושג "ריבונות העם" ובין תפיסת החוק הטבעי הנוצרית. "ריבונות העם" היה מושג מרכזי בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות האמריקנית, ומקובל כיום לראות בו עקרון המנוגד לתפיסה דתית המעמידה על נס את ריבונות האל. אך לטענת המחברים  ריבונות העם האמריקנית פורשה לאור מסורת החוק הטבעי הנוצרית, שראתה גם את העם-הריבון ככפוף להשגחתו ולחוקיו של האל, ושלא מאפשרת לו לממש כל רצון שרירותי באשר הוא. זאת בניגוד לז'אן ז'אק רוסו המעניק לעם כוח בלתי מוגבל לממש את רצונו.

בכך נכנסים המחברים לתחום התיאוריה החוקתית, באשר הם מבקשים לראות את החוקה האמריקנית לא רק כגילוי רצונו של העם להגביל את עצמו, אלא גם כהולמת עקרונות מטפיזיים, תיאולוגיים ותבוניים המגבילים אותו. כך מתגלה תפיסה של ריבונות וחוקתיות, שמתעמתת (במפורש ובמוצהר) עם תיאוריות חוקתיות עכשוויות. הספר שלפנינו מתנגד לתפיסה כמו זו של  ברוס אקרמן ורדני ברנט שהמגבלות החוקתיות לא כוללות הנחות מטאפיסיות. בדרך זו נכנסות סוגיות עכשוויות נוספות – בדלת אחורית קטנה – אל תוך הדיון ומדגימות את ההשלכות הרלוונטיות שלו: לדידם של המחברים התפיסה של האבות המייסדים את "ריבונות העם" לא מאפשרת גישה פרשנית לחוקה כמו זו של תפיסת "החוקה החיה" (169–170); ולא מאפשרת לבית המשפט להגביל את הרשות המחוקקת מכוח עקרונות יסוד שאינם כתובים, כמו עקרונות החוק הטבעי (186–187).

סוגיות אלו של פרשנות החוקה וסמכות בית המשפט העליון האמריקני הן סוגיות שהקשר שלהן לתיזת הספר צדדי באופן יחסי. אולם ההשלכות המשמעותיות ביותר של הדיון ההיסטורי הנערך בספר נוגעות לשאלות עכשוויות של יחסי הדת והמדינה בארצות הברית, ובסוגיות אלו מטפל פרק הסיכום של הספר. לשם הבנת ההקשר הכללי של הדיון יש לציין את הספר "Why Liberalism Failed", שבו הצביע פטריק דנין – הוגה קתולי – על משבר הליברליזם במערב, שאת שורשיו הוא מוצא בליברליזם עצמו, ובמימוש המלא שלו שהוביל לחשיפת הפגמים המהותיים השלובים בו. בכך מצטרף דנין לשורה ארוכה של הוגים שמרניים עכשוויים, הסבורים שיש לחשוב מחדש על חלק מהיסודות העמוקים של הרפובליקה האמריקנית, בפרט סביב יחסיה עם הדת. כך למשל בכנס של ה-National Conservatism שנערך בשנת 2021, טען יורם חזוני שמכיוון שרוב האוכלוסייה האמריקנית היא נוצרית, הרי שהערכים הנוצריים צריכים לקבל דומיננטיות במרחב הציבורי, ולעצבו בהתאם. זרם רדיקלי יותר שראוי לציון בהקשר זה הוא תנועת ה-"Integralism", שדובר בולט ומרכזי שלה הוא אדריאן ורמיול (Adrian Vermeule), פרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד, הקורא במפורש לנסיגה מעקרונות ההפרדה שבין דת ומדינה, לטובת סדר מדינתי שמגן באדיקות על "הטוב העליון" על חשבון ערכים של אוטונומיה ואינדיבידואליזם.

על רקע מגמות שמרניות חדשות אלו, הזוכות לפריחה עכשווית בארצות הברית, מתייצב ספר זה ככתב הגנה נחרץ על האבות המייסדים של ארצות הברית, ועל סוג הליברליזם הדתי-תיאולוגי שאותו הם קידמו. המחברים מתעקשים על כך שהליברליזם שכוננו האבות המייסדים – דווקא מתוך תפיסת החוק הטבעי הנוצרי – לא לוקה בפגמים שייחס לו דנין, וכי הם השכילו להגן על חופש הדת ועל זכויותיו של הפרט לצד הדגשת חיוניותה של הדת למרחב הציבורי, למוסר ולשגשוגה של הקהילה הפוליטית. הדת, אלוהים והציוויים המוסריים הנובעים מהם צריכים אמנם להתנסח באופן שלא מזוהה עם דת ספציפית – "אבחנת המפתח" שראינו לעיל בדבריו של סקאליה – אך לא ניתן לוותר על ההשפעה התרבותית והמוסדית שצריכה להיות לעצם הטרנסצנדנטיות האלוהית בפוליטיקה.

בניגוד לעמדות של חזוני או תנועת ה-"Integralism", מבקשים המחברים לשמר עקרונות ליברליים של חירות הפרט והחופש מדת.הם מבקשים להימנע מהעדפה של דת אחת על פני דתות אחרות, אבל תומכים בהעדפה של הדת (המונותיאיסטית) על פני מרחב ציבורי נטול לחלוטין מכל מימד של דתיות. לדבריהם, איזונים אלו נובעים באופן ישיר מתפיסת החוק הטבעי הנוצרי  המשמשת מקור אינטלקטואלי חי ותוסס בארצות הברית גם בימינו.

עם זאת, יש להעיר על כך שאופני היישום של עמדה זו בסוגיות אקטואליות בארה"ב נותרים עמומים. הדבר נסלח מכיוון שמטרת הספר המרכזית היא הניתוח ההיסטורי, ולא הבעת עמדה נורמטיבית אקטואלית.  אולם, לאורך הספר הוכיחו המחברים כי יחס מסורתי אל הדת והפוליטיקה עיצב בפועל את האקלים הפוליטי והמדיני של ארצות הברית הצעירה. על כן, יכול היה הספר להיות עשיר יותר לו היו מחבריו משכילים להצביע על השלכות קונקרטיות של הניתוח ההיסטורי והרעיוני שהם מציעים.

יתירה מזו, נראה כי המחברים לא נותנים את הדעת די הצורך על שאלה מתבקשת: לאור הטענה שתפיסות דתיות אלו היו כה דומיננטיות בתקופת הייסוד של ארה"ב, מה היו הגורמים לשקיעתן של תפיסות אלו במהלך כמעט מאתיים וחמישים השנים שחלפו מאז? השאלה מתעצמת לאור המסר הגלום בפרק הסיום, לפיו תפיסות אלו עשויות להיות רלוונטיות ובעלות ערך גם לקיום האמריקני הנוכחי. האמנם הדבר אפשרי היום לאור השינויים התרבותיים העמוקים שהתחוללו מאז? [5]

לטעמי, לא מדובר בעניין שולי שניתן להסיטו בקלות מן הדיון. גישות רדיקליות המערערות על האופי הליברלי העכשווי של יחסי דת ומדינה בארצות הברית ומבקשות להשיב את הדת אל המרחב הציבורי בארצות הברית, תולות זאת, בין היתר, בטענה שהתפיסה הדתית והתיאולוגית המשורטטת בספר רזה מידי, והיא זו שהובילה לדידם לתהליכי חילון, ניהיליזם, אובדן דרך ושקיעה תרבותית. מכיוון שזוהי הביקורת העומדת בבסיס גישות אלו, וככל שהמחברים מבקשים להימנע מהמסקנות הללו – הרי שהם נדרשים לספק הסבר חילופי ומשכנע לשאלה הפשוטה: מה השתבש בדרך?

אנו נמצאים כיום בתקופה שבה סוגיות של דת ומדינה שבו להעסיק ביתר שאת את הציבוריות הישראלית. אין ספק שהדיון בישראל שונה מהדיון בארה"ב; ההיסטוריה היהודית שונה מזו האמריקנית, אופי הדת היהודית שונה מזו הנוצרית, ותקומתו הפוליטית של עם ישראל אירעה שתי מאות לאחר לידתה של האומה האמריקאית. ובכל זאת, לא ניתן להתעלם מכך שגם מדינת ישראל יושבת על מתחים עמוקים הנוכחים בה עוד מראשית הציונות בין דת וחילון, ובין לאומיות וליברליזם. מנסחי מגילת העצמאות שלנו שאבו השראה מההכרזה האמריקנית, אך בהתחמקות יהודית טיפוסית הוציאו ממנה שני מונחים טעונים: "אלוהים" ו"דמוקרטיה",[6] ואף עמעמו את האופי האמריקני הראשוני שהיה לה, שנוסח ברוח הליברליזם הקלאסי של המאה ה-18.[7]

ספר זה עשוי לפתוח בפני הקורא הישראלי צוהר לתפיסה מורכבת יותר של טיב הקשר שבין דת, אלוהים ומדינה. מוצגת בו תפיסה המאזנת בין שמירה על זכויות הפרט ובין הנכחה של הדת במרחב הציבורי והכרה בחיוניותה. בעזרת הרעיונות הללו ניתן להעשיר את הדיון הדיכוטומי והמתוח המתקיים היום בחברה הישראלית, שהנחות היסוד שלו נעות בין רתיעה (חילונית) מכל אלמנט דתי במרחב הציבורי, לבין הנחה (דתית) שכל החלשה של מיסוד הדת (בגרסה אורתודוקסית מחמירה דייקא) משמעה בהכרח ויתור על השפעות רכות יותר של הדת על המרחב הציבורי.

* המאמר המקורי התפרסם בכתב העת המקוון "קנאת סופרים" לביקורת ספרים.

[1] Matthew Stewart, Nature’s God: The Heretical Origins of the American Republic (New York

W. W. Norton, 2014).

[2] ואצל חלק מהכותבים – בני אותה התקופה – תוך התנגדות לעבדות והכרה בפגיעה בשוויון האנושי הכרוכה בה. ראו על כך בעמ' 210-217 בספר.

[3] אנטונין סקאליה, בשם החוק, מאנגלית: שמעון ותמי נטף, ירושלים: סלע מאיר, 2022, עמ' 252.

[4] ראו Nathan O. Hatch, The Democratization of American Christianity (New Haven: Yale Univ. Press, 1989).

[5] ראו למשל Stuart Banner, The Decline of Natural Law: How American Lawyers Once Used Natural Law and Why They Stopped (Oxford University Press, 2021).

[6] ראו על כך בספרו החדש של יורם שחר, כבוד, חירות ועמל: סיפור חיבורה של הכרזת העצמאות, אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת תל אביב, תשפ"ב, עמ' 260-268, 308-317; וכן במאמרו המוקדם יותר "הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות", עיוני משפט 26, 2 (2002), עמ' 523-600. ראו גם: Yoram Shachar, “Jefferson Goes East: The American Origins of the Israeli Declaration of Independence,” Theoretical Inquiries in Law 10, no. 2 (2009): 589–618.

[7] על הטיוטה הראשונית, שהדהדה באופן מפורש הרבה יותר את הפילוסופיה הפוליטית של האבות המייסדים, ועל השינויים שעברה לכיוון סוציאליסטי, ראו לאחרונה אצל Neil Rogachevsky and Dov Zigler, Israel’s Declaration of Independence: The History and Political Theory of the Nation’s Founding Moment (Cambridge, United Kingdom ; New York, NY: Cambridge University Press, 2021), ch. 2-3.

שירה ותפילה

את המאמר "שירה ותפילה" פרסם ר' הלל צייטלין ב"לוח אחיאסף" לשנת תרס"ד (1904), ובדומה למאמרים אחרים שלו מאותה התקופה, הוא רווי

להיות פילוסוף מאמין בעולם חילוני

שרטוּט מחודש של מרחבי המחלוקת בין מאמינים לאתיאיסטיים – זוהי המשימה שאליה נקרא הפילוסוף הסקוטי אלסדייר מקינטאייר במאמר שלפנינו. מאמינים

המולדת ההלכתית ואזרחיה השונים

במסגרת הדיונים העוסקים ב'דיבור דתי' וב'שפה דתית' נהוג להקצות ל'שיח ההלכתי' מקום של כבוד; אך הגדרה זו היא מתעתעת. מתלוות

"בחסותה של ההשגחה העליונה"

סקירה ביקורתית על ספרם של קודי קופר וג'סטין באקלי דייר, העוסק בהגותם של האבות המייסדים וביסודות הקלאסיים והנוצריים של הפוליטיקה

וִדּוּי הֲרִיגָה

"דמי אחיך": שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. וִינַעְנֵעַ תְּחִלָּה דָּרוֹם, בְּחֶסֶד אַחַר כָּךְ צָפוֹן בִּגְבוּרָה