בהרצאה זו שלפנינו בוחן פרופ' שמואל טריגנו את מעמדו החדש של הממד הטרנצנדנטי בסדר הפוליטי באירופה, את הצורך ב'מקודש חילוני' עבור הדמוקרטיה, ואת ההשלכות הנובעות מכך – בפרט עבור העם היהודי.
פרופ' טריגנו הוא סוציולוג ופילוסוף צרפתי־יהודי. מחקריו, העוסקים בסוציולוגיה של הדת, בשורשי המודרניות הפוליטית ובמקומו של היהודי בתוך אלו, מציגים תובנות ורעיונות מקוריים.
מתוך האתר "מקורות יודעי דבר".
א.
אפתח עם הבחנה בסיסית בין מודרנה ומודרניזם: המודרנה היא תצורה מסוימת של הציביליזציה. האנושות עברה מהחברה המסורתית לחברה בעלת מאפיינים אחרים. המודרניזם הוא רוח המודרנה. מדובר באידאולוגיה, שיטה, דוקטרינה מסוימת. האידאולוגיה הזו ליוותה את השינוי שעברה החברה.
כאשר מדברים על אידאולוגיה, אין הכוונה רק למחשבה. בגישה סוציולוגית דנים גם במסגרות החברתיות, הכלכליות הטכנולוגיות והפוליטיות שהולכות יחד עם סגנון המחשבה. המחשבות, הדעות, הרעיונות – אינם נופלים מן השמים, אלא צומחים מהקיום החברתי ומהמרקם החברתי.
ההבחנה בין מודרנה ומודרניזם מאוד חשובה. המודרנה היא דבר עובדתי. אי אפשר לשלול את הקיום של המודרנה. אבל ניתן למתוח ביקורת על האדיאולוגיה שמלווה אותה. אלו הן שתי קומות שונות של אותו בניין, ויש לכך חשיבות לנוכח ההתפתחויות ההיסטוריות האחרונות.
את המודרנה, כתצורה חדשה של החברה, ליוותה אידאולוגיה שפנתה כנגד העולם הדתי המסורתי. מדובר במחיקה פרוגרסיבית של הממד הדתי לטובת הממד הפוליטי. הדבר כרוך גם במחיקה של הממד הטרנסצנדנטי לטובת הממד האימננטי. הסברת העולם על ידי סיבות טבעיות. המלך אינו מושל בשם האלוהות – בשל יכולות אלוהיות או בשל מסורת אבות – אלא על בסיס חוק שנוצר בהסכמה בין בני אדם.
וובר לימד כי הנסיגה של הדת מתלווה ברציונליזציה של העולם. אפשר גם לומר מתמטיזציה של העולם. היום ניתן לפגוש באינטרנט אלגוריתם שממלא מקום של אדם ממשי. הרציונליזציה עוסקת בהכללה – הממד הפרטיקולריסטי נעלם לתוך גושים גדולים; בהפשטה – החיים הקולקטיביים הופכים לגושים של אוכלוסיות; ואף במשפטיזציה – המגיעה עד ליחסים הבין האישיים. התופעה המרכזית והכוללת של המוטציה הזו בחיי החברה היא עליית המדינה המודרנית. מדינה המבוססת על חוק רציונלי. עליית המדינה מתרחשת עם עליית האומה, שהיא צורת האוכלוסייה המתאימה למדינה המודרנית, ועם עליית החשיבות של הפוליטי. התחום של הפוליטי מתרחב, וחל על יותר ויותר נושאים.
ב.
לוובר יש גם הסבר כיצד התרחש המעבר אל המודרנה. מה הניע אותו ומה איפשר אותו. מדובר בשני מומנטים חשובים. הראשון הוא המונותיאיזם של הגלות היהודית הראשונה, גלות בבל. הגולים ניצבו מול אתגר לאמונה: האם אלוהיהם ספג תבוסה מול האלים של בבל. מדובר בעם ייחודי מאוד בנוף המזרח תיכוני, והשאלה הזו חשובה. על פי וובר, נביאי הגלות עושים מהפכה תיאולוגית – אלוהים לא הובס, אלא החורבן התרחש באשמת חטאי העם. אם העם יחזור בתשובה ויקיים את הברית, הוא ישוב למולדתו.
המשמעות הייתה שהגורל האנושי אינו פטלי, שהאדם אינו כבול להתרחשויות, אלא יש סיבה לכל אירוע, והמפתח נמצא בידיהם של בני האדם. זו הייתה הקריאה הראשונה להתארגן ולאסוף את הכוחות כדי לשנות את החיים, ולא לשקוע בפטליזם. זו הייתה בעצם קריאה לרציונליזם. האדם נדרש לשקול את מעשיו לאור השאלה האם הם יהיו רצויים. לא לפעול על פי הרגש או הדמיון, אלא על פי תחשיב.
על פי וובר, המודרנה הייתה השיא של הרציונליזציה הזו של החיים. חברה המוקדשת כולה לשיקולי רווח ותועלת, ולא לפולחן אלוהים.
המומנט השני, שהוא גם השלב שקדם למודרנה, היה הנצרות הפרוטסטנטית. הפרוטסטנטים האמינו בגזרה קדומה על כל נפש ונפש – האם היא תישלח לגן עדן או לגיהנום. התודעה הזו יצרה מתחים גדולים. אנשים רצו להוכיח שהם רצויים לפני האלוהים, ועשו זאת באמצעות מדד של הצלחה כלכלית. מנגד, אותם אנשים ידעו שהעולם שרוי בחטא, ולכן יש לצמצם במותרות. החיסכון הזה, שנוצר מהפער בין ההצלחה ובין הצמצום בהוצאות, יצר את מאגר ההון הראשון של הקפיטליזם.
אלו היו שתי הדחיפות הדתיות שהובילו למודרנה. המודרנה נשענה על העולם הדתי, אך שמה קץ לחשיבותו. הדבר מסביר גם מדוע המודרנה לא התפתחה בכל החלקים של כדור הארץ, אלא רק באזורים מסויימים. אפילו מבחינה לשונית, המונח 'חילון' באנגלית (Secularism) או בצרפתית (Laïcité) מקורו בנצרות – באנגלית, מה שאינו רוחני, ובצרפתית, מי שאינו כומר. מדובר בשמירת ההפרדה שבין הדת והמדינה, תוך הענקת חשיבות לרעיון של האוטונומיה האישית והקיבוצית.
ג.
כאשר מדברים על רוח המודרנה, או האידאולוגיה שמלווה את המודרניזציה, העיקרון הבסיסי שלה הוא מרכזיות האדם בעולם, ולא מרכזיות האלוהים. בניגוד לספר בראשית, האדם הוא סיבת עצמו, אין בריאה, אין תולדות. כאשר האדם מוצג כמי שמכונן את עצמו, הדבר גורר בעיות פסיכולוגיות – משום שבסופו של דבר לאדם יש עבר שהוא אינו יכול לשלוט בו, יש לו אבא ואמא, יש לו היסטוריה.
מחיקת העבר מתחילה מה"מאמר על המתודה" של דקארט, שסידר את העולם סביב השכל האנושי. מדובר בספר חשוב ומעניין המתאר איך הוא מגיע למסקנות רציונליות הרחוקות מהדמיון והרגש. הוא זורק את כל הידע שקיבל מאחרים, ומתחיל לחשוב בעצמו.
הכינון המחודש של החברה ברוח זו מצוי באופן בולט באמנה החברתית של רוסו. שם החברה בונה את עצמה מתוך עצמה, במהלך מרשים מאוד. הקהילה מכוננת את החוק ללא אלוהים. אך גם רוסו מודה שהמהלך מגיע למבוי סתום, שכן על מנת שיתקיים 'חוק' במובנו המקורי, כזה שאנשים יהיו מוכנים לציית לו ולהילחם עבורו, יש צורך בטרנסצנדנטי. אם החוק בא מהעם, העם יכול לשנות אותו ולהתפשר עליו בכל רגע. נחזור לנקודה זו בהמשך.
ד.
המודרניות מביאה איתה גם רוח ביקורתית. מצד אחד יש אמון במפעל הנאורות, מן הצד השני נמתחת עליו ביקורת. כבר בתחילת המאה התשע-עשרה מתחילים הסוציולוגים לבקר את המהפכה הצרפתית, ולתהות מדוע כל הרעיונות הנפלאים של המהפכה לא התגשמו. מדוע עדיין קיימת היררכיה, מדוע יש ניכור. כך מתחיל להצטבר ידע ביקורתי, חדש, אודות החברה המודרנית. וכך מגיעה המסקנה שהנאורות לא שינתה את העולם מן היסוד, לא מחקה את הדת, אלא היא מוטציה מסוימת, גלגול מסוים של המסורת. הדת לא הייתה רק הכוח הדוחף של המודרניות ולאחר מכן נשללה, אלא היא ממשיכה להיות נוכחת בה באופנים שונים. כפי שוובר לימד, המודרנה יכלה לקום רק בציוויליזציה מונותאיסטית, שקיימים בה כבר יסודות של אקטיביזם, רציונליזציה ומבנה ארגוני. אך אין זה סוף פסוק.
יש צורך לעשות הבחנה נוספת – בין הדת ובין ה"דתי". הדת היא האופן שבו הדתיות מתכוננת כמוסד – בית כנסת או כנסיה. אך עם הזמן נוכחנו לראות שהדתיות רחבה יותר מהדת. את ה"דתי" ניתן למצוא גם בפולחן הכריזמה, גם בקונצרטים של רוק, שיש בהם ממד טקסי עם התלהבות קולקטיבית. לדוגמה, הייתה השערה שעם היעלמות הממד הדתי מהפוליטיקה – תיעלם גם התלות בכריזמה. שתופיע פוליטיקה רציונלית השוקלת דברים על פי תועלת חברתית. אולם במודרנה הפוליטית הכריזמה הפכה לאחד הבסיסים החזקים של השלטון, והיא עדיין חיה בפולחן אייקונות וסלבים.
בהקשר זה, וגם בהקשר היהודי, הספר של דורקהיים על הדת הוא חשוב. לדבריו, יש ממד דתי בכל חברה. לא קיימת חברה ללא דת. את האנשים מאגדת תמיד אמונה משותפת, גם אם החברה היא מודרנית ואתאיסטית.
אין חברה ללא 'מקודש'. המקודש הוא פועל יוצא של הקדשה בידי החברה. יש במקודש ממד מאגי. הדת מבחינה בין בחול ובין המקודש. זו הבחנה מורפולוגית – יש גבול בין מה שניתן לעשות ובין מה שלא ניתן. זו תשתית לכל חברה אנושית, גם אם הגבול עובר במקומות שונים בכל חברה. הגישה הסוציולוגית שלו טוענת שכל הדתות דומות אחת לשניה, ולכן אפשר לדבר על כולן באמצעות הכללות.
לדבריו, הדת ראשיתה בטוטמיזם. בכל טוטמיזם יש שתי תקופות: תקופה אחת של התאספות סביב הטוטם והתלהבות ממנו, ותקופה אחרת של פיזור בשטח בחיפוש אחר מזון. יש יחס בין ההתאספות וההתלהבות ובין הפולחן. האינדיאנים, לדוגמה, לא מכבדים את הטוטם עצמו, אלא את הכוח העליון שנמצא מעבר לטוטם, את המאנא. הכוח הממשי הזה נובע מן ההתאספות ומשפיע על הקולקטיב. כאשר הם מתפזרים הכוח נעלם, וההתאספות מחדש גורמת לאנרגיה חדשה, הפועלת על היחידים. הם מכבדים את הכוח הזה, וההתלהבות יוצרת לו דימוי, שבהמשך יעבור שדרוג עד מושג של אלוהות. זהו דימוי של החברה עצמה, התופסת את עצמה כקיום נפרד מכל יחיד.
מדובר, אם כן, בטרנסצנדנטיות אימננטית. תוצר של הקיום החברתי הגדול מהקיום עצמו. מושג דיאלקטי. כך נוצר בהמשך הרעיון של אומה, העומדת מעל לכל היחידים המרכיבים אותה. הכוח שניתן לה הוא המקודש. המקודש יכול להתגלגל בכל מיני דימויים, משום שהוא רחב יותר מדימוי של אל זה או אחר.
כאשר ההתלהבות של הטוטם מסתיימת, החג עובר, כל היחידים מתפזרים. נוצרת שאלה: כיצד ניתן לשמור על המומנט הזה, על האקסטזה, על האנרגיה הזו שמשנה את החיים. כך נולדת הדת – בניסיון למצוא אכסניה קבועה למקודש, ברצון לקבע את הניסיון הראשיתי, בהצבת הגבולות שבין החול ובין המקודש.
ה.
במודרנה, עם נסיגת הסמכות של הדתות המאורגנות, נוצר מקודש חילוני. זה עדיין מקודש, אף על פי שיש בו שלילת הקיום של אלוהים. המקודש הזה הוא הגרעין החזק של המדינה החילונית, של הלאומיות, של הפטריוטיזם. כל אלו הן דתות חברתיות אזרחיות. הפרט מוכן להקריב את עצמו לגאולת המדינה והעם. אלו הן דתות המשתמשות במושגים של הדת הקלאסית – גם אם בכיוון אחר ובמשמעות שונה. אך יש לשים לב שגם בהן יש טרנסצנדנטיות. יש ספרות שלמה על דתות אזרחיות ופוליטיות, שלא לדבר על תופעות כמו לאומנות או קומוניזם. זו דתיות ללא דת.
פה חשוב לחזור אל רוסו. רוסו במובן זה הוא הפילוסוף שהלך הכי רחוק כדי להגות את האוטונומיה. הוא כונן את הקהילה הפוליטית מתוך עצמה. אך כפי שהוזכר לעיל, הוא הגיע למבוי סתום והוא היה מודע לכך. ה'חוק' לא יכול להיות רק תוצר של החברה. הוא אמור לעמוד מעליה, אנשים אמורים לציית לו, או שכל הבניין יתמוטט. לכן הוא הגיע להמצאה – האוטונומיה זקוקה לטרנסצנדנטי. החוק זקוק לערכים. לשם כך דרוש מחוקק אגדי, אישיות מכובדת, שתעניק לחברה את הערכים. הוא מדבר על משה ועל סולון ביוון ועל נומה ברומא. אבל למען הדמוקרטיה – למחוקק אסור שיהיה שלטון. הוא מעניק את הערכים ואז נעלם. אפשר לחשוב בהקשר זה על מערבון. זר מגיע לעיר, הורג את הפושע ומסתלק. אפשר להרהר גם על משה שנותן את התורה ולא מגיע אל הארץ המובטחת.
בנוסף למחוקק אגדי, יש צורך בדת אזרחית, פטריוטיזם. ויש גם צורך בדגם מושלם של העבר. מיתוס מכונן. כאן מגיע הגעגוע לרפובליקה הרומאית, עם כל הבעייתיות בדימוי הזה עבור הדמוקרטיה המודרנית.
ו.
כעת אנחנו חיים בתקופה חדשה, פוסטמודרנית. גם כאן יש להבחין בין פוסטמודרנה ופוסטמודרניזם. הפוסטמודרנה הוא מצב הקיום העכשווי של האנושות, החברתי והטכנולוגי. אך הפוסטמודרניזם הוא אידאולוגיה, דוקטרינה, שהורסת את המקודש החילוני. יש לפוסטמודרניזם את כל אותם היצרים של המודרניזם, כמו הרצון המוחלט לעוצמה.
העניין הוא שהמקודש דרוש לדמוקרטיה. אין אפשרות להגן על הדמוקרטיה ללא המדינה המודרנית. המקודש החילוני נמצא בירידה מאז מלחמת העולם השניה, אך עדיין לא נמצא תחליף למדינת הלאום. ללא מקודש, לא תתקיים סולידריות – תתפתח תחרות בין אוכלוסיות, אנשים לא יישארו יחד, לא ישלמו מיסים, מהגרים לא יוכלו להתאקלם. כיום המציאות היא שהמדינות חלשות, ואינן מייצרות זהות. כל זה נובע מהתמוטטות הטרנסצנדנטיות החילונית. וזו הבעיה היסודית ביותר של הדמוקרטיה כיום. לא תהיה חזרה אחורה, ולכן יש צורך ביצירת פילוסופיה פוליטית חדשה. המשטר הדמוקרטי כעת הוא אתר בנייה. ייתכן והמסורת היהודית תוכל לתת לנו כלים בכדי להשיב לשאלה הזו. במדעי היהדות באוניברסיטה לא חושבים בצורה הזו על הפוליטי שבכתבי הקודש. הם רואים אותם כתיאוקרטיה. אך ניתן למצוא בהם כלכלה של הטרנסצנדנטי, כלכלה מאוד עדינה ומעניינת של סמכות וקולקטיב.
///
{מתוך סמינר #3)
