- חיפוש -

התמוגגות, או: ייסורי הביטוי הדתי

ברונו לאטור

בחיבור זה מנסה הפילוסוף, הסוציולוג והאנתרופולוג ברונו לאטור (1947-2022) לבחון את תנאי האמת של הדיבור הדתי. קשה לתפוס את הדיבור הדתי ואת אפיוניו הספציפיים, בפרט בהשוואה לצורות ביטוי אחרות. למאמין המודרני הוא נשמע לעיתים קרובות מביך, ריאקציוני או חלול, ותחושות אלו עצמן מייסרות אותו. הדרך לשוב ולכונן את הדיבור עוברת דרך שאלות מפתח הנוגעות לחברה, למדע ולצורת הקיום המודרנית.

מלאכת התרגום של החיבור, שמוצג כאן ממנו חלקו הראשון, לא הייתה פשוטה. לקשיים וקצרים לשוניים במעבר מצרפתית לאנגלית לעברית נוספו גם פער מושגי ותרבותי וסגנון כתיבה חופשי וסבוך. כבר שמה של הכותרת עורר לבטים: הביטוי "Rejoicing" בהקשר הנוכחי איננו בדיוק "שמחה" או "עליצות". יש בו גם רוממות רוח, יראה, ביטול ועוד מובנים ורמזים דתיים. המילה "התמוגגות" – המכילה משמעויות עבריות מגוונות, ואף זיקה ל'ייסורים' שבחלקה השני של הכותרת – נראתה לנו הולמת. כמו כן במקור הופיעו כותרות־המשנה בראש העמודים. החלטנו לשלב אותן בגוף הטקסט, למרות שהדבר פוגם בשטף הקריאה, כדי להקל על ההבנה.

שילה שנה התחיל במלאכה סבוכה זו, ולאחר שפרצה המלחמה והוא גויס – נענה יובל סימן טוב לבקשתנו והשלים את המלאכה. על כך תודתנו הגדולה. אנו מודים גם לר' אהוביה גורן, שיזם את התרגום ואת הדיון המורחב על הטקסט, ותרם בעינו הטובה והחכמה גם למלאכת העריכה.

התמוגגות – או ייסורי הביטוי הדתי. על כך היה רוצה לדבר, אך ככל הנראה אין באפשרותו לדבר. כאילו בלע את לשונו, המום ונאלם מול אוצר המילים שביכולתו להביע, שפע מילולי רב כל כך עד שדיבור רהוט נעשה בלתי אפשרי. נראה שאינו יכול באמת לשתף את שבמשך זמן כה רב שמר קרוב לליבו, הסתיר מהקרובים ויקרים לו מכל, הוכרח להסוות. כעת יכול הוא רק לגמגם. כיצד יכול להתוודות בפני חבריו, עמיתיו, אחייניו ותלמידיו?

מבויש הוא מכך שאינו מעז לדבר, מבויש מרצונו העז לדבר למרות הכול. מתבייש גם באלו שאינם מקלים עליו, דוחפים את ראשו מתחת למים בעודם טוענים שהם מצילים אותו, או שבמקום לזרוק לכיוונו גלגל הצלה, משליכים לעברו מילים כבדות כעוגן, קשות כעופרת. כן, לרוב הולך הוא למיסה בימי ראשון, אך אין זה אומר דבר. אבוי, אך לא – באמת אין לכך שום משמעות, וכבר לא יכולה להיות לכך משמעות עבור מישהו. אי אפשר לומר שוב את אותם דברים, אין צליל, אין מצלול, אין משטר דיבור או הבעה. זה מצב מעוות: מתבייש הוא מהמילים ששומע ביום ראשון מעל הבימה בשעת לכתו למיסה, אך מתבייש גם בשנאה היוקדת או באדישות המשועשעת של אלו הצוחקים על ההולכים לכנסייה. בוש בלכתו, בוש שאינו מעז לומר שהולך. חורק הוא את שיניו בשומעו את הנאמר פנימה, אך רותח מזעם בשמעו את הנאמר חוצה. כל שנותר לו לעשות הוא להשפיל את ראשו הביישני, התשוש, לפני הזוועות והתפיסות הפגומות מבית ומחוץ. זהו מורך לב כפול, בושה כפולה, ואין לו מילים לבטא זאת, משל היה לכוד בין שני זרמים מנוגדים, שהתנגשותם מותירה אותו מסתחרר במקומו.

ראשית לכול – אל תאמין

לא על ה"דתי" הוא מעוניין לדבר, וגם לא על ה"דת" כעובדה חברתית. אף לא על אותה שכבה אדירה של מוסדות, חוקים, טקסים, פסיכולוגיה, פוליטיקה, אומנות, אנדרטאות ומיתוסים; כל אשר במשך זמן כה רב ובכל אקלים נתון אחז בבני האדם וגזר עליהם להתאחד ולטפח יחד את הדברים המחברים אותם – לא בכדִי לחבר ולהסס הם שני המובנים האטימולוגיים של המילה "רליגיה". אין הוא רוצה כי אם דבר אחד – להפעיל מחדש צורת ביטוי דתית, אותו מנהג מוזר מאוד שהתגבש לכדי מילים במהלך ההיסטוריה, ובעיניו נתפס עד היום כמבלבל נורא. אין ברצונו ללמוד לא את הדבר הדתי ולא את הדת עצמה – בטח שלא את הדתות לסוגיהן. כל שיבקש הוא להעלות באוב אמירה, צורת ביטוי אשר בעבר הייתה חופשיה, יצירתית ופורה, אך היום לשונו נדבקת לחיכו כל עת הוא מנסה לשחזר את מהלכה, תנועותיה, ההתרגשות שבה. מדוע מה שהיה כל כך חי בעבורו הפך למשעמם עד מוות בכל פעם שהוא משתדל לדבר עליו עם אחרים, עם ילדיו למשל? איזו מטמורפוזה מפלצתית הפכה את שפעם היה בעל משמעות רבה, לחסר משמעות לחלוטין, כמו היה פרץ מילים הקופאות על שפתותיהם של אסירים בקור הסיבירי?

ראשית, עליו להצליח להימלט משאלה מאיימת, ברירה שמציב השכל הישר והוולגרי בפני כל מי שמבקש לדבר על הדת: "המאמין אתה או לאו?". ברצונו להצליח לומר: "אני מדבר כלא-מאמין, מן הסתם". אך כשהוא אומר "לא-מאמין" הוא מתכוון לאדם שכבר לא מאמין באמונהבשום צורה. אגנוסטיקן אמיתי. ובכן, האמונה באמונה היא משהו שחולקים אלו שבפנים עם אלו שבחוץ, וכך עולה בידם להבדיל בין החוץ לפנים. אם יש דבר מוסכם על שני הצדדים, הוא שניתן למתוח קו זה כדי לסמן את ההבדל ביניהם: "אתה מאמין בכך, אני לא מאמין בכך". איך נוכל לטעון שאין לנידון שום קשר לאמונה? במיוחד לא לאמונה במשהו, במישהו, בחסר השם, באל הבלתי-מוכח. כיצד נוכל להבהיר שאמונה או אי-אמונה באל כלל אינן רלוונטיות כשאנחנו מדברים על הדברים הללו, כשהדיבור מתחיל בדברים הללו? שלא שם טמונה הבעיה, שיש כאן ערבוב קטגוריות, בלבול רעיונות, טשטוש סוגות, שגיאה תחבירית? כן, בענייני דת (נוכל להמשיך להשתמש במילה זו, לשם התמצות), אמונה באלוהים כלל אינה מן הן העניין, ועל כן אין בכוחה להגדיר גבול כלשהו בין המאמינים ללא-מאמינים, בין הכופרים לאדוקים. עובדה זו לבדה מערפלת מעט את המסר שהוא רוצה להעביר, עוד לפני שאפילו החל לדבר. אין זה מפתיע אפוא שהוא מתקשה בדיבורו, הרי כדי לשמוע אותו, עליך להיות מעט אגנוסטי: לא אדיש ולא ספקן – אך כשצריך לדבר שוב על הדת, נחוש מספיק כדי להסתדר בלי רעל האמונה.

אחר כך – אל תאמין באלוהים

מי מוכן לסגפנות שכזו? על אחת כמה וכמה אם הוא רוצה לצאת בהצהרה כזאת מבלי ליצור זעזוע? ואף זעזוע כפול: ראשית בקרב האדוקים, שנית אצל הכופרים; מאמינים מחד ואתאיסטים מאידך; אלו שבפנים ואלו שבחוץ. הוא יודע היטב שמי שמבקש לעורר שערורייה שכזו, מוטב לו לקשור אבן ריחיים סביב צווארו ולהשליך את עצמו לבריכה. אם בחירת צד הייתה כל העניין, זה היה פשוט: כולם היו תופסים עמדות קרב והוא היה יורה בגבורה; הוא – וגם כל אחד אחר. הוא היה שב לחיקה של אימו הקדושה, הכנסייה, גוער באומץ בחסרי האמונה, נלחם באדישות ובכפירה; או שהיה מצטרף לצבא המקטרגים העצום המגנה את חטא האי-רציונליות, המתנגד לתחייתה של הדבקות הקיצונית (הוא היה משרת בעורף, במרחק בטוח מהחזית, בתור עיתונאי, פוסק או למדן, בתור רשם של האירועים). אך פה קבור הכלב: מבחינתו – אין חזית. האמונה והיעדרה אינן מבדילות בין המדברים על דת ובין אלה שאינם מדברים עליה. לכן אינו רוצה לעורר שערורייה, לא בקרב המאמינים באמונת האל, המחזיקים אמונה זו כיקר שבאוצרותיהם; גם לא בקרב הכופרים, המשמרים את אמונתם באי האמונה כזכותם המקודשת ביותר. זוהי משימה בלתי אפשרית, כמובן, שכן שני המחנות נמצאים בעימות חסר פשרות, מה שישביע את רצונו של האחד בהכרח יטלטל את השני.

עם דרישות כאלו, כיצד יוכל לכתוב ישר וברור? הוא רוצה לדבר שוב על דת, לא בהכרח להאמין באמונה, אך גם לא לעורר שערורייה. שרשרת הברזל שלצווארו כה כבדה עד שהוא מאבד יציבות ומועד במים הבוציים. בכל פעם שהוא פותח את פיו לדבר הוא בולע מים, ואז יורק קרפדות ואצות דביקות. אם הוא מקווה להימנע מפציעה, עליו לפסוע בקלילות כה רבה עד שלא ישאיר כל עקבה בחול; לנתח בכזו דייקנות עד שאיש לא ירגיש את חיתוך האזמל; לבחור את מילותיו בקפדנות רבה עד כדי כך שלא משנה כמה מוזר הרעיון שבפיו, הוא תמיד יישמע נכון. מלאך יצטרך לבוא ולהקיש על מקלדת המחשב שלו. מה יכול יצור אנושי כמוהו לעשות? ואף על פי כן, בסופו של דבר הוא קופץ אל המים. כעת אין עוד אפשרות לשוב לאחור: רק לשחות, או לטבוע.

וכאן עליו להעלות קושי נוסף – ולעשות זאת מבלי להכאיב, כמו אחות מנוסה המסירה חבישה מפצע בתנועה מהירה אחת: לא זו בלבד שמחוות האמונה אינה משנה דבר – גם מושאה, "אלוהים", אינו משנה. כשבני האדם דיברו על האלים בימי קדם, המאמינים לא היו רבים יותר מהלא-מאמינים. נוכחותם של האלים באוויר או באדמה הייתה ברורה מאליה. הם היוו את מרקם חייהם המשותף של בני האדם, את החומר העיקרי של כל הריטואלים, את נקודת ההתייחסות הבלתי-מעורערת של הקיום כולו, את תוכנה של כל שיחה יומיומית. ובכן, כיום זה כבר לא כך, לפחות לא במדינות המערב העשירות. המרקם המשותף של חיינו, החומר העיקרי שלנו, התרחשותנו היומיומית, המסגרת הבלתי-מעורערת שלנו – אם יש בכלל דבר כזה – הם אי-קיומה של אלוהות המושפעת מתפילותינו ושולטת בגורלנו. מהר! קרע את התחבושת לפני שנרגיש בכאב, זה לטובה! זה לא שאתה טוב יותר בלדבר על דת המתחילה בקיומו של אלוהים, מאשר על דת המתחילה מאי-קיומו. זה לא משנה, משום שזה לא העניין – לפחות לא באופן הזה, לא בטווח הטונאלי הזה, לא ברוח הזו.

אם אכן ברצוננו לתרגם לשפה עכשווית את כוונתם של אנשי קדם, שעה שביטאו והגו "אלוהים", אל לנו לחפש איזו בריה חדשה שתוכל להחליף אותו, אלא לתור אחר דבר מה שיעניק לכולם את אותה תחושת היכרות שאין להכחישה. עבור רוב בני דורנו, ביטויים כמו "אי-קיומו של אלוהים", "הבנאליות של העולם", "אדישות החומר", "צרכנות שוק", יהיו בעלי משמעות כמעט נרדפת, מכיוון שהדבר שאליו יתכוונו יהיה המובן מאליו, אותה ריאליה יומיומית, אותה קלילות. הדיבור הדתי נתלה בשני המונחים, "אלוהים" או "לא-אלוהים", ללא הבחנה, משום שעליו להתחיל עם נקודת התייחסות מוסכמת, שאותה יטלטל ואז ישקשק בניסיון להוציא ממנה מילים אחרות לגמרי. משמעות המילה "אלוהים" אינה נגזרת אפוא מהשם שנבחר כנקודת מוצא, אלא מהטלטלה שבאה אחר כך. אין זה משנה אם השיח מתחיל בזמנים עתיקים, עם פניו המוכרות של "מלך עוזר ומושיע ומגן" שניתן לתקשר עימו באמצעות ריטואלים, או, כמו היום, עם "לא-אלוהים" חירש לריטואלים, שפנייה אליו בתפילה גובלת בטירוף: כל שמשנה הוא מה שתוכפף אליו כתוצאה מהוכחות השכל הישר, מההתעקמות המבהילה שתקרה לכל אחת מהוודאויות הרגילות. בלבול בין אמונה (או אי-אמונה) ב"אלוהים" לבין דרישות הדת, שקול לבלבול בין עיצוב הריהוט לבין החדר, בין האוברטורה לבין האופרה. אין זה משנה מה נמצא בהתחלה: כל שמשנה הוא מה שמגיע מייד אחר כך.

כעת הכניס את עצמו לתסבוכת אמיתית. הוא רק התחיל, וכבר הכה בתדהמה את אנשי הפנים ואת אנשי החוץ גם יחד. "מה?" קוראים הם כאיש אחד, "בדת, אלוהים הוא לא העניין?!". ובכן, לא. אבל הוא יאלץ להתחיל הכול מחדש בכל מקרה. אי אפשרלפשט. אין דרך ישרה. אין כל השראה שמיימית, שום מוזה הלוחשת על אוזנך. שום באר של מים צלולים לא תנבע לפתע מתחת לכפות רגליך. ברגע שתנסה להתחיל לדבר על הדברים האלה שוב, תצטרך לפתח יכולות הבחנה שניתן להשיג רק באמצעות מבוכות שונות ומגוונות, חזרה עיקשת על ריטואלים וחיפוש בלתי פוסק אחר המושגים המתאימים. אי אפשר לסמוך על אינטואיציה בעניינים כאלה. וישנה דרישה נוספת, סותרת את שנאמר לעיל, והיא: אל תשקע בסיבוכים מיותרים. ילד בן שבע אמור להיות מסוגל להבין אתכל אשר תאמר.כל מילה חייבת להיות בעלת פשטות מפתה, מקראית (גם אם האדם שחשב על שם התואר השני, בבירור לא קרא את כתבי הקודש…). אתה יכול להבין מדוע אנשים כה רבים מפנים עורף למשחק השפה הטמא הזה ונוטשים אותו במשיכת כתפיים. מוטב לשתוק, או להמשיך לברבר את אותן אמירות ישנות, או להעמיד פנים שאינך מבין במה מדובר. כעת לא נותרו עוד כלים לומר את שצריך לומר. או, ליתר דיוק: היכולת לדבר על ענייני דת בפשטות ובעדינות גם יחד, נלקחה מאיתנו. היא נעשתה מסובכת, ארכיאולוגית, או כה מטופשת, קנאית ופשטנית עד שכל שנותר הוא לקונן עליה בצער. איך נוכל למצוא את דרכנו בחזרה אל נקודת ההתפצלות, לשוב על עקבותינו בדרך המובילה לפרשת הדרכים הזו?

אולי הדרישה שלא לעורר שערורייה קלה שבקלות מצד אף אחד היא נוקשה מדי, ועלינו להסיר אותה כדי שנוכל לדבר מעט יותר בחופשיות. האמת היא שישנן שערוריות אמיתיות ושערוריות שקריות, תרגומים אמיתיים ותרגומים שקריים, ועלינו ללמוד כיצד להבדיל ביניהם, אחרת שום אמירה לא תישמע. להבדיל, להנגיד, לאמת, לקבל, לדחות – אין דרך אחרת. אין כנות ללא מיון קפדני. ישנן כמובן שערוריות מלאכותיות, ועליהן בהחלט ראוי להצביע, אפילו במחיר זִעזוע מי שמחזיקים בהן כגרעין אמונתם. בדת, כמו במדע, ישנן סוגיות שאין ברירה אלא לפרקן בעדינות. הבעיה היא שהזמן חולף, ומילים שבעבר הייתה להן משמעות, מאבדות אותה. אבל אנשי הדת, מי שתפקידם הוא לשנות את המילים כדי לשמר את המשמעות, העדיפו לשמר את המילים עצמן, אף במחיר של אובדן המשמעות. אותנו, אנו המאחרים, אנו הבורים, המגמגמים, הם הותירו עם מילים שהפכו לשקריות, לא ראויות לתיעוד הדברים הקרובים לליבנו.

כשאורחות החיים השתנו, את המילה "אלוהים", לדוגמא, שבעבר היוותה הנחת יסוד לכל טיעון, אפשר היה לתרגם ל"השלדהבלתי-מעורער של הקיום הרגיל". כך היינו ממשיכים לראות שמשמעותה אינה אלא למעין הכנה, הקדמה לשיחה על אודות משמעות. אבל במקום התרגום הישיר, המתקדם, נטול הכאב הזה, הם החלו להיאחז במונח "אלוהים" כמו היו חייהם תלויים בכך, ולעמתו עם ה"לא-אלוהים", מבלי לראות שהם מנסים לתרגם את אותה מציאות יומיומית בעזרת צורות שהפער ביניהן גדול כמו הפער בין המילים אלוהים, דאוס ותאוס. הם חשבו שהם מגינים על מורשתם, אך הם כילו אותה. בטוחים היו בצדקת דרכם, בכך שהם עושים את המעשה הנכון ומגינים על "אלוהים" מפני "עליית האתאיזם", אך הם לא ראו איך, בחסות זחילתם האיטית של הלוחות הטקטוניים, הם החליפו, אט-אט, מילה אחת באחרת. המונח נשמר במשך זמן רב מדי והפך לשערורייה מכוערת; כעת הוא כבר החל להפיץ ניחוח מגפה. אם בעבר היה למונח מקדים, פעולת הכנה בנאלית, כעת הפך לכשול הבנתי של ממש. בעוד שבעבר איש לא התקשה מול המילה "אלוהים", שנאמרה בתחילת כל שיח, כעת הם הפכוה לאבן נגף שאפשרה להם לשפוט את נאמנותם של המאמינים. הם לקחו דבר שאיש לא מעד מעליו בעבר, ויצרו ממנו שערורייה, סקנדל. למרבה הצער, סטייתם הרחיקה לכת הרבה יותר: הם חשבו שהשערורייה המלאכותית הזו היא חיובית, הם חשבו שהם יתוגמלו במידה שקולה לעוצמה שבה הם שימרו את המונח הישן "כנגד התכסיסים המלוכלכים, ההידרדרות המסחררת, פְּשָרות הדור", שיובטח להם מות קדושים, שבעבור זה הם יישפטו ביום הדין. הם האמינו שהם נאמנים, שעה שלמעשה הם הפקירו את המשמעות – המשמעות של הַקְדָמָה מוכרת ומוסכמת לדבר שמחזיק את כולנו מאוגדים יחדיו – אשר אט-אט, בהדרגה, בחשאי, עברה מהמונח הישן "אלוהים" לניסוחו החדש: "לא-אלוהים". הם היו אמורים לעשות את ההפך. היה עליהם לזנק עם כל הטובין הגשמיים שלהם לתוך משחק הלשון החדש לפני שנעשה מאוחר מדי: בכך ששמרו על המילה, הם איבדו את האוצר שהמונח החדש נועד להגן עליו. "כִּי הֶחָפֵץ לְהַצִּיל אֶת־נַפְשׁוֹ תֹּאבַד נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ" (מתי ט"ז כה).

בשביל להחיות את השפה, כדי ללמוד שוב, במגושמוּת, כיצד לדבר נכון, עלינו להיות מסוגלים לומר: אתאיזם מהווה נקודת מוצא מושלמת בדיוק כמו "אמונה באלוהים", ואף נקודת מוצא עדיפה – מפני שהוא מספק מסגרת בלתי מעורערת לפעולה משותפת, ובכך הוא דומה יותר למשמעות שהייתה לביטוי "אלוהים מסייע" בימים שבהם אנשים הרימו ידיהם לשמיים כאשר חוסר מזל היה מנת חלקם; דומה לה יותר מכל פנייהעדכנית ל"אל" אשר צורת חייו חלפה. אבל איך נוכל לבטא מונח זה מבלי לעורר שערורייה בקרב אלה שבעבורם "אלוהים" הוא עובדה גמורה, או אצל אלו שעבורם "לא-אלוהים" הוא עובדה גמורה? אצל הקבוצה הראשונה – מפני שהם מאמינים שרק ההתחלות חשובות; אצל השנייה – מכיוון שאינם מעוניינים לשמוע את ההמשך. מחויב הוא שלא לזעזע בשתי החזיתות, ולכן עליו להימנע מהמצאות חדשות המזלזלות בקודש, כמו גם מאפולוגטיקה מחרידה – כל זאת תוך הבחנה קפדנית בין זעזועים הנחוצים להבנת המסר, ושערוריות מלאכותיות המפריעות להבנת המסר. אם ייעתר לערמת הדרישות הסותרות הללו, ייעשה אילם. אם יאמץ את עיניו בניסיון להבחין בין שערוריות אמיתיות ושקריות, תקצר ראייתו. אבל אין לו ברירה אלא להמשיך. המשמעות אובדת אם מפסיקים לאסוף אותה, ללקט אותה – רֵליגייֶר (Religiare), כפי שאומרים על הדת דוברי הלטינית. אך בשביל לעשות זאת, עליך להתחיל שוב מאפס, לומר את אותם דברים בניב שונה לחלוטין. אכן, את אותם דברים; אכן – אך בניב שונה לחלוטין. בפעם הראשונה שתשמע אותה, כל החייאה טרייה של מוטיב ישן תישמע בהכרח צווחנית, בלתי נסבלת, קקופונית. ראשית עליך להרגיל את האוזן למצלול החדש, להחייאה, בסולם אחר, של אותה מנגינה עתיקה.

 קריאת הכופר

"אין אלוהים" חושב האדם ההגיוני בלבב פנימה, "וזה לטובה": הכול נקי יותר, מדויק יותר, ברור יותר. וכך, אין יותר אמונה באל. זו נקודת השבר. לשונו של גיבורנו כאילו מתפצלת, כמו פרסתו השסועה של השטן, והוא במרחק נגיעה מהאבדון שלו עצמו; ובכל זאת עליו ללכת בנתיב מסוכן זה, לעבור דרך שער צר מאוד: איננו יכולים עוד לפנות למישהו שאולי ישמע אותנו, להקשיב לנו ולנחם אותנו. איננו ילדים עוד, המדברים בקול רם אל החשיכה כדי להפסיק לפחד. ל"אל" שאליו קראנו בעבר כבר אין ידיים, עיניים או אוזניים, ופיו סכור לעד.

בכנסייה הקטנה בעיירה מוֹנקוֹמבּרוּ, שנבנתה בשנת 1,000, כשאני מדבר, קולי שלי הוא זה שאני שומע, אך ורק קולי שלי, אך אבוי, המילים מכזיבות אותי. אף לא אחד מכרטיסי התפילה הקטנים שלי, אכולי הטחב, אינו מתכתב עוד עם משחק הלשון שאליו אני מבקש להצטרף. יהיה קל כל כך ליפול, מגמגם ומתייפח, לפני אחד מעמודי הכנסייה, ולהשליך יהבי על הקריאה: "אלוהיי, שמע תפילתי" – אך איזה שקר זה יהיה, איזו הונאה, כי אז אאבד את אלה שלא הלכו אחריי אל הספינה,[1] אלה שצחקו עליי, אלו המאמינים שאני מאמין, שאני קורא ומתפלל. אך עליי להמשיך ולפנות גם אליהם. יש לעמוד בפיתוי. יש לי דברים טובים יותר לעשות מאשר לשוב אל ההמון, שכן לא מדובר עוד בכבשה תועה אחת: העדר כולו אבד לאורך הדרך, יחד עם שדות המרעה, העמק, רכס ההרים, היבשת כולה; אכן, הרועה הוא שצריך לחבור מחדש אל העדר. החווה, הצאן, הכפר – עליהם מוטל לצאת שוב לדרך ולפצות על הזמן שאבד, לקנות מחדש את הארץ המובטחת שהפקירו מאחור. האם זו אשמתי שנגזר עליי לפנות ל"לא-אלוהים" באמצעות תפילה, כפי שעשו בימים שבהם נוכחותו של אל מנחם הייתה מובנת מאליה? שנדרש ממני לדקלם, בדממה של כנסייה כפרית, את אותן מילים שלפני אלף שנים השמיעו בהתרגשות איכרי מחוז בורבּונה שבצרפת בצאת חג הפסחא, בעת שהתפללו להגנה על יבוליהם? העולם "איבד את האמונה" – הלא כך אומרים? שקר. ה"אמונה" איבדה את העולם.

ללשון הפנייה thou, בגוף שני יחיד, הייתה בעבר עוצמה של עובדה מוגמרת, אבל ימים אלה חלפו עברו. כיום הפנייה מייבשת את לשוני, נתקעת בגרוני. איני יכול לומר אותה. אז מה נותר לעשות? שאסתלק? אלך להתבונן בהערצה באיזו קשת רומית? אבכה את עבודות השיקום? אחפש בה אסתטיקה? היסטוריה? אחדיר בה ערך תיירותי? ערך מיתולוגי? לא, רק רגע, להירגע, בואו ננסה שוב. אני מצליח להמהם משהו, אני רועד מפחד וממגוחכות: "פונה אני אליך, אתה [thou] שאינו קיים. פונה אני אל עצמי בלבד, אני שגם כן אינו בדיוק קיים, וברור לי לגמרי שאיני עוד אדון ובעלים למילותיי שלי, שאין לך [thou] נוכחות מעבר לקולי המגומגם, הנשבר מתחת לקשת".

האם נוכל לשמוע את עצמנו במחיר כזה? הנטישה כפולה היא: נטישת הפּנייה שאינה אפשרית מאז ש"לא-אלוהים" העביר את משכנו אל פני האדמה; ונטישת השליטה בשפה על ידי סובייקט חופשי הנמצא בשליטה מלאה על עצמו. ברור שרק אני מדבר כאן: האם אני נראה לכם כמו משוגע שחושב שהוא מדבר עם ישות נעדרת כלשהי, שאולי תוכל להשיב לו מתוך האבנים השותקות? ברור שאני הוא זה שמדבר: האם אני נראה לכם כמו משוגע החי באשליה של שקיפות עצמית, המסוגל לדעת מבעוד מועד מה יצא מפיו? לא מלפנים, לא ממעל, לא בִפנים, אלא לְצד, בזווית, מגולגל בפעולת הדיבור המהוססת שלי, שם מתפרע לו היסוס נוסף. לא, אין זה ההד החוזר של מילותיי, הרי הד היה חוזר – גם אם בקול רם יותר או מעוות משהו – על מה שזעקתי; לא, אין זה דיבור פִּיתוֹם, מְזַמֵן הקולות שולט בשניהם גם יחד: בקולו שלו ובזה שהוא מטיל בחוכמתו לעבר גוף אחר; לא, אין זו אמונה שגויה הגורמת לי לזהות כקול זר את מה שבוקע מתוך חלק אחר בתוכי. איש אינו מדבר מלבדי, ויחד עם זאת, האני הזה נעשה מסולף כולו. שוב אינו עצמו, הוא מופתע, מנוכר משהו, ושמא נאמר: שונה, מומר. מה התרחש? דברים משונים נאמרים כאן. איך אוכל להביע את פליאתי אל מול המילים האלה, המילים שאני משמיע מבלי לדעת שאני עומד להשמיע אותן?

הזדהו אפוא עימי באומללותי: על מנת לנסח כיאות את משחק השפה הראשון, זה המערֵב את "האל" המנחם, המאמינים אוחזים באמתחתם ששת אלפים שנים של משוררים, מטיפים, כותבי תהלים חדורי השראה; על מנת לנסח כיאות את המשחק השני, זה המערֵב אי-שליטה במילים, אין לי דבר, לא ספר תפילה, לא ספר תהלים, לא ספר שירים, לא צֶלֶם, קטן ככל שיהיה; דבר אין לי פרט לעצמי, אני שהוא כלום – אף לא מאמין. ויחד עם זאת, המונח הישן אכן הפך לבלתי ניתן לאמירה, בלתי ניתן למיקום, בלתי מוצדק – חוץ מאשר בתוך העדה המצומצמת של אלו הרגילים להתפלל בינם לבין עצמם. מה שאני באמת צריך זה משהו חדש, אני צריך את ספר התהלים שאיש לא ארגן לפסוקים, את אוסף השירים שאיש לא איגד, את התמונות הקדושות שאיש לא הוסיף להן צבע. אין פלא שאני גוסס מצמא, שלשוני מכוסה באבק, דבוקה לחכי. כל המילים המוצעות לי כדי להכניסני אל התפילה כרוכות כעת בכניעה מראש לשפה שהפכה לזרה. לא מושא התפילה הוא שעבר מן העולם; צורת התפילה עצמה היא שאבד עליה הכלח. ואם, בסופו של דבר, אכן הייתי מחליט לקרוא את השורות הנאיביות שנכתבו מתחת לפסלי הטיח האיומים, הייתי נהפך למתחזה פעמיים: אם הייתי הוגה אותן כשכבר אין להן כל משמעות; ואם לא הייתי הוגה אותן, כשאני נמצא לבד בכנסייה, בקיץ, מתפלל ללא תפילה בפני הצלמים האלה. אם אדבר ואם אשתוק, נכפית עליי כפירה: אני נושא את שם ה' לשווא.

חָבוּיות התרגום

אתה שנמצא בפנים, אל תמהר לגנות את אמונתי הלקויה; אתה שנמצא בחוץ, אל תמהר ללעוג לי על תמימותי; אתה האדיש, אל תמהר למצוא אירוניה בהיסוסיי הבלתי-נגמרים. חשבו על כל החָבוּיות שיש לי, בנוסף לכל המילים, הנוסחאות וצורות ההתבטאות שאני מושך מהקרן הזעומה שלי: אכן, חָבוּיות, גרעונות, חובות תרגום שלא שולמו. שינויי העידנים גרמו לתזוזות איטיות ובלתי ניתנות לעצירה בשכבת השיח – כמו התזוזות בשכבות הסלע שלאורך שבר סן אנדראס – עד כדי כך שחצי מהכנסייה מוצאת את עצמה כיום במרחק של כמה עשרות מטרים מהחצי השני. כל שנותר הוא שתי חורבות פעורות: אחת משמשת מחסה לאנשים הנמצאים בפנים, השנייה טובה רק לסילוק האנשים שבחוץ. כמה מאות שנים עברו מאז שהפסקתם לבנות מחדש את הספינה, כדי למנוע את קריסתה? מאז שהפסקתם להזיז אותה ממקומה ולהעמיד אותה מחדש שוב ושוב, מאז שחדלתם מהעבודה הבלתי-נגמרת אשר מלווה את הנשירה האיטית, המעוותת עוד ועוד את שפתיו הפעורות של הבקע? מאתיים שנה? שלוש מאות? ארבע מאות? אלף? אם הייתם עוזבים אותה רק לעשר שנים, לשנתיים, ליומיים – גם זה היה מספיק כדי למוטט את המבנה. אבל כמה מאות? התוכלו לאמוד את שיעור הגירעון? התוכלו לדמיין את הר החובות שדבר זה מייצג? היאך תצפו ממני להחזיר את פיגור התשלומים הזה בעצמי, לכסות את הבור המסתחרר הזה שהתגלה בחשבונות? הכנסייה אינה מחזיקה מעמד, למילים אין עוד משמעות.

משהפסקנו לתרגם, הפסקנו לשמר, וזה מה שהוציא את מפעל ייצור המילים, ייצור התפילות, מחוץ לכלל פעולה. תקלה זו היא הדבר שאליו אנחנו צריכים לשוב, כדי לראות אם ביכולתנו לתקן את המכונה שמתוכה מחולצת הדת. זו הדרך היחידה שבה אוכל לשלם את חובותיי ולהתחיל לכסות את הגירעון העצום שהעמסתי על עצמי. אתם אומרים שהוא לא שלי? שאינני אחראי לו? הו, ודאי שכן! שכן הנה אני, אחרי עידנים של היסוס, מנסה שוב להתיר את הביטויים שבפי, לנער לא רק את השור המסורס, אלא להקים מרבצו את כל עדר הבקר המונח על לשוני וגורם לי לשמור את דעותיי לעצמי. על כל פנים, זו מורשתי, שבתי כדי לתבוע אותה, ואם אמצא שהיא מושכנה כולה – זה מה יש. מרגע שהחובות ייפרעו, האוצר שהונחל לי ישיב עליהם עשרת מונים, בזה אני בטוח. כבר עתה אני יכול לראות את הזהב המנצנץ בכל מחווה [של אנשי הדת], אני שומע את קרקוש הפלאות האסופות בתיבת האוצר, אף שהיא נישאת ממיסה למיסה ומתווכת על ידי גבאים שהבנתם על אודותיה אינה גדולה מהרווח שעושים אנשי אבטחה מהמיליארדים שהם מסכנים את חייהם כדי להעביר ממקום למקום. בימי הביניים, ימיה האנטישמיים של הכנסייה, פַּסָּלִים הציגו את בתי הכנסת בדמותה של סינגוֹגה, אישה מכוסת עיניים המגישה לנוצרים את הספר ששוב אינה מסוגלת להבין, אף שהיא זו שכתבה אותו. אילו מסכות עבות, אילו רעלות, אילו בימות קבורה ישמשו אותנו כדי לייצג את הכנסיות של ימינו, המעבירות הלאה את האוצר של כתבי הקודש, שאינן מנסות עוד לפרש?

ועם זאת, כתבי הקודש הועברו באופן ראוי ונאמן. כל אחד יכול לשמוע אותם. אבל אז מתחילה הדרשה – והמאזין חש מועקה כבדה מנשוא, המעוררת בו רצון לברוח מהר ככל שיוכל מחשש שמא יגלה שבקבלת המורשת הזו על עצמו, הוא חתם על עסקה גרועה. הוא מספר לעצמו שהיה עליו להכריז שהוא לא כשיר, כמו אנשים כה רבים שאת שכלם הישר, פיקחותם, כנותם – או לכל הפחות, תבונתם העסקית – הוא מתחיל עתה להעריץ. כמה צדקו הם כשהניחו את הדת לנפשה! אם עליך לסבול פרשנויות שכאלה, רליגיוזיות שכזו, אם עליך למלא את הבוידם בכמות כזו של פסולת ישנה – עדיף כבר למצוא מכירה פומבית ולמכור את האוצר למרבה במחיר. ועם זאת, שנייה אחר כך, שוב אני נתפס. הזהב מנצנץ מתחת לריקנות. בטוח בעצמי שוב, אני נחוש להבין את המסתורין של המנגנון הזה – רעוע וארעי ככל שיהיה. לא, בשום פנים ואופן, שום הר של חובות לא יגרום לי לוותר על מורשתי. אני חומד את האוצר הנסתר מפניהם של מי שנמצאים בפנים וגם מפני מי שעומדים בחוץ, מפני הסוחרים שאינם יודעים עוד מה הערך של סחורתם, ומפני הקונים הלועגים לכל שוק הפשפשים הזה.

המנגנון של המכונה לא יכול להיות מסובך עד כדי כך: "הימנעו מפרפרזות ומסטייה מהנושא" – כך אומרים לו מוריו של כל תלמיד הכותב את פרשנותו הראשונה. או שאתה חוזר על זה, או שאתה ממחזר את זה; אתה אומר שוב את אותו דבר, או שאתה אומר את אותו דבר בצורה שונה – אלא אם כן אתה מאבד את עצמך בהרהורים מסובכים. אין פרשנות שאין בה התחדשות – אף מילה אינה נותרת בדיוק כפי שהייתה; אבל המשמעות – המשמעות חוזרת. אם כן, כדי לתרגם את המילים "מלך עוזר" בתוך ביטוי שנוכל להבין היום, עלינו לומר "מסגרת ברורה של קיום יומיומי רגיל"; חזרה על המונח "האל" תהיה שקולה לפרפרזה ומחזור, משום שאיבדנו את המובן של מה שכוון אליו בעבר: נקודת הייחוס הוודאית של קיומנו המשותף. בראייתנו את עצמנו כמאמינים, היינו בוגדים במשמעות. היינו עוברים על הדיבר השני:[2] "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא". מי יכול להתנגד לציווי הנורא הזה? איך נוכל שלא לרעוד בפני השקר, היוהרה של תחינותינו, אם נאבד את עצמנו בתרגום, בהישנות, בחזרה על השם הקדוש? אם דיברנו מִרמה ובלבלנו בין המילה הממוחזרת למילה החוזרת, בין המילה שעברה פרפרזה למילה שאותה אנו מפרשים, בין המילה הנאמנה (לכאורה) למילה הנאמנה (באמת), בין המילה הבוגדנית (באמת) למילה הבוגדנית (לכאורה)?

"כל זה טוב ויפה", עונה בקרירות התלמיד שהתבקש לכתוב את פרשנותו, "אבל איך אני אמור להבדיל בין הפרפרזה הריקה לפרשנות הפורה?". המורה שותק. אין שום כלל, שום תכסיס. עליך לקחת את אותו סיכון בכל פעם, ובכל פעם זה יהיה שונה. הפער בין מחזור לחזרה הוא כל כך דק, עד שרק מלאך יוכל להתגנב דרכו; אבל גם השטן מסוגל לזחול אל תוך הניואנסים המיקרוסקופיים האלה: לַפְּסוּס קָלָמִי, פליטת קולמוס. ומה אם אני אשם בבגידה רצינית? אני מתיימר לדבוק במשמעות שקצרתי ויצקתי מחדש בנוסחאות אחרות, במונחים אחרים שאינם רק שונים מאלה שאיתם התחלנו, אלא סותרים אותם; אני מצביע על ההבדל בין האות הממיתה והרוח המחייה (האיגרת השנייה אל הקורינתים ג', 6). אבל אם אנטוש את החזרה על אותם מונחים, מילה במילה; אם ארפה מאחיזתי המייצבת במעקה – איך אוכל להיות בטוח שהטרנספורמציה – שינוי הצורה –  שביצעתי שמרה על שלמות המשמעות? מה אם איבדתי את המשמעות לאורך הדרך, ויתרתי על המהות לטובת הצללית, הנחתי את הרוח במקום לא לה, בדיוק כפי שעשיתי עם האות? משמעות הדבר תהיה אובדן כושר ההבחנה – וזה יהיה הרגע שבו אשא את שם ה' לשווא. אם אכן עוררתי שערורייה שכזו – אינני שווא אף את החבל שממנו אתלה.

אינני יכול לצאת מזה אם אתנהג כאילו ישנם כללים ברורים לתרגום, או להפך – כאילו מה שנדון כאן היה בגדר תעלומה בלתי נתפסת, שאין לבטאה במילים, שהייתה צריכה להיות מופקדת בידיה של סמכות גבוהה יותר: עליי להצליח להבין מה משמעותה של טרנספורמציה באמצעות תרגום המשמר את המשמעות בשלמותה. רק במחיר זה אפשר לתקן את המכונה. זה לא עמום, אך יש בזה מן העידון. או שמא עידון אינפנטילי שכזה הפך לעמום כל כך בעינינו בגלל חָבוּיות התרגום שהממונים עלינו – מורינו – שכחו לפרוע כשהעבירו לנו את נכסינו הממושכנים. האם נוכל לגייס את ההון כדי לעמוד בתשלומים הללו?

מודל האינפורמציה

המילים שוב מכזיבות אותו, אבל הפעם זה משום שעליו לדבר על מדע, לא על דת, וההבנה של צורה זו של מילים – מודרנית ויוקרתית ככל שתהיה – היא לקויה ועמומה אף יותר מזו של הצורה הראשונה. למעשה, בארבע מאות השנים האחרונות לכל הפחות, המדעים הם אלו שמהם לקחנו את המודל של הטרנספורמציות המשמרות מערכות יחסים בשלמותן. קחו קובייה המשורטטת בתוך חלל של גיאומטריה תיאורית. לא משנה איך תזיזו אותה, תסובבו אותה, תטו אותה או תטילו אותה, אף אחת ממערכות היחסים שלה לא תאבד, גם אם הופעתה תשתנה דרמטית בכל פעם. עיצוב ממוחשב, אפקטים מיוחדים בסרטים, מסכי ג'י.פי.אס. עם מפות דרכים דיגיטליות – כולנו מכירים כיום חללי טרנספורמציה כאלה. הצורה תמיד שונה, אבל משהו – קבועים כלשהם – שורד את כל העיוותים. מיצירת הפרספקטיבה הצנועה בציורי הרנסנס ועד לטרנספורמציות הנשגבות של תורת היחסות הכללית, העניין הוא תמיד בנטישת החומר המתכלה על מנת לשמר בשלמותו קבוע צורני שהוא, ורק הוא, נחשב למהותי, ובדרך כלל גם לבר-חישוב. רק במחיר זה אנו משיגים אינ(In)-פורמציה(Formation) בנוגע למשהו – דהיינו, וליתר דיוק, אנו משיגים את מה ששורד בתוך(In) הצורה (Form), בעודנו נפטרים בהדרגה מכל מה שהופך, לעומת זאת, לחומר.

מפה אינה נראית באמת כמו השטח הממופה, אבל היא משמרת כמה מערכות יחסים – זוויות, מידות, שמות של מקומות, מוסכמות כתיבה – המאפשרות לנו, כאשר אנחנו נמצאים שוב על הקרקע, ובאמצעות תהליך תרגום הפוך, להתמצא בשטח מוכר. השלט 'מוֹנקוֹמבּרוּ-לֶה-וויוּ, 1.5 ק"מ' אינו דומה במאום למפת הדרכים או לשביל המתעקל המוביל אל העיירה, אבל שלושת סוגי החומר מחליקים זה אל זה, משתלבים זה בזה, משמרים מערות יחסים של מרחק שאותן אפשר לבדוק תוך כדי רכיבת אופניים, הודות למגוון מסמכים ושלטים. עיניכם נעות מעקבה אחת לשנייה ומאפשרות לכם להרכיב נתיב התייחסויות. המונח '1.5 ק"מ' מתייחס כל כך בבירור למשהו שמעבר לעצמו, עד שהוא מאפשר לכם לתפוס את הדבר הזה במחשבתכם וכך הוא מציע לכם, מבעוד מועד, גישה לנתיב שאינו מוכר לרוכב האופניים. במונח הזה טמון ערך אמת. הודות לסדרת מסמכים מסוג זה, מתאפשר לנו לדעת, להתמחות; אנחנו שולטים בעזרת מבטנו, מְאַמְצים באמצעות עינינו; אנו מתחילים לנסח אמירות ניתנות לאימות על העולם, שכן ביכולתנו לומר האם משפט הוא נכון או שקרי.

האם כך עובד תרגום דתי? האם זו הדרך שבה על התלמיד לכתוב את פרשנותו? לא, ודאי שלא, וזו הנקודה שבה הדברים נעשים מורכבים להחריד, או ליתר דיוק, מעוותים עד אימה, כמו באנאמורפוזה.[3] אפשר להודות בזה כבר עכשיו: בענייני דת אין אינפורמציה, אין תחזוקה של קבועים, אין העברה של מערכות יחסים בשלמותן לאורך זרם הטרנספורמציות. על כן, ולמרבה הצער, אין כל ידע מהסוג שמספקת גם המפה הצנועה ביותר, אין מדע, אין התייחסות, אין גישה, אין מומחיות, אין שליטה – שום דבר שנוכל לשלוט בו בעזרת מבטנו. אין טעם לנסות לעקוף את הכלל הזה: הקשר בין טקסט דתי ומה שהוא מדבר עליו אינו זהה לקשר בין מפה והשטח שלה. הוא אפילו אינו דומה לקשר בין מפה סודית, מוצפנת, שהוחבאה בכוונה תחילה, לבין עולם מרוחק שאפשר להעיף בו רק מבט חטוף ועמום. זה מאוד פשוט: הטקסטים הללו, המילים הללו – אינם מספקים גישה לשום דבר; הם אינם מהווים את החוליה הראשונה בשרשרת התייחסויות שבסופו של דבר – ובהנחה שכל החוליות יחזיקו מעמד – הייתה מאפשרת לנו למצוא את עצמנו בשטח מוכר, לראות מבעוד מועד את מה שעלינו להתמודד עימו. הם לא מעניקים שליטה על העולם הודות למסמך כלשהו המשמר את מערכות היחסים של העולם. שום אחיזה. שום חיפוש מטמונים. וגם שום נתיב שאפשר לחזור בו. בעוד אנו צועדים לאורך שבילי האינפורמציה, נעים בלי סוף מעלה ומטה, מהמפה לשטח ומהשטח למפה, מכסים את החלל שביניהם עם שלטים וסימני דרך כדי להקטין את המרחק בין שכבות החומר הרציפות, וכך להבטיח את תחזוקתם של יחסי הגובה-רוחב הודות לרישות הדוק יותר ויותר – איננו יכולים לחזור כך על תרגום דתי, לשוב על עקבותינו כדי להפחית את ההלם, להקטין את התהום, לצמצם את אי ההתאמה. אי אפשר להעלים מכך עין: אינפורמציה אינה משתמשת באותם אמצעים, אותם צינורות, אותם מסלולים מפותלים שבהן משתמשות המילים המשנות, המנערות. אין ערך אמת שאפשר לחשב באמצעות "כן" או "לא" – לפחות לא חישוב מהסוג הזה, ערך מהסוג הזה, אמת מהסוג הזה, "כן" או "לא" מהסוג הזה.

הסכנה של תקשורת ה"דאבל-קליק"

אבל מדוע התעורר מלכתחילה עימות כלשהו בין המסלולים המפותלים של ההתייחסות המדעית לבין שבילי התרגום הדתי? בין החיפוש אחר קבועים באמצעות ייצור של אינפורמציה שמישה לבין החיפוש אחר גרסאות המסוגלות ליצור מחדש את ההודעה המקורית? אלו נתיבים שמעולם לא נועדו להיפגש. לא נוכל להתחיל לדבר שוב מבלי שנשים סוף לקומדיית הטעויות הזו, שהפכה את המדע לאויב הכה-קרוב של הדת. שתי צורות האמירה האלה נשענות על עבודה קשה אשר מניבה תוצאות שבירות עד מאוד, מותירה עקבות כה קטנות, ממלאת את הזמן-חלל בצורה כה שונה, יוצרת גומחות אקולוגיות בלתי ניתנות להשוואה, עד כדי כך שלא הייתה להן סיבה לצאת לקרב זו עם זו, יותר משיש לחפרפרות סיבה לצאת לקרב עם צפרדעים. העובדה שכך קרה בלאו הכי משמעה שלא התחשבנו בגנבת שלישית, כה מגושמת עד ששגתה במידה שווה בהבנה של שתי המטלות ההדדיות, זו של המדע וזו של הדת, ואילצה אותן לצאת למלחמה בּוּרלסקית. לעלמה משוגעת זו נוכל לקרוא תקשורת דאבל-קליק, כמחווה לעכבר המחשב.

המדעים, המדעים האמיתיים, אלו המאפשרים לנו לחקור את חיי המעבדה שלהם, את צוותי המחקר על ציודם, נוקטים בצורה משונה של פיתול: כל מה שהם מייצרים גובה מחיר של טרנספורמציה כואבת, משום שהאמירה לעולם אינה דומה לדבר שאליו היא מתייחסת. אבל בעבור תקשורת הדאבל-קליק, כל הקשיים נעלמים, כל השבילים מתאזנים: אינפורמציה הופכת לתקשורת אמינה, חפה מכל טרנספורמציה, באמצעות דמיון פשוט וברור בין המקור וההעתק. זוהי פנטזיה גמורה, כמובן: מדע לעולם אינו מתאפשר באמצעות חיקוי, שקיפות ונאמנות. ואף על פי כן, בגלל התגלגלות היסטורית שאין מקום לעסוק בה כאן, סוג התקשורת הנמצא תחת הכותרת "מדע", ביחיד, תפס את מקומם של המדעים, ברבים, ובכך החביא את הטרנספורמציות המפליאות שלהם. תקשורת דאבל-קליק, אותה גישה מיידית וחינמית, אותה העברה שלכאורה אינה דורשת כל טרנספורמציה, בעצמה הפכה, בעבור בני-זמננו, למופת של תקשורת אפשרית באשר היא, לאידיאל, לתו התקן של תנועה באשר היא, לשופטת הנאמנות, לערובת האמת. קשרינו אל אותה שקיפות אגדית הם שמאפשרים לנו לאמוד את כל שאר צורות ההעברה, וראשית כל את הדיבור הדתי, כמובן, שנעשה פתטי בהשוואה לאידיאל הזה, משום שאינו מסוגל להעביר דבר מבלי לחולל בו טרנספורמציה מוחלטת. אך בל נטעה: על פי היגיון זה, המדעים עצמם, אותם תוצרים מרשימים שאנחנו כה מתגאים בהם, היו הופכים – לו היינו נאלצים לשפוט גם אותם באמצעות אבן הבוחן של תקשורת הדאבל-קליק – לבלתי-אמינים, בלתי-כנים, אטומים, מניפולטיביים, מעוותים ומלאכותיים כמו האמירה הדתית. אך התמזל מזלם, בשל סיבות פוליטיות הקשורות לעצם ארגונו של העולם המודרני, ואיש מעולם לא התפנה לתאר אותם – עד ממש לאחרונה.

כדי לשוב ולדבר על דת, אחרים, ראויים יותר ממנו, קיבלו השראה מגבוה, פצעים סודיים כיסו את צידי גופם, או שמשחה קדושה כלשהי שימנה את מצחיהם. אבל איש לא מינה אותו, דבר לא סימן אותו – אלא אם כן עשתה זאת הוודאות שברגע שנשנה, כפי שהוא עשה (כפי שהוא חושב שהוא עשה), את הגרסה המקובלת של המדעים, כל השאר יוכל להתחיל להשתנות – ובראש ובראשונה, הדת. מה שמאפשר לו לדבר, מה שנותן לו את האומץ לקחת לידיו את המטלה הבלתי-אפשרית הזו, הוא העובדה שהוא באמת חקר את המדעים ואת הטרנספורמציות שלהם, בעוד קודמיו ראו רק את המדע, בלשון יחיד, ואת תקשורת הדאבל-קליק. לדעתו, לא נערכה עד עתה אף השוואה אמינה בין צורת האמירה המדעית לצורת האמירה הדתית. התקשורת תמיד תפסה את הבמה. ובכן, זו האחרונה רק לעגה לצורות ההעברה שהיו אמורות להרוויח את מקומן בעזרת טרנספורמציות עצומות ומסוכנות. ולמעשה, בהשוואה לצורת אמת הנעה מבלי לשלם, כל צורות האמת האחרות נראות גסות ומזייפות, משום שהן נאנקות ומזיעות בשבילי אבן, כמו כפריים תמימים, כמו חמור קטן עמוס שקי משא, שרכבת מהירה חולפת על פניו ביעף.

שיח אוהבים כדוגמה מקבילה

אך מה קורה כאשר אנחנו מפסיקים לאמוד אותם על פי הסטנדרט של תקשורת הדאבל-קליק, ומשווים את שתי צורות המסע הללו זו לזו: זו שמשמשת את המדע, המערבת טרנספורמציה ואינפורמציה; וזו המשמשת את הדת, המערבת טרנספורמציה ותרגום? איזה מקום תופס הדיבור הדתי מרגע שאיננו משווים אותו לַמדע, אלא למדעים שהסוֹפֵר למד במשך 25 שנה? באיזו אקולוגיה חדשה יכולות שתי הצורות להתפרשׂ ולתפוס מרחק? הוא מתיימר להיות אחד האנשים היחידים המסוגלים לדבר שוב על דת, משום שהוא שומר על אותה מידה של אגנוסטיות בין אם מדובר במדע ובין אם מדובר באמונה. רוב האנשים (אם בכלל אכפת להם מהנושא הזה) שואפים להרחיב את המדע אל עבר שטחה של הדת באמצעות אפולוגטיקה התקפית, או להגן על שטחה של הדת מפני המדע באמצעות אפולוגטיקה הגנתית. הוא (ורק הוא?) חושב שאין שום שטח להרחיב משום שהמדעים אינם משתלטים על העולם דרך צביעת אזורים באדום או בירוק, כמו אימפריות על מפות גיאוגרפיות; הם מתנחלים בעולם באופן די שונה: לאורך תעלות צרות שהם חופרים מבפנוכו ואז מעכלים כמו טרמיטים. מצד שני, הוא יודע היטב שהאמונה העיוורת במדע, זו שחשים מאמיניה הפתיים, אוחזת בשכלם של האנשים בעוצמה כזו, שאין לו שום סיכוי להישמע. זו הסיבה שהוא מועד ונע בפתאומיות, ללא שליטה או סמכות – כמו כל אדם הסובל מדו-קוטביות – ממגלומניה ל"מיקרו-מניה". קול קורא בישימון.

למרבה המזל, לכולנו יש חוויות יומיומיות של דיבור שתקשורת הדאבל-קליק אינה שולטת בו. דמיינו אהוב שעונה על השאלה "האם אתה אוהב אותי?", במשפט "כן, אבל את כבר יודעת את זה, הרי אמרתי זאת בשנה שעברה" (נוכל אף לדמיין שהוא הקליט את המשפט הנאה הזה במכשיר הקלטה, ושכתשובתו היחידה, הוא ניאות פשוט ללחוץ על הכפתור נגן שוב כדי לייצר הוכחה בלתי-מעורערת לכך שהוא אכן אוהב…). תתקשו למצוא ראיה חותכת יותר לכך שהוא באמת הפסיק לאהוב. בקשת האהבה זכתה מצידו ליחס של בקשת אינפורמציה, כאילו החליט לסלול לעצמו נתיב דרך החלל-זמן, ובעזרתו של מסמך מתווך, מפה, לשוב אל הטריטוריה המרוחקת של היום שבו הכריז רשמית על אהבתו. כל צופה חסר-פניות יבין, מאיכות התשובה, שהאהוב לא הבין דבר. העובדה היא שבת זוגו לא שאלה אותו אם הוא אהב אותה, אלא אם הוא אוהב אותה עכשיו. זו בקשתה, הפצרתה; זה האתגר הנקרא עליו.

ייתכן בהחלט שהאהוב מבצע את הפעולה הלשונית הדרושה ממנו, ואומר משפט שאכן דומה, מילה במילה, לזה שאמר שנה קודם לכן. אם נשווה את שתי ההקלטות, לא נמצא שום הבדל צורני: תוכן האינפורמציה (Information content) – בהשאלה מעולם מדעי המחשב – יהיה שווה לאפס. לחלופין, האהוב אולי יצליח להביע אותה אהבה לא באמצעות חזרה על הנוסחה, אלא באמצעות משהו די שונה, שאינו נדמה (Resemble) בשום אופן למשפט שאת משמעותו מתבקש האהוב ללכוד מחדש: מחווה, מעשה אדיב כלשהו, מבט, בדיחה, רטט של הגלוֹטיס. בשני המקרים, מערכת היחסים אינה עוד זו שמתקיימת בין מפה לשטח לאורך רצף הטרנספורמציות המשמר את הקבוע. או שהיא מפרידה משפטים המדמים זה את זה מילה במילה, אך אומרים דברים די שונים באמצעות התנועה הממסגרת אותם; או שהיא הופכת התבטאויות שונות ומגוונות, לבנות-החלפה באמצעות צורות-מילים שאינן דומות זו לזו כלל. ברגע שאנחנו מתחילים לדבר על אהבה, דרכיהן של האות והרוח נפרדות.

האישה, אם כן, לא תבחן מקרוב את המשפט עצמו, או את הדמיון או היעדר הדמיון בין שני המופעים, אלא את הטון, הסגנון, הדרך שבה הוא, אהובה, יַחיֶה את אותו מוטיב ישן ושחוק. בדייקנות מעוררת התפעלות היא תזהה אם החזרה הישנה לכדה את המשמעות החדשה שלה היא חיכתה, או אם היא חידשה, ברגע, את האהבה שאהובה חש כלפיה, או אם המילים השחוקות חשפו את הימצאן של עייפות ושעמום של רומן שכבה מזמן. המשפט אינו מעביר שום אינפורמציה, ואף על פי כן היא, האישה האוהבת, חשה תנועה, שינוי, טלטול קל, היא חשה שהיא עוברת ארגון מחדש – או אולי לא, אולי ההפך, היא חשה מנוכרת, משוטחת, נשכחת, גנוזה, מושפלת. ישנם אפוא משפטים הנאמרים בכל יום, שמטרתם העיקרית אינה למפות התייחסויות, אלא לייצר משהו אחר לגמרי: את הקרוב ואת הרחוק, קרבה או מרחק. מי מאיתנו לא חווה דבר כזה?

איך נוכל שלא להרגיש שתהיה זו הונאה לשפוט את בקשת הדיבור הזאת אך ורק במונחים של תקשורת בלתי מעוותת? אין ספק ששיח אוהבים תמיד מכיל נגיעה כלשהי של התייחסות; אינפורמציה חיונית אכן מועברת במרחב הפנימי, בפסיכולוגיה ובכנות של בני השיח. כך גם בדוגמה ההפוכה: הצעה של קרבה או של מרחק תתקיים תמיד אף באינפורמציה הנוקשה ביותר – ישנם אנשים שיוקסמו אפילו על ידי קולו המכני של שעון מדבר. אבל עלינו לחדד את הניגודים כאן, להדגיש מה מעביר כל אחד ממשטרי הדיבור, המדעי והדתי, מה אורכי הגל המסוימים שלהם – אפילו אם אחר כך נכיר בהימצאם של הפרעות ואובר-טונים. סוגי הדיבור הללו אולי חופפים בחיי היומיום, אבל תנאי ההלימה (Felicity) שלהם – אם נשתמש במונחים מתחום הפילוסופיה של הלשון – נותרים בלתי ניתנים להשוואה. שני המשטרים מבחינים ושופטים במדויק ובלי רחמים את האמת והשקר, אך עובדה היא שהם אינם מגדירים את האמת והשקר באותו אופן. מה שהאחד יפרש כאמת, השני ייראה כעיוות מקומם, וכן להפך. ואיננו יכולים לתרגם אותם לאיזושהי שפה עליונה שתביא לידי ביטוי את שניהם, שכן ההגדרות שלהם ל"טרנספורמציה", "עיוות", "שקר", "אמת", "העברה", "נאמנות", "היעדר נאמנות", משתנות מבחינת משטרי הדיבור, מבחינת המפתח הרשום בתחילת היצירה (ובל נשכח מונחים כמו "השוואה", "עליונה" ו"הבנה", המשתנים גם הם מצורה אחת לשנייה). זו הסיבה שכל כך קשה להתחיל לדבר שוב, כל עוד תקשורת הדאבל-קליק מושלת ושומרת על אחדותה: כבר איננו מסוגלים להבין באיזו מידה איננו מבינים זה את זה.

גישה אל המרוחק; גישה אל השכנים

במקום לנסות לטייח את ההבחנה הזו, עדיף היה לו היינו מחדדים אותה, חוקרים אותה, לומדים להכיר אותה בכל דרך אפשרית, שכן זו הדרך היחידה שבה לא נזדעזע כשנגיע אל המסקנה הבלתי נמנעת הנובעת מתוך ההבדל בין משטרי הדיבור: במה שאנו מכנים דיבור דתי אין התייחסות – לא יותר מלשיח אוהבים. אומנם ישנו בעל התפקיד המסייע בעריכת המיסה; אומנם הדיבור הדתי מביע משהו חיוני; וכשהוא נאמר בתבונה, הוא אינו ריק ואינו נאמר לשווא. על כן יש לו, בוודאי, מושא התייחסות כלשהו – במובן הרגיל של המונח. אבל אין לו מושא התייחסות במובן המדויק של המונח, זה שחקר המדעים אפשר לנו להגדיר: הוא אינו מזקק אינפורמציה דרך שרשרת של מסמכים מדורגים, שכל אחד מהם משמש כחומר לארגונו של המסמך הבא. העניין הוא שאנחנו מקווים שהמשפטים האלה, שהינם מסתוריים כשהם שהם בנאליים, לא ירחיקו אותנו, אלא יקרבו אותנו. הם לא מספקים גישה כלשהי. הם לא מלמדים שום דבר, בשום נושא. הם לא מניעים. הם לא יוצרים ידיות שיש דרך כלשהי לאחוז בהן. הם לא לוקחים אותנו לשום מקום. אי אפשר להגיע לשום מקום באמצעות כלי הרכב, כלי התיווך של הדיבור, המילים, הטקסטים והריטואלים הדתיים. אין תשובה בצד השני. המספר שאליו חייגתם איננו מחובר.

וזה בסדר, משום שזה לא העניין. מה שהפך את הדיבור הדתי לבלתי ניתן לשמיעה ובלתי ניתן לאמירה הוא, יותר מכל דבר אחר, ההרגל השערורייתי של להתנהג כאילו הדיבור הדתי מסוגל ללכת בנתיב ההתייחסות, רק בצורה קצת פחות מסודרת, קצת פחות ברורה, קצת פחות ניתנת להוכחה. כאילו העברתן של הודעות ברורות ומובחנות הייתה זקוקה שיוסיפו לה משהו באמצעות העברת הודעות עמומות ומוצפנות. כאילו צורות האמירות נבדלו זו מזו רק במטרה שנועדו להשיג, אך הורכבו, ברמתן הביסית, מאותם חומרים, נבנו לאותם מסעות לאורך אותם שבילים. כאילו יכולנו להוסיף לייצור של סוג האינפורמציה שניתן להתנסות איתה ולאמת אותה באמצעות זרמי התייחסות מפותלים, על ידי ייצור אינפורמציה הנוגעת למשהו שאיש אינו יכול להתנסות איתו או לאמת אותו; כאילו עדיין יכולנו לדבר על אינפורמציה, או אפילו פסידו-אינפורמציה, בהיעדר מסלול מפותל שלבטח יאפשר לנו לשמר קבוע כלשהו דרך עיוותי צורה רציפים. זהו מקורה העגום של האמונה, האמונה שהחלטנו להסתדר בלעדיה.

פריטים מעולם אחר

כשמתייחסים אליה במובן של "אמון", כולם מסכימים שהאמונה חיונית לנו כמו אוויר לנשימה. אנחנו בוודאי חייבים לדון את הזולת לכף זכות אם ברצוננו לסחור, לחיות, לחשוב, לדבר. במובן זה, האדם האגנוסטי הוא מטורף אוטיסטי, א-חברתי. אבל כאשר מתייחסים אליה במובן של דרישה לגישה, שהופשטה לחלוטין מיכולתה המעשית להיעתר לכל דבר שהוא, אמונה אינה אלא פריט, חפץ שנולד מהעימות – המלאכותי גם הוא – בין המדעים והדת. במקרה זה – אין דבר חיוני יותר מאשר להפוך לאגנוסטי. זה כאילו הדת, כדי להתגונן מפני אחיזתו המזיקה לכאורה של המדע, ניסתה לחקות את המדע באמצעות התעלות אל מעל ומעבר, תוך שהיא מתעקשת לדבוק בכליה הישנים. העול המיותר של האמונה מושלך הצידה ברגע שמוצעת למאמין הבחירה: או שאתה מחפש גישה אל המרוחק, ואתה מקנה לעצמך את האמצעים למצוא אותו באמצעות שילוב הדרגתי של צורות המסוגלות לאסוף אינפורמציה; או שאינך מחפש גישה אל המרוחק, אך רצונך להתקרב אל האדם שאליו אתה פונה, ואז, מה שאתה אוסף לעולם לא יהיה אינפורמציה. ערבוב בין שתי האפשרויות הוא טעות מוחלטת, לא פחות מהטעות שעושה האוהב שאינו מבין כהלכה את השאלה "האם אתה אוהב אותי?". אין שום פתרון ביניים, שום פשרה, שום פלסטר.

מדוע אמונה באמונה הופכת כל החייאה של הדיבור הדתי לבלתי אפשרית? משום שהיא מוליכה את המחשבה שולל לתוך עולם וירטואלי, עולם ש"יכלה" להיות לנו גישה אליו "אם רק" היו לנו האמצעים שאומנם זמינים לשרשראות מידע, אך לעולם אינם נמצאים בהישג ידה של האמונה. אחיזת עיניים זו, והיא בלבד, היא שמולידה את האשליה של עולם אחר שהשיח הדתי, באמצעות אקרובטיקה פלאית כלשהי, יספק גישה בלעדית אליו. ישנם אנשים שאף העזו לדמיין התמודדות, מרוץ, מעין תחרות בין דיבור אינפורמציונלי ודיבור דתי, כדי לברר מי מהם הלך רחוק יותר, לקח אותנו רחק יותר. כאילו הארנבת והצב יכולים להתחרות זה בזו באותו ספורט, של מהירות וגישה אל הרחוק והמרוחק. וכדי להטות את המרוץ – שנגמר עוד לפני שהתחיל – בין צעידתו האיטית והמתמדת של הצב המלומד לבין זינוקיה המהירים כברק של הארנבת הדתיה, הם אפילו המציאו את הטענה שהצב מתהלך לו ב"עולם החומרי והנראה בלבד", בעוד שהארנבת מסוגלת לזנק לעבר "עולם רוחני ובלתי-נראה". מעולם לא עוות הדיבור הדתי בגסות גדולה מזו, מעולם לא הולך שולל כך, לא הוקנט כך; מעולם לא נישא שם ה' לשווא כפי שנשאו אותו אלו שטענו שביכולתם להשתמש בו כדי להעפיל לעולם אחר שנמצא מֵעֵבֶר לעולם הזה. המֵעֵבֶר אינו קיים יותר מכפי שקיימת האמונה ב"אלוהים", אין עולם "רוחני" שנמצא מעל לעולם ה"חומרי". זה חסר טעם כמו לדמיין שלעולם המדעי יש "גבולות" כלשהם, שמעבר אליהם נצטרך להשתמש באיזשהו כלי אחר, קל יותר, מהיר יותר, ארעי יותר. עבודתה של ההתייחסות נמשכת עד אין קץ: היא מתקדמת בביטחון לכל מקום שבו תוכל לפרושׂ את רשת המסמכים שלה. האמונה שישנו עולם אחר, או שהגישה לעולמנו אנו מוקפת גבולות, ושישנם על הגבולות עמודי הרקולס שחצייתם היא חטא שאין לעשותו, נובעת מבלבול בין פעולות הדיבור השונות.

ייתכן בהחלט דיבור רוחני בתוך העולם הזה, שהוא שונה בתכלית מההעברה שמאפשרת תקשורת הדאבל-קליק, אבל אין שום "עולם רוחני" בנוסף לעולם האחר. חוץ מזה, אם נתעלם מהאמונה במדע ונתבונן מקרוב במדעים עצמם – המדעים האמיתיים, אלו הקיימים בכל יופיים, בכל פיתולי ההתייחסות שלהם, בכל תוצאותיהם ובכל העברות התרשימים והמודלים שלהם – ניווכח לגלות שהם אינם מתארים עולם חומרי יותר ונראה יותר, ריקני ונמוך יותר. רק אם מעולם לא הייתה לכם התנסות אישית עם האורך, הרעיעוּת, הפאר והמקוריות של זרמי ההתייחסויות המאפשרים לאסטרונום לקבל את המגבלות שמציב המפץ הגדול, לאוקיינוגרף למפות את תזוזותיהם של לוחות טקטוניים, למתמטיקאי להוכיח משפט מתמטי על תורת המספרים, או להיסטוריון להתחקות אחר התקוממות עממית שאיש לא ידע עליה – רק אז תוכלו להאמין שהעולם שהמדעים הותירו מאחוריהם היה נמוך, חומרי ונראה, אובייקטיבי ועיקש, שהוא פשוט נמצא שם, הימצאות פשוטה וטיפשית. אם באמת נרצה לשמור על שם התואר הזה – ובכן, מה יכול להיות "רוחני" יותר מאשר העולמות שהניבה הפיתוליות של המדעים? ומה, בכל מקרה, יכול להיות פחות נראה באופן ישיר? אם איננו מסוגלים לדבר על דת בלי פניות ועיקולים ופעולות הכנה, כמה כתבים נצטרך לחבר יחד כדי לומר משפטים – בין אם נכונים או שקריים – על הזעיר שבמיקרובים, על הנידח שבכוכבים, על האינטראקציה החלקיקית הקצרה ביותר, על הכלכלה הבנאלית ביותר? אם ישנו דבר אחד שהוא אכן בלתי אפשרי, זוהי היכולת להיעתר מייד, בלי עבודה ובלי לשלם מחיר, לשרשראות התייחסות מדעיות. המדעים האמינים תמיד, גם הם, כמו האל, כותבים ישר, אך השורות עקומות.


[1] הכוונה לחלל המרכזי של מבנה הכנסייה, הנקרא "ספינה" (Nave).

[2] זהו אומנם הדיבר השלישי ביהדות, אך בזרמים מסוימים בנצרות, כולל הזרם הקתולי שאליו משתייך המחבר, דיבר זה הוא השני במספר.

[3] סוג של אשליה אופטית, הדורשת מהצופה להביט מזווית מסוימת, או באמצעו כלי כלשהו, כדי להצליח לזהות את התמונה.

הגיונות מבור העולם

תחתיות וְאַתְּ יוֹרֶדֶת אֶלֶף מַדְרְגוֹת לַתַּחְתִּיּוֹת, אִם לֹא תַּחֲצִי אֶת הַגְּבוּלוֹת אֵיכָה תַּרְחִיבִי דַּעַת, בַּמְּאוֹרוֹת תּוּכְלִי לָגַעַת רַק מִלֵּב מַאְפֵּלְיוֹת. פרעות

דיבור ברעם התותחים

המחסור במילים שאנחנו מרגישים אל מול זוועות שמחת־תורה ונוכח המלחמה שבאה בעקבותיהן הוא בין היתר שיקוף של פער בשפה ההגותית:

התבשרות

עֵת נָקַשׁ בְּדַלְתֵּנוּ הַשְּׁכוֹל: עֵת נִשְׁכַּחְנוּ מִנֵּס וְהֻשְׁלַכְנוּ אֶל חוֹל: עֵת הַקֶּבֶר כָּרָה כָּל אַרְצֵנוּ אֶל עֵת: עֵת הָעֵת לֹא

עושה שלום במרומיו

השנה החולפת הנכיחה את חוסר המילים. מילים רבות שנאמרו לא הצליחו להישמע במשך שנה בין שני עברי המתרס הישראלי עד

בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת

בִּסְטֵקִיַּת חֲצוֹת מְעֹרָב יְרוּשַׁלְמִי עַל מִשְׁטָח לוֹהֵט לֵב לַבְלָב וְקֻרְקְבָן מְדַמְּמִים בְּיַחַד וַאֲנִי תֶּכֶף הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הָעֵרֶב רַב

וִדּוּי הֲרִיגָה

"דמי אחיך": שעשה בו פצעים הרבה, שלא היה יודע מהיכן נפשו יוצאה. וִינַעְנֵעַ תְּחִלָּה דָּרוֹם, בְּחֶסֶד אַחַר כָּךְ צָפוֹן בִּגְבוּרָה