הפילוסוף המדיני והתיאורטיקן החברתי הגרמני יורגן הברמאס היה מן הפילוסופים החשובים והמשפיעים בתקופתנו. הגותו התבססה על מסורות ביקורתיות שהתפתחו מתוך התיאוריה של מרקס, אך הוא פיתח ביקורת זו באופן מקורי ושילב בה התפתחויות רבות נוספות בפילוסופיה ובתרבות, לצד התבוננות בהקשר היסטורי רחב. בדברים המובאים כאן עוסק הברמאס בשאלת טיבו של המרחב הציבורי. תחילה הוא בוחן את התפתחותו ההיסטורית של מושג זה ומראה כי מדובר בתופעה מודרנית, וכן עומד על ההשלכות הנובעות מכך. לאחר מכן הוא דן באופיו של המרחב הציבורי בתרבויות פוליטיות שונות בנות זמננו, ומעמיד זו מול זו תרבות ליברלית ותרבות סוציאל־דמוקרטית.
הברמאס הראה כיצד דרכים שונות להבנתו ולארגונו של המרחב הציבורי משרתות אינטרסים פוליטיים ואידיאולוגיים שונים. בראשית הדרך הושם בתרבות הליברלית דגש על רציונליזציה של המרחב הציבורי, באמצעות דרישה לחופש מידע וחופש ביטוי, וכן באמצעות ביקורת על מידת ההתאמה בין פעילות השלטון לבין האינטרסים של הציבור. לעומת זאת, בתרבות הסוציאל־דמוקרטית נחשפת חולשתו של המודל הליברלי. כך למשל מתברר כי חופש מידע אמיתי לאזרחים בנוגע לפעולת השלטון קשה יותר להשגה מכפי שנדמה: הן מפני שחלק מן המידע קשה להשגה או שאינו ניתן לפרסום, והן מפני שמרבית האזרחים חסרים את הכישורים, ההכשרה, המוטיבציה והפנאי הנדרשים כדי להבין מידע זה על בוריו. משום כך מתארגן המרחב הציבורי מחדש, באופן המצוי במתח מתמיד בין האידיאלים המודרניים לבין עובדות היסוד של הקיום החברתי האנושי.
מתוך: Media and Cultural Studies: Keyworks, Edited by Meenakshi G. Durham and Douglas M. Kellner, USA, UK, Australia: Blackwell Publishing, pp. 73-78.
מאנגלית: שילה שנה.
הקונספט. כאשר אנו משתמשים במושג "הספרה הציבורית" או "המרחב הציבורי", אנו מתכוונים בראש ובראשונה לתחום חיינו החברתיים, אשר ניתן ליצור בהם דבר המתקרב לדעת הקהל. גישה מובטחת לכל האזרחים. חלק מהמרחב הציבורי מתהווה בכל שיחה אשר במהלכה מתכנסים אנשים פרטיים במטרה ליצור גוף ציבורי. במצב זה אין הם מנהגים כמו אנשי עסקים או אנש מקצוע המנהלים עניינים פרטיים, ואף לא כמו חברי מסדר חוקתי הכפופים לאילוצים משפטיים של בירוקרטיה מדינית. אזרחים מתנהגים כגוף ציבורי כאשר הם מתדיינים באופן בלתי מוגבל, זאת אומרת: בהינתן הערובה לחופש ההתאגדות וההתאספות, והחופש להביע ולפרסם את דעותיהם על נושאים בעלי עניין כללי. בגוף ציבורי גדול, תקשורת מסוג זה דורשת אמצעים ספציפיים להעברת מידע, והשפעה על אלו הצורכים אותו. כיום, עיתונים ומגזינים, רדיו וטלוויזיה הם כלי התקשורת של המרחב הציבורי. אנו מדברים על מרחב ציבורי פוליטי כאשר הדיון הציבורי עוסק בנושאים הקשורים לפעילות המדינה, ולא, נניח, על מרחב הספרותי. על אף שסמכות המדינה היא כביכול המוציאה לפועל של המרחב הציבורי, אין היא חלק מהמרחב הנ"ל. נסביר ליתר ביטחון; סמכות המדינה נחשבת בדרך כלל לסמכות "ציבורית", אך משימתה לדאוג לרווחתם של כל האזרחים, נגזרת בעיקר מהיבט זה של המרחב הציבורי. רק כאשר השילטון הפוליטי כפוף למעשה – בשעה שחפץ הוא למשול – לדרישה הדמוקרטית לחופש המידע, אזי המרחב הציבורי הפוליטי זוכה בהשפעה ממוסדת על הממשלה באמצעות כלי חקיקה. הביטוי "דעת הקהל" מתייחס למשימות של ביקורת ופיקוח אשר גוף ציבורי של אזרחים – באופן לא רשמי, ובעת בחירות אף באופן רשמי – מפעיל מול המבנה השלטוני המאורגן בצורה של מדינה. תקנות הדורשות כי הליכים מסוימים יהיו פומביים (publizitätsvorschrif) – תמיכה בדיונים פתוחים בבית המשפט לצורך הדוגמא – קשורה גם היא לפונקציה זו של דעת הקהל. המרחב הציבורי כתחום המגשר בין החברה למדינה, אשר בו הציבור מתארגן כנושאי דעת הקהל, עולה בקנה אחד עם עקרון המרחב הציבורי, אותו עיקרון של חופש המידע אשר בעבר נאלצו להילחם למענן חופש זה מול המדיניות החשוכה של מונרכיות, ואשר מאז אותה תקופה עקרון זה אפשר את השליטה הדמוקרטית בפעילות מדינית.
אין זה צרוף מקרים שמושגים אלו של המרחב הציבורי ודעת הקהל צצו לראשונה רק במאה השמונה-עשרה. מושגים אלו קיבלו את משמעותם הספציפית מתוך מצב היסטורי ממשי. היתה זו אותה תקופה עת התבדלה ה"דעת" מ"דעת הקהל". דעת הקהל יכלה מעצם הגדרתה לבוא לעולם רק כאשר המניע והנימוק הציבורי הונחו מראש, על אף שנראה כי דעות גרידא (הנחות תרבותיות, עמדות נורמטיביות, ערכים כללים ודעות קדומות קולקטיביות) ממשיכות להתקיים ללא שינוי בצורתן הטבעית כמו משקע היסטורי. דיונים ציבוריים על מימוש כוח פוליטי לא היו קיימים תמיד, דיונים שהם קריטיים ומאופיינים בערבות מוסדית. דיונים אלו צמחו מתוך תכנון ספציפי של החברה הבורגנית, והפכו לחלק מהמשטר במדינה חוקתית הבורגנית רק כתוצאה ממערך אינטרסים מסוים.
היסטוריה. אין כל אינדיקציה לכך שהחברה האירופאית של שיא ימי הביניים החזיקה במרחב ציבורי כתחום ייחודי הנבדל מהמרחב הפרטי. למרות זאת, לא היה זה מקרה שסמלים של ריבונות דאז נחשבו כציבוריים, החותם הנסיכותי לדוגמה. באותה תקופה, התקיים ייצוג ציבורי של כוח. מעמדו של האדון הפיאודלי, בכל שלב נתון של הפירמידה הפיאודלית, הפך את הצורך להשתמש בקטגוריות "ציבורי" ו"פרטי" למיותר. האדון אשר אחז במשרה מסוימת ייצג אותה באופן פומבי; הוא הראה והציג את עצמו כהתגלמות של כוח נצחי "עליון". רעיון של ייצוג זה נשמר עד ההיסטוריה החוקתית שהתרחשה לאחרונה. עד היום, סמכות הכוח הפוליטי עדיין דורשת ייצוג ברמה הגבוהה ביותר של ראש המדינה, אך למעמדו הייצוגי של ראש הממשלה אין שייכות למעמד הייצוגי בעבר. אולם יסודות אלו נובעים ממבנים חברתיים פרה-בורגנים. ייצוג במובן של מרחב ציבורי בורגני, ייצוג האומה או מנדטים מסוימים למשל, אין לו שום קשר למרחב הציבורי הייצוגי של ימי הביניים – מרחב ציבורי הקשור ישירות לקיומו הקונקרטי של שליט. כל עוד הנסיך ואחוזות הממלכה עדיין "הם" הארץ, במקום לתפקד רק כסגנים עבורה, הם מסוגלים "לייצג"; הם מייצגים את כוחם "בפני" העם, במקום בשביל העם.
השלטונות הפיאודליים (כנסיה, נסיכויות ואצולה) אשר אליהן נקשר לראשונה המרחב הציבורי הייצוגי, התפוררו בתהליך ארוך של קיטוב. עד סוף המאה השמונה-עשרה הם התפרקו לאלמנטים פרטיים מצד אחד, ולאלמנטים ציבוריים מצד שני. עמדת הכנסייה השתנתה עם הרפורמציה: הקשר לסמכות האלוהית שהכנסייה מסמלת, כלומר הדת, הפכה לעניין פרטי. מה שנקרא "חופש הדת" בא להבטיח את מה שהיה מבחינה היסטורית האזור הראשון של הפרט. הכנסייה עצמה המשיכה להתקיים כגוף ציבורי ומשפטי, גוף אחד בין יתר הגופים. הקיטוב המקביל בתוך הסמכות הנסיכותית בא לידי ביטוי ניכר בהפרדת התקציב הציבורי מהוצאות משק הבית הפרטי של השליט. מוסדות הרשות הציבורית, יחד עם הבירוקרטיה והצבא, ובחלקם גם עם המוסדות המשפטיים, תבעו את עצמאותם מתחומו המופרט של חצר הנסיך. לבסוף השתנו גם האחוזות הפיאודליות: האצולה הפכה לאיברים של הסמכות הציבורית, הפרלמנט והמוסדות המשפטיים, ואילו אלו שעסקו במקח וממכר, ככל שהם הקימו תאגידים עירוניים וארגונים טריטוריאליים, כך התפתחו לספרה של החברה הבורגנית, אשר תעמוד בנפרד מהמדינה כתחום מקורי של אוטונומיה פרטית.
נציגי המרחב הציבורי העבירו את רשות הדיבור לאותו תחום חדש של "רשות ציבורית", אשר נתהווה עם מדינות לאומיות וטריטוריאליות. פעילות ממשלתית רציפה (צבא קבע, אדמיניסטרציה קבועה) החלה להיות תואמת את היחסים הקבועים שהתפתחו בתוך הבורסה, הודות לסחר חופשי, והעיתונות התפתחה בזכות המידע החופשי. רשות ציבורית התגבשה לאופוזיציה קונקרטית, עבור אלו אשר בעבר היו לא יותר מאשר כפופים תחתיה, ואשר בתחילה מצאו עצמם בתוך הרשות הנ"ל רק בהגדרה שלילית. היו אלו "האנשים הפרטיים" אשר הודרו מהרשות הציבורית משום שלא החזיקו במשרה כלשהיא. המונח "ציבור" לא התייחס עוד לחצר "מייצגת" של נסיך בעל סמכות, אלא למוסד המוסדר על פי יכולת וכשירות, למנגנון שניחן בשליטה בלעדית על הפעלת הסמכות החוקית. אנשים אינדיבידואליים בכללם, שבעבר היו כפופים למדינה שאליה הופנתה הסמכות הציבורית, הפכו עתה לגוף הציבורי.
החברה, אשר כיום הינה תחום התופס עמדה המנוגדת למדינה, עמדה אז מחד גיסא כמו בניגוד מוחלט למדינה, אך מאידך גיסא הפכה החברה לעניין ציבורי עד כדי שתפוקת החיים, בעקבות כלכלת השוק המתפתחת, גדלה מעבר לגבולות הסמכות המקומית הפרטית. ניתן היה לראות את הספרה הציבורית הבורגנית כספרה של אנשים פרטיים המאוגדים לגוף ציבורי, גוף אשר תבע בעלות באופן כמעט מידי על "העיתונים האינטלקטואלים" המוסדרים רשמית בחוק, לצורך שימוש נגד הרשות הציבורית עצמה. בעיתונים אלו, ובכתבי עת מוסריים וביקורתיים, הם דנו בהשפעת הרשות הציבורית על החוקים הכלליים של תקשורת חברתית בתחום המסחר הפרטי, אשר רלוונטי גם כן לספרה הציבורית של מלאכה וחילופי סחורות.
המודל הליברלי של המרחב הציבורי. דיון ציבורי זה, והסביבה שבה התקיים, היו ייחודים וחסרי תקדים היסטורי. עד כה ניהלו המעמדות משא ומתן על הסכמים עם נסיכיהן, מסדירים את תביעותיהם אל מול השלטון ממקרה למקרה. הדברים התפתחו באופן שונה באנגליה, שם הגביל הפרלמנט את הסמכויות המלכותיות. אך בשאר היבשת, המונרכיות תיווכו בין המעמדות. אזי המעמד השלישי נפרד מהסדר כוח זה, מכיוון שלא יכול היה כבר לבסס עצמו כקבוצה שלטת. חלוקות הכוח באמצעותו תיחום זכויות האצולה לא הייתה עוד אפשרית במציאות של סחר חליפין. סמכות פרטית על רכוש קפיטליסטי הינה, אחרי הכל, לא פוליטית. אנשים בורגנים הינם אנשים פרטיים, וככאלה, הם אינם "שולטים". טענותיהם לשלטון מול הרשות הציבורית לא כוונו אפוא נגד ריכוז הכוח, אשר היה אמור להיות "משותף". במקום זאת, רעיונותיהם חדרו לאותו עיקרון שעליו מושתת הכוח הקיים. הציבור הבורגני התנגד לעקרון הפיקוח, אותו עיקרון הדורש את חופש המידע לכל (publizität). עיקרון הפיקוח הוא אפוא אמצעי לשינוי טבעו של כוח, לא רק בסיס לגיטימי אחד שהוחלף באחר.
בחוקות המודרניות הראשונות, רשימת זכויות היסוד היו דימוי מושלם למודל הליברלי של הספרה הציבורית: זכויות היסוד הבטיחו את החברה כמרחב של אוטונומיה פרטית, והגבילו את הסמכות הציבורית לתפקידים מועטים. בתוך שני תחומים אלו (חברה והסמכות הציבורית), החוקות דאגו ביתר שאת לקיומם של תחום האנשים הפרטיים אשר התאגדו לגוף ציבורי. אזרחים המשדרים את צרכי החברה הבורגנית למדינה בשאיפה להפוך, באופן אידיאלי, סמכות פוליטית לסמכות "רציונלית" בתוך הסביבה של מרחב ציבורי זה. הייתה וודאות שהאינטרס הכללי, אשר היה המדד לרציונליות שכזו, יתמוך במהלך. וודאות זו נבעה מהנחת יסוד, אודות חברה אשר ביכולתה לסחור באופן חופשי. כאשר פעילותם של אנשים פרטיים בשוק שוחררה מכפייה חברתית ומלחץ פוליטי במרחב הציבורי, אזי וודאי היה שהאינטרס הכללי יתמוך בכך.
במקביל, העיתונים הפוליטיים היומיים מילאו תפקיד חשוב. במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, העיתונות הספרותית הייתה מתחרה רצינית לעיתוני החדשות הישנים, אשר היו רק אוסף של הודעות. קרל בוכר אפיין התפתחות גדולה זו כך: "העיתונים הפכו מ'מוסדות פרסום חדשות' גרידא לנושאי ומובילי דעת הקהל – כלי הנשק של הפוליטיקה המפלגתית. דבר זה שינה את עסקי העיתונאות. רכיב חדש התגלה בין איסוף החדשות לבין פרסומן, והוא צוות העריכה. אך עבור המו"ל של העיתון, הייתה משמעות נוספת לשינוי זה. משמעות הדבר הייתה שהוא הפך ממוכר חדשות עדכניות לסוחר בדעת הקהל". המו"לים ביססו את העיתונים על בסיס מסחרי, אך מבלי למסחר אותם ככאלה. העיתון נשאר מוסד של הציבור עצמו, אפקטיבי באופנו המגשר ומניע דיון ציבורי, לא עוד בטאון גרידא להפצת חדשות אך עדיין לא הסביבה של תרבות הצריכה.
סוג כזה של עיתונות ניתן לראות בראש ובראשונה בתקופות של מהפכה, כאשר צצים עיתונים של קבוצות וארגוניים פוליטיים קטנים ביותר. למשל פריז בשנת 1789. אפילו בפריז של 1848 כל פוליטיקאי מכובד הנמצא בראשית דרכו ארגן את חברי מרכז מפלגתו, וכל השאר התעסקו בעיתוני המפלגה: 450 מפלגות ולמעלה מ200 כתבי עת הוקמו שם בין פברואר למאי בלבד. כל עוד לא ניתן תוקף חוקי קבוע למרחב הציבורי המתפקד פוליטית, הופעתו של עיתון פוליטי פירושה הצטרפות למאבק לחירות ולדעת הקהל, ובכך לספרה הציבורי כעיקרון. העיתונות האינטלקטואלית השתחררה מהצורך שלה לשכנע רק עם הקמתה של המדינה החוקתית הבורגנית. מאז היא מצליחה לנטוש את עמדתה הפולמוסית ולנצל את אפשרויות ההכנסה המסחרית, הטמונות במפעל זה. בשנות ה-30 של המאה ה-19 באנגליה, צרפת וארצות הברית, עברה העיתונות מעיתונאות של שכנוע לעיתונאות של מסחר. במעבר מהעיתונאות הספרותית של אנשים פרטיים, לשירותים הציבוריים של תקשורת ההמונים השתנתה הספרה הציבורית, על ידי שטף אינטרסים פרטיים, שקיבלו חשיבות מיוחדת בתקשורת ההמונים.
המרחב הציבורי במדינת רְוָחָה סוציאל-דמוקרטית. על אף שהמודל הליברלי של הספרה הציבורית הוא מחכים עד היום בנוגע לטענה הנורמטיבית שמידע יהיה חופשי, אין הוא ניתן ליישום על התנאים הממשיים של דמוקרטיה המונית מתקדמת מבחינה תעשייתית, המאורגנת בצורה של מדינת רווחה. בחלקו, המודל הליברלי כלל תמיד מרכיבים אידיאולוגיים. אך זו חצי אמת, כי התנאים החברתיים המוקדמים, שאליהם היה ניתן לקשור את האלמנטים האידיאולוגים, השתנו מן היסוד. אותן צורות שבהן התבטא המרחב הציבורי, ושתומכי המודל הליברלי יכלו להישען עליו כדי להוכיח את טענותיהן, החל להשתנות עם התנועה הצ'ארטיסטית באנגליה ובמהפכת פברואר בצרפת. כתוצאה מהפצת העיתונות והתעמולה, הגוף הציבורי התרחב מעבר לגבולות הבורגנות. הגוף הציבורי איבד לא רק את הבלעדיות החברתית שלו; הוא איבד בנוסף את הקוהרנטיות שיצרו המוסדות החברתיים הבורגניים ורמת חינוך גבוהה יחסית. קונפליקטים אשר הוגבלו עד עתה למרחב הפרטי, חדרו כעת למרחב הציבורי. צרכים קבוצתיים שאינם יכולים לבוא על סיפוקם בתוך שוק שמווסת את עצמו, פנו עתה לוויסות של המדינה כולה. הספירה הציבורית, שהייתה מחויבת לתווך את הדרישות הללו, הפכה לתחום של תחרות בין אינטרסים, תחרות שלבשה צורה של סכסוך אלים. קשה מאוד להבין חוקים שנוסחו באופן מובהק כתוצאה מ"לחץ הרחוב", כחוקים הנובעים מקונצנזוס של אנשים פרטיים שעוסקים בדיון ציבורי. חוקים אלו מתכתבים באופן בלתי מוסתר, לפשרה הנוצרת בין התנגשותם של אינטרסים פרטיים. ארגונים חברתיים שעיסוקם במדינה, פועלים במרחב הציבורי הפוליטי, בין אם באמצעות פעילות של מפלגות פוליטיות, או בקשר ישיר עם הממשל הציבורי. כשהמרחב הציבורי נשזר במרחב הפרטי, ההשפעה היא הדדית, ואין זאת בלבד שהרשויות הפוליטיות נטלו על עצמן משימות שונות בתחום סחר החליפין והעבודה הסוציאלית, אך גם באופן הפוך, כוחות חברתיים נוטלים כיום תפקידים פוליטיים. דבר זה מוביל לסוג של "החזרת הפיאודליות" של המרחב הציבורי. ארגונים גדולים חותרים לפשרות פוליטיות אחד עם השני ועם המדינה, מחריגים את המרחב הציבורי במידת האפשר. אך יחד עם זאת, הארגונים הגדולים חייבים לבטח את עצמם בתמיכה מצד המוני האוכלוסייה, במידה ויגיעו הדברים לידי משאל עם, באמצעות מפגן גלוי של פתיחות (demonstrative Publizität).
המרחב הציבורי הפוליטי של מדינת רווחה סוציאליסטית מאופיין בהיחלשות יוצאת דופן של תפקידיו הקריטיים. בעת ובעונה אחת הליך חופש המידע (publizität), נועד להכפיף אנשים או עניינים לתבונה הציבורית, ולקבל החלטות פוליטיות בכפוף לערעור בפני בית המשפט לדעת הקהל. אך לעיתים קרובות בימנו, תהליך הפרסום פשוט משרת את המדיניות המסתורית של אינטרסים מיוחדים; בצורה של "פרסום" זוכים אינטרסים מיוחדים אלו ליוקרה ציבורית עבור אנשים או עניינים, ובעצם הופכים אותם לראויים להתאקלמות באווירה של דעת קהל לא ציבורית. עצם המילים "עבודת יחסי ציבור" (öffentlichkeitsarbeit), מסגירות את העובדה שמרחב ציבורי צריך לצמוח מתוך המבנה החברתי, ולהיבנות בעמל רב, כל מקרה לגופו, מתוך מבנה זה. אפילו מערכת היחסים המרכזית של הציבור, המפלגות והפרלמנט מושפעים משינוי תפקודי זה.
עם זאת, מגמה זו של היחלשות המרחב הציבורי כעיקרון, מוצאת את הרחבת זכויות היסוד במדינת רווחה סוציאליסטית כיריבה המנוגדת לה. הדרישה לחופש המידע נובעת מהרחבה של זרועות המדינה לעבר כל הארגונים העוסקים במדינה. במידה שחופש מידע זה אכן מתממש, ניתן לצפות שגוף ציבורי של אנשים פרטיים מאורגנים, יתפוס את מקומו של הגוף הציבורי שנכחד זה עתה, של אנשים פרטיים המתייחסים זה לזה בנפרד. רק אנשים מאורגנים אלה יכלו להשתתף ביעילות בתהליך התקשורת הציבורית; רק הם יכלו להשתמש בערוצי הספרה הציבורית הקיימים בתוך מפלגות ועמותות, ולנצל את התהליך של חופש המידע (publizität), אשר נוסד כדי להקל על ההתנהלות של ארגונים מול המדינה. פשרות פוליטיות יצטרכו לקבל לגיטימציה באמצעות תקשורת ציבורית. רעיון המרחב הציבורי, הנשמר במדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית, רעיון הקורא לרציונליזציה של כוח באמצעות תיווך הדיון הציבורי בקרב אנשים פרטיים, מאיים להתפורר עם השינוי המבני של המרחב הציבורי עצמו. דבר זה יכול להתממש רק היום, על בסיס שינוי, כארגון רציונלי מחדש, של כוח חברתי ופוליטי הנמצא תחת שליטה הדדית של ארגונים יריבים, המחויבים למרחב הציבורי במבנה הפנימי שלהם, כמו גם ביחסיהם עם המדינה ואחד עם השני.