בנאום זה, שנישא בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת נוטרדאם ב-11 לאוקטובר 2019, עומד ויליאם בר על חשיבותה של הדת למוסר הציבורי ולמוסדות החברה החופשית. לדבריו, מתרחשת כיום בחסות החוק התקפה אגרסיבית על חופש הדת, ויש לעמוד כנגדה ולבצר מחדש את ההבנה בדבר נחיצות הדת לקיומה ולשגשוגה של החברה.
עו"ד ויליאם בר הוא התובע הכללי של ארה"ב
תרגם מאנגלית: אהד מרלין
ברצוני לחלוק עמכם כמה מחשבות בנוגע לחירות הדתית באמריקה. מדובר בנושא שזכה לעדיפות עליונה בממשל הנוכחי ובמשרד המשפטים הנוכחי. הקמנו כוח משימה הכולל גורמים שונים בעלי נגיעה לנושא, כולל פרקליטות המדינה, האגף האזרחי, משרד היועץ המשפטי ומשרדים אחרים. אנחנו נפגשים באופן קבוע, ועוקבים אחר אירועים שונים ברחבי ארה"ב – מקרים שבהם מדינות מיישמות באופן שגוי את סעיף הממסד בחוקה באופן שמפלה אנשים מאמינים, או מאמצות חוקים הפוגעים בחופש הדת.
כבר בתקופת הייסוד של ארה"ב הייתה קיימת הסכמה רחבה באשר למרכזיותו של חופש הדת בארצנו. הציווי לשמור על חופש הדת לא היה רק בגדר קריצה לכיוון הדתיים האדוקים. הדבר שיקף את אמונתם של מנסחי החוקה, שלפיה הדת היא גורם הכרחי לקיום מערכת הממשל החופשית שלנו.
בחיבורו הנודע משנת 1785, "זיכרון ומחאה נגד הערכות דתיות", תיאר ג'יימס מדיסון את חופש הדת כ"זכות כלפי האנשים", אך כ"חובה כלפי הבורא", וגם "חובה… תקדימית הן ברמת הזמן והן ברמת המחויבות באשר לתביעות החברה האזרחית". חלפו למעלה מ-230 שנה מאז שקבוצה קטנה של עורכי דין קולוניאליים הובילה מהפכה, ופצחה במה שהם ראו כ"ניסוי נהדר", תוך שהם מקימים חברה שונה באופן מהותי מכל החברות שהיו בעבר. הם יצרו אמנת חירות מפוארת – חוקת ארצות הברית – המבטיחה ממשל מוגבל, ומאפשרת חופש נרחב ל"עם" לחיות את חייו הן כאינדיבידואלים והן באמצעות עמותות חופשיות. זינוק קוונטי זה בכל הנוגע לחירות, היה תוצאה ישירה של קידמה אנושית חסרת תקדים, לא רק עבור האמריקנים, אלא גם עבור בני האדם ברחבי העולם.
במאה העשרים עמדה צורת החברה החופשית שלנו בפני מבחן קשה. תמיד ריחפה מעלינו השאלה: האם הדמוקרטיה, שכה להוטה אחר החופש האינדיבידואלי, מסוגלת לעמוד מול מדינה טוטליטרית מאורגנת? שאלה זו נענתה ב"כן" מהדהד כאשר ארצות הברית התנגדה והביסה תחילה את הפשיזם, ולאחר מכן את הקומוניזם.
אך במאה ה־21 אנו עומדים בפני אתגר מסוג אחר לגמרי. האתגר שעומד בפנינו הוא בדיוק מה שהאבות המייסדים חזו שיהיה המבחן העליון שלנו כחברה חופשית. הם מעולם לא חשבו שהסכנה העיקרית לרפובליקה נובעת מאויבים חיצוניים. השאלה המרכזית הייתה האם, בטווח הרחוק, נוכל להתמודד עם החירות. השאלה הייתה האם האזרחים בחברה חופשית שכזו יוכלו לשמור על המשמעת המוסרית ועל הסגולה הנחוצה להישרדותם של המוסדות החופשיים.
ככלל, השקפתו של דור המייסדים על טבע האדם נשאבה מן המסורת הנוצרית הקלאסית. המדינאים המעשיים הללו הבינו שהאינדיבידואל, למרות שיש לו פוטנציאל רב לעשות טוב, מסוגל לעשות רוע גדול. האדם נתון לתשוקות ולתאבון עוצמתיים, וללא ריסון הוא עלול לדרוס בגסות את שכניו ואת הקהילה בכלל. שום חברה אינה יכולה להתקיים ללא אמצעים כלשהם לריסון החמסנות האינדיבידואלית. אבל אם נסמוך על הכוח הכופה של הממשלה להטיל מעצורים הדבר יביא בהכרח לממשלה ששלטונה הדוק מדי, ובסופו של דבר ניוותר ללא חירות אלא רק עם עריצות. מנגד, ללא ריסון אפקטיבי כלשהו אנו עלולים להישאר בסופו של דבר עם דבר־מה מסוכן לא פחות: הפקרות. קרי: המרדף הבלתי מרוסן אחר התאוות האישיות על חשבון טובת הכלל. זוהי צורה אחרת של עריצות – בה האדם משועבד לתאוותיו, והאפשרות של חיי קהילה בריאים מתפוררת. אדמונד ברק סיכם את הנקודה הזו בשפתו הצבעונית הטיפוסית:
האדם ראוי לחירות אזרחית ביחס מדויק לנטייתו לריסון תאבונו… החברה אינה יכולה להתקיים אלא אם כן יוצב כוח שולט איפשהו; וככל שיש פחות ממנו "מבפנים" – כך צריך יותר ממנו "מבחוץ". החוק הנצחי של הדברים קובע כי אדם בעל תודעה פזיזה אינו יכול להיות חופשי. תשוקותיו מחשלות את כבליו.
המייסדים החליטו להמר. הם קראו לזה "ניסוי נהדר". הם השאירו בידי "העם" חירות נרחבת, הגבילו את כוחה הכופה של הממשלה והשליכו את יהבם על המשמעת העצמית ועל סגולתו של העם האמריקני. במילותיו של מדיסון, "הימרנו על עתידנו, בתמורה לאמונה במסוגלותו של כל אחד מאיתנו למשול בעצמו…". זו הייתה הכוונה האמיתית של "ממשל עצמי": לא המכניקה שבאמצעותה אנו בוחרים בגוף מחוקק מייצג; אלא יכולתו של כל אדם להתאפק ולמשול בעצמו.
אך מהו מקור הכוח המושל הפנימי הזה? ברפובליקה חופשית, המעצורים הללו לא יכלו להיות מוצנחים מלמעלה בידי מלכים־פילוסופים. במקום זאת, הסדר החברתי צריך לנבוע כלפי מעלה מן האנשים עצמם – תוך שהם מצייתים באופן חופשי לתכתיבי הערכים המוסריים, הנמצאים בלב פנימה והמשותפים לכול. וכדי למשול בבני אדם בעלי רצונות ומסוגלות רציונלית אינסופית, אותם ערכים מוסריים חייבים להישען על סמכות שאיננה תלויה ברצון האדם – עליהם לנבוע מישות עליונה נשגבת.
בקצרה, לדעתם של מנסחי החוקה, ממשל חופשי הינו הולם ובר קיימא רק בקרב עם שהוא דתי – עם שמכיר בכך שיש סדר מוסרי טרנסצנדנטי, מוסר שקדום הן למדינה והן לחוק מעשה ידי אדם, עַם בעל המשמעת לשלוט בעצמו על פי אותם עקרונות נצחיים. כדברי ג'ון אדאמס, "אין לנו ממשלה חמושה בכוח, המסוגלת להתמודד עם יצרים אנושיים שאינם מרוסנים בידי המוסר והדת. החוקה שלנו נוצרה רק עבור עם מוסרי ודתי. אין הדבר הולם את ממשלתו של אף אחד אחר". כפי שהבחין האב ג'ון קורטני מוריי, הדוקטרינה האמריקאית לא גרסה כי "ממשלה חופשית היא בלתי נמנעת"; אלא רק כי "היא אפשרית, וכי ניתן לממש את אפשרות קיומה רק כאשר העם בכללותו נשלט כלפי פנים על ידי הציווי המוכר של הסדר המוסרי האוניברסאלי".
כיצד מקדמת הדת את המשמעת המוסרית ואת הסגולה, הנדרשות לתמיכה בממשל חופשי?
ראשית, היא מעניקה לנו את הכללים הנכונים לחיות על פיהם. דור המייסדים היו נוצרים, והם האמינו שהמערכת המוסרית היהודית־נוצרית תואמת את טבעו האמיתי של האדם. ההוראות המוסריות הללו מתחילות בשתי המצוות הגדולות: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"; ו"ואהבת לרעך כמוך".
אך הם כוללים גם הנחיה של חוק הטבע: סדר מוסרי אמיתי, טרנסצנדנטי, הנובע מהחוק הנצחי של אלוהים; החוכמה האלוהית, שעל פיה מסודרת כל הבריאה. החוק הנצחי מואצל ומשתקף בכל הבריאה. מטבעם של הדברים אנו יכולים, דרך התבונה וההתנסות, להבחין בסטנדרטים של הנכון והלא נכון, הקיימים ללא תלות ברצון האנושי.
חילוניים מודרניים מבטלים את רעיון המוסר הזה ורואים בו אמונה טפלה דמיונית, שנכפתה בידי אנשי דת עוכרי־שמחות. אך למעשה, הסטנדרטים המוסריים היהודיים־הנוצריים הם הכללים היעילים האולטימטיביים להתנהלות האנושית. הם משקפים את הכללים הטובים ביותר לאדם, לא במעלה הדרך, אלא כאן ועכשיו. הם כמו מדריך ההוראות של אלוהים לניהול הטוב ביותר של האדם ושל החברה האנושית. באותה מידה, להפרות של חוקים מוסריים אלה השלכות רעות ומציאותיות על האדם והחברה. אולי לא נשלם את המחיר באופן מידי, אך לאורך זמן מדובר בפגיעה שהיא אמיתית.
///
{המאמר המלא – בגיליון א של כתב העת רליגיה}
