"דמי אחיך": שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. וִינַעְנֵעַ תְּחִלָּה דָּרוֹם, בְּחֶסֶד אַחַר כָּךְ צָפוֹן בִּגְבוּרָה מִזְרָח בְּתִפְאֶרֶת אַחַר כָּךְ מַעְלָה בְּנֶצַח מַטָּה בְּהוֹד שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נַפְשׁוֹ יוֹצְאָה וִיכַוֵּן לְהָבִיא סוֹף קְצֵה הַלּוּלָב עַד
אֱלֹהִים חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, בִּמְבוֹכֵי הָ"אֵין-סוֹף". בּוֹרֵחַ וּבָא דֶּרֶךְ כָּל הָרְחוֹבוֹת, אַךְ הָאֱלֹהִיּוּת מַסְתִּירָה אוֹתְךָ, אֱלֹהִים! אֵינְךָ רַק אֲדֹנָי, הָאֵל הַגִּבּוֹר, לֹא! אַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת
בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב הַזֶּה בָּרְחוֹב נְעָרוֹת עִם אֶקְסְסוֹרִיז
א. אָכֵן, חָזַרְתִּי בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלוֹהִים, כַּאֲשֶׁר יַחְזֹר בֵּן אוֹבֵד לְאָבִיו, לְאַחַר שֶׁהָיִיתִי יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ רוֹעֵה חֲזִירָיו שֶׁל הֵגֶל. מָה הֱשִׁיבַנִי הֲלוֹם, הַיִּסּוּרִים?
ד. בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת – אֱלֹהִים הַמִּסְכֵּן. פָּנָיו כְּבוּיוֹת, עֵינָיו רֵיקוֹת. 'אִמָּא לֹא חָזְרָה?' שָׁאַלְתִּי, 'אִמָּא לֹא חָזְרָה. הִיא בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. שׁוֹתָה חוֹפִים, כּוֹסֶסֶת יַבָּשׁוֹת'. 'אַבָּא
